אולי זו הנחת יסוד קבועה ואינהרנטית, אולי זה ספין קבוע שמוקפץ על ידי הימין לפני בחירות לצורך ליקוט קולות, ואולי ההצהרות הפומביות (המועטות) בנושא אכן משקפות את מה שנאמר גם מאחורי הקלעים. אולם, מה שבטוח הוא שהסוגיה מצריכה דיון עמוק ורענון מחשבתי יסודי, דיון העשוי לערער על תפיסות שמרניות השגורות בשיח המדיני-פוליטי מזה שנים.
האם הרשות הפלסטינית אכן מצפה ומעוניינת בהדחת הימין בראשות נתניהו ובמהפך שלטוני בישראל? האם עליית השמאל "טובה לפלסטינים", כפי שהשתרש בקונספציה המוכרת? את השיח המעודכן במרחב הישראלי-ערבי-פלסטיני תפסה לאחרונה הרשימה המשותפת, בהמלצתה על יו"ר כחול לבן בני גנץ, מנהיג גוש מרכז-שמאל, כמועמדה לראשות הממשלה. ההנהגה הערבית בישראל עוררה פולמוס לאומי פנימי סוער, חיוני ותוסס, שניער כמה תובנות ישנות וטרם תם.
אל תפספס
נדמה כי רק החל, אך אין להסתפק בכך; מבט נוסף, הפעם לכיוון מזרח, יוביל אותנו לתוככי המוקאטעה בראמאללה, המרכז השלטוני הפלסטיני. ראוי אם כן, שנמתח מעט את הגבולות הגיאו-פוליטיים ונעלה על שולחן הניתוחים מספר טענות מרכזיות, העשויות לפתוח את היריעה ואף להוביל לסברה הפוכה בהתייחס לשאלה.
מבחינה פוליטית, הימין מייצר עילה ובסיס מוצק ("קונטרה") להמשך שלטון הרשות על מבנהו הקיים מבחינה מוסדית, ארגונית ותפיסתית ומחזק את השלד הפלסטיני הקיים, ממנו נהנים רבים ברשות. הימין מאפשר לרשות לשמר את סדר היום הנוכחי, להמשיך ולהניף את הדגלים המסורתיים, לתלות בכיבוש את חולייה (למשל מערך ביטחוני מנופח, שחיתות וסיאוב) ולהפחית את הצורך להתמקד בענייני הפנים הבוערים המטרידים את הציבור הפלסטיני (איסוף זבל כהגדרה גנרית). ברמה האישית, הרי שיו"ר הרשות, מחמוד עבאס, אינו צופה בשלהי כהונתו תוחלת מדינית כלשהי, גם לא מול רצועת עזה, וממקד את עיקר מעייניו ביציבות שלטונו וללא שינויי כיוון. הימין משמש עבורו פלטפורמה טובה לכך.
מבחינה מדינית, בין אם מדובר בפתרון שתי המדינות (שתמה דרכו סופית) ובין אם בתכניות אחרות, שלטון מרכז-שמאל לא יוכל לקדם מהלכים דרמטיים מול הפלסטינים, בטח שלא בסוגיות המצויות בליבת הקונפליקט. לכל היותר הוא יוכל לקיים שיחות ומגעים שוטפים עם הרשות (בעלי חשיבות בפני עצמם), אך במוקדם או במאוחר היה נתקע בשני קירות בלתי עבירים, המשקפים העדר לגיטימציה לוויתורים בשני הצדדים: אחד פלסטיני והשני אופוזיציה ימנית לוחמת ודעת קהל ישראלית. בתוך תוכם קוראים הבכירים הפלסטינים את הקודים הפנימיים של הפוליטיקה בישראל וסבורים, כך לדידם, כי השמאל אינו נהנה מקונצנזוס רחב בהחזקת שרביט ההסדרים בידיו. לשמאל, אם כן, אין עדיפות.
בנוסף לכך, ישנו נרטיב המאבק, כאשר ניצב מולם "אויב" ישראלי ברור ומובהק, יש בסיס לתחזק את השטח הפת"חי ואת לקסיקון המאבק (המזוין, ההתנגדות העממית והאחרת) מעת לעת, ואף לתדלק את מלחמת הירושה לכשידרש. יתרה מזאת, נוכח העדר כל אופק ותקווה מדינית, מקדמים הפלסטינים את המאבק בישראל בזירה הבינ"ל ובחיזוק ה-BDS על זרועותיו. הימין מספק לרשות לגיטימציה מלאה לצורך כך וקרקע נוחה לפעילות ענפה זו. מדובר במנגנון שלם ורחב מימדים, המעניק בין השאר גם תופינים ומנעמים שונים.
עוד יש לומר, כי מבחינתם של הפלסטינים, הלבנת ארבעה רמטכ"לים ששניים מתוכם שימשו כשרי ביטחון ואינם נתפסים בדיוק כיונים צחורות נושאות ענף זית, אינה דבר קל לעיכול ולמעשה אין כאן עבור הרשות בשורה מהפכנית ומימוש ציפיה. העובדה כי בעין הפלסטינית נתניהו מהווה "סדין אדום" ואין בו כל אמון, איננה גורמת להם להסתער בחיבוקים על רבי האלופים ולהכריז על שחר של יום חדש. ואם זה מה יש, אומרים הפלסטינים, נעשה מהלימון לימונדה.
סא"ל (במיל') אלון אביתר הוא מומחה לזירה הפלסטינית. שימש בעבר כיועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים.