משוואת הנפט שאיראן מנסה לצייר דוחפת את טראמפ אל הקו האדום שלו

המשבר מול איראן מתנהל בשני מישורים מקבילים. הראשון, הדיפלומטי, התחמם בשבועות האחרונים אחרי שארצות הברית אותתה כי היא מוכנה לשקול הסרת סנקציות כדי להבטיח פגישה בין הנשיא דונלד טראמפ לנשיא חסן רוחאני בשולי עצרת האו"ם החודש. אפילו המכשול הגדול, היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, סולק מהדרך ועמו התנאים המוקדמים שהציב הממשל.

עם זאת, באותו הזמן, המישור הצבאי ראה הסלמה חמורה בסוף השבוע האחרון. בתחילה, הייתה זו נראית כמו מתקפה מוצלחת של המורדים החות'ים בתימן, שחרף הכחשותיהם והכחשות טהראן, ברור לכל שהם מקבלים סיוע והדרכה מאיראן. כמה פעמים בשבוע מכריזים החות'ים השיעים על שיגור כלי טיס בלתי-מאוישים וטילים בליסטיים אל עומק הממלכה הסונית, המנהלת נגדם מלחמה בארבע וחצי השנים האחרונות. הם תמיד מגדירים את המתקפות שלהם כהצלחה כבירה, מול הכחשות סעודיות נמרצות.

הפעם, זה היה שונה. לא היה ניתן להכחיש את מה שקרה כשהרשת התמלאה בתמונות וסרטונים שתיעדו שמיים שחורים מעל מתקני נפט חיוניים בערב הסעודית. המורדים בתימן מיהרו לקבל אחריות, אך ככל שחלפו השעות התבהר כי הייתה זו מתקפה מתוחכמת יותר מבדרך כלל, ועל כן התוצאות הקשות שלה - צמצום של כמחצית מתפוקת הנפט של ערב הסעודית, יצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם.

ממשל טראמפ מיהר לקבוע כי איראן אחראית למתקפה עוד באותו הערב, וביממה הבאה פורסמו תמונות לוויין ומידע מפי גורמים בכירים אמריקניים שהסבירו את מקורות המתקפה. המרחק הרחב של המתקנים שהותקפו מגבול תימן, הדיוק הרב של הפגיעה בהם והכיוון שמהם נפגעו - צפון-מערב ולא דרום - הסתכמו לכדי מסקנה כי היה זה מעשי ידי הרפובליקה האסלאמית. ההכחשות הקבועות הגיעו אף הן, בתסריט הקבוע שעל פיו התרחשו התקריות במפרץ הפרסי מאז חודש מאי האחרון.

זה לא מקרי. במאי האחרון חנקה וושינגטון עוד יותר את הכנסותיה של טהראן מנפט, כשקיבלה פטורים שניפקה לכמה מדינות לאחר שפרשה מהסכם הגרעין במאי 2018. איראן מנסה לצייר משוואה שלפיה אם היא לא תצליח לייצא נפט, אף אחת משכנותיה לא.

בתקופה הזו, בין היתר, היא כבר השתלטה על כמה מכליות נפט זרות, כולל אחת של בריטניה שעשויה להשתחרר בימים הקרובים, אך נחשפה בשקר נוסף כשהמכלית ששוחררה מגיברלטר בסופו של דבר הגיעה לחופי סוריה. שש מכליות נפט זרות נפגעו ממטעני חבלה שהוצמדו להן לפי החשד על ידי כוחות של משמרות המהפכה, ומל"ט אמריקני הופל על ידיה בגאווה רבה. היה זה רגע מבחן עבור טראמפ, שבחר לנצור אש ולהתמקד בנתיב הדיפלומטי במקום.

שלושה חודשים חלפו, והגורם הבכיר ביותר שהתנגד למתינות שהפגין טראמפ כבר לא נמצא בממשלו. אחת הסברות הרווחות היו שעם עזיבתו של בולטון, שלא הסתיר את רצונו להפיל את המשטר האסלאמי, תיסלל אותה פסגה היסטורית שבה טראמפ כל כך חפץ. מי שהיה מוכן להזמין את מנהיגי טליבאן לקמפ דייוויד ערב יום הזיכרון לפיגועי 11 בספטמבר, ודאי היה שמח להיות חלק מתמונה היסטורית נוספת, כשיהיה לנשיא ארצות הברית הראשון שנועד עם נשיא איראן מאז המהפכה ב-1979.

לרוע מזלו, ולשמחתם של אחרים - כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו - איראן לא מוכנה לתת לו את התענוג הזה ללא תמורה והיא הבהירה כי לא תהיה פגישה שכזו בעצרת האו"ם. על אף שאפשר היה לחשוב שיראו מקרה קוריאה הצפונית ויבינו עד כמה קל להתחבב על טראמפ, הם בעמדה שונה מזו של הדיקטטור הצפון קוריאני. אם הציבור יראה שקמפיין הלחץ האמריקני והסנקציות הצליחו להחזיר את המשטר לשולחן המשא ומתן מבלי שקיבל דבר בתמורה, הוא ייראה במערומיו ויזמין תסיסה מבפנים.

צרפת, ויתר המדינות שנותרו חברות בהסכם הגרעין, ניסו לשכנע את ארצות הברית להקל על הסנקציות ולאשר להעניק לאיראן קו אשראי שיפצה על הנזקים הכלכליים שנגרמו מהסנקציות האמריקניות. במצב כזה, ייתכן שרוחאני היה יכול לבסס את הצורך לפגישה עם טראמפ, אולם הממשל לא זז מעמדתו בשלב זה. לא ברור אם לישראל יש השפעה על כך, אולם נתניהו שוחח עם טראמפ בסוף השבוע ודן עמו בברית הגנה. כל פגישה שכזו תסדוק את חומת הבידוד האמריקנית סביב איראן, שחלק מלבניה הונחו על ידי ראש הממשלה.

טראמפ אימץ בחזרה הלילה את הרטוריקה התקיפה שלו נגד איראן, אולי כדי להוכיח שחרף לכתו של בולטון הוא אינו מתקפל. זו כללה אזהרות על כך שארצות הברית "מוכנה וטעונה" לתגובה והכחשה לנכונותו להיפגש עם רוחאני ללא תנאים מוקדמים. זאת חרף העובדה שבכירי ממשלו אמרו זאת בקולם שלהם בחודש האחרון, והוא בעצמו הצהיר על כך לפני כמה חודשים.

הנשיא העביר את ההחלטה אל ערב הסעודית, שמפגינה איפוק לא אופייני עד כה. אם אכן איראן שיגרה טילי שיוט ומל"טים משטחה אל הממלכה, זו עילה למלחמה. עם זאת, ריאד לא הטילה עד כה את האחריות על שום גורם והיא עסוקה יותר בשיקום הפעילות של חברת הנפט הממלכתית ארמקו. לפני שהיא תגיב לפעולה האיראנית, עליה יהיה לגבש את תמיכת ארצות הברית ואת שכנותיה, שיהוו אף הן מטרה במקרה כזה.

יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שבעבר אמר כי הוא ייקח את המלחמה באיראן אל שטחה לפני שהיא תגיע לשטח הממלכה, אמר לטראמפ אחרי המתקפה בשבת כי ביכולתו להתמודד עם האיומים הנשקפים מאיראן. לאור כישלונו במלחמה בתימן, מול אויב נחות בהרבה, קשה לראות אותו בוחר בפתיחת מלחמה כוללת עם איראן לבדו. ייתכן שיבחר בתגובה בשיטה שלה, דרך "קבלן" שיפגע ביעדים איראניים במדינות אחרות באזור.

גם אם המתקפה הזו תגווע בשטף האירועים האזוריים, כפי שקורה מעת לעת, מרחב התמרון של ארצות הברית ובעלות בריתה מצד אחד, ואיראן ובעלות בריתה מצד אחר הולך ומצטמצם. כל פעולה של אחת מהן במקום מסוים עשויה להצית תגובת שרשרת ואפקט דומינו באזור. רבים באזור מחכים לראות כיצד, אם בכלל, יגיב טראמפ, המסתייג מעימותים צבאיים, בטח לפני שנת הבחירות.

ואולם, אם לא יעשה דבר אחרי המתקפה על מתקני הנפט, שאותה תיאר שר החוץ שלו "חסרת תקדים", זה עשוי להיות "הקו האדום" שלו, כזה שאם לא ייאכף ייחצה שוב ושוב ושוב. הוא יכול לשאול את ברק אובמה.