כשאיראן שברה את גב הגמל: הסוף הכואב של היועץ שרצה יותר מטראמפ

מה קורה ליועץ הסתרים של המלך כאשר סר חינו? כשעצותיו, שפעם נראו נבונות, לא עולות יפה כשבאים ליישם אותן או שהוא מנוצח בקרבות התככים הנמצאים בכל חצר מלוכה? פעם, בימים ההם יועץ הסתרים היה מוצא את עצמו בטאוור של לונדון, בדרכו לעריפת ראשו.

היום אנו בזמנים מתורבתים יותר או לפחות אלימים פחות, וכך היועץ, עד אתמול האדם הקרוב ביותר לנשיא, מוצא עצמו מפוטר. כלומר, מתבקש להניח את התפטרותו על השולחן ומושפל מול העולם כולו, כשהמפטר מדגיש את הסילוק בלא גינוני טקס, בטוויטר כמובן.

וכך, כצפוי, הסתיימה הקריירה של ג'ון בולטון כיועץ לביטחון הלאומי של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. המקורב המי יודע כמה המוצא עצמו מחוץ לממשל. בעצם, היחידים שטרם פוטרו מאלה שהחלו עם טראמפ את המסע המסחרר הזה הם בתו וחתנו, שעדיין חסינים בשלב זה.

זה זמן נפוצו שמועות, ובוושינגטון כמו כל מוקד כוח שמועות הן שם המשחק, שחינו של בולטון סר. זה הגיע עד כדי כך שבשבוע שעבר נאמר כי הוא אף ממודר מראיית חומר מסווג. ויועץ סתרים בלי גישה לחומר מסווג זה אוקסימורון.

התשובה לשאלה מדוע בעצם פוטר בולטון פשוטה, והאמת - מוצדקת. ראיית העולם שלו ושל הנשיא שונות לחלוטין בדברים קריטיים, ובמקרה כזה הנשיא הוא הקובע. הוא האדם שנבחר כדי להוציא לפועל את האידיאולוגיה שלו, את מדיניותו, בהתאם לחוקה ושאר המגבלות, אבל הוא האיש. בולטון הוא האדם האמור לייעץ איך לעשות זאת.

נכון, יועץ אמור גם להתעמת עם הבוס. להציג עמדת איפכא מסתברא. לשאול מה אם. לאתגר את המערכת. אבל בולטון רצה הרבה יותר. הוא רצה להוביל מדיניות אגרסיבית הרבה יותר מדי לטעמו של טראמפ.

בולטון רצה להחליף משטרים העוינים לארצות הברית, לתפיסתו. טראמפ זהיר, ולא מעוניין להיכנס להרפתקאות צבאיות מיותרות. זה ההבדל הבסיסי ביניהם.

וכך בולטון דחף לעימות בוונצואלה והבטיח לנשיא שהעם רק מחכה להצטרף ליו"ר האופוזיציה חואן גוואידו, במאבקו נגד הנשיא ניקולס מדורו. העם לא בדיוק קם אל הבריקדות, והכישלון הזה אולי קיבע את מדורו בשלטון, בסיוע צבאי רוסי. כישלון צורב, מיני מפרץ החזירים שפגע קשות באמינותו של היועץ לביטחון לאומי.

הוא התנגד למדיניות הפייסנית של טראמפ מול קים ג'ונג און בקוריאה הצפונית. הנשיא, כידוע, חלק על דעתו והמשיך בפייסנות מול משטר פיונגיאנג. בינתיים קוריאה הצפונית לא התפרקה ולו מטיל אחד, ראש נפץ אחד אלא להפך - ממשיכה לערוך ניסויי טילים כאשר טראמפ מסביר שאלה ניסויים לטווח קצר וממילא כולם עושים אותם.

כרגע נראה שארצות הברית, כלומר טראמפ, העניקה לקים מתנות יקרות ערך בדמות הכרה בין לאומית, קרע עם קוריאה הדרומית ויפן ולא קיבלה דבר בתמורה. אך התהליך עדיין בעיצומו, וייתכן שיניב תוצאות.

הקשים ששברו את גב הגמל בעל האופי הסוער בבית הלבן היו אחרים - אפגניסטן ואיראן. הנשיא ביקש פסגה דרמטית עם ראשי טליבאן בקמפ דיוויד. רעיון שהיה מקומם עליו לא רק את האופוזיציה, אלא רבים אחרים. להזמין את ראשי ארגון הטרור הרצחני ללב ארצות הברית, לתת להם כזו תמונת ניצחון בתמורה להסכם שלום שברור שלא יחזיק מים?

בולטון התנגד, גם שר החוץ מייק פומפאו, בעצמו נץ לא קטן התנגד. טראמפ ביטל את דעתם. הפגישה לא יצאה לפועל כי הנשיא ביטל אותה בזעם ממש לפני כינוסה לאחר פיגוע דמים בקאבול.

אבל זה העבר. מדוע לפטר את בולטון תוך השפלתו דווקא כעת? אם אתם ציניים אז לכל דבר יש שתי סיבות - טובה ואמיתית. הסיבה הטובה, והיא אמיתית כמובן, היא חילוקי הדעות הנמשכים. הסיבה האמיתית לעיתוי הפיטורים היא העיתוי.

בעוד שבוע בדיוק הבחירות בישראל, אבל ב-17 בספטמבר תצוין גם תחילת העצרת הכללית של האומות המאוחדות. אותו שבוע של כינוס כללי בניו יורק של מנהיגי העולם, הבאים לנאום בפני העולם. ובשולי העצרת פסגות, מפגשים, דיסקרטיים יותר ופחות. בולטון, הנץ התקיף, האדם שביקש להתגרות באיראן כדי שזו תספק עילה למהלומה צבאית עליה במצרי הורמוז, שטוען שיש להחליף את המשטר באיראן התנגד לכל מחשבה של פסגה בין טראמפ לנשיא איראן חסן רוחאני.

הנשיא מוכן ואפילו משתוקק לפסגה. פעם אחר פעם הוא אומר שהוא רוצה לפגוש את רוחאני ואולי זה יקרה. צרפת ומדינות נוספות עובדות על תיווך, ישראל נושכת שפתיים ומתפללת שזה לא יקרה. אחרי שראינו את תוצאות המפגשים בחדר סגור, לבד, בין טראמפ לקים, וטראמפ לפוטין - מי יודע מה יקרה במפגש עם רוחאני?

אז בולטון מסולק באיתות שאין ברור ממנו, תוך הבהרה במילים בוטות שהנשיא והוא חלוקים בראיית העולם שלהם שבוע בדיוק לפני עצרת האו"ם, כשברקע מתבשלים מהלכים למפגש דרמטי בין נשיא איראן לנשיא ארצות הברית.

בולטון היה תמיד נטע זר בממשל. הממשל החל את דרכו עם יועץ לביטחון לאומי ששירת פחות מחודש והתברר שהוא מייצג אינטרסים זרים, אחריו הייתה תקופת המבוגרים האחראים ובאחרונה בולטון ופומפאו. שר החוץ ניצי וכנראה גם הוא בדרכו החוצה מהממשל, להתמודד על מושב בסנאט. בולטון יחזור לאקדמיה, למכוני המחקר, לפרסום דעותיו בניירות עמדה, בימי עיון.

הציר בולטון-טראמפ היה לא טבעי מלכתחילה. טראמפ, המבקש להתנתק מכל מחויבויותיה של וושינגטון בעולם, לצאת מאפגניסטן, מעיראק, מברית נאט"ו ובולטון המבקש להעמיק את מעורבותה של ארצות הברית בכל מקום. בולטון הרוצה להפיל דיקטטורות בכוח הזרוע, לשנות משטרים, וטראמפ שאינו רוצה הסתבכויות, אינו מעוניין בהרפתקאות בחו"ל, ודאי לא בשנת בחירות.

השאלה הגדולה כעת היא מי האיש הבא שייבחר ללחוש על אוזנו של טראמפ, עד כמה הוא יאמר את מה שהוא חושב, או מה שהנשיא רוצה לשמוע. וכמובן, בסופו של יום, מה תהיה מדיניות ארצות הברית, המזגזגת גם עתה, בשלל הנושאים העומדים עד סדר היום העולמי בשנה הקרובה ואפילו בחודש הקרוב.