המבוי הסתום של בריטניה עלול להיות הבעיה של אירופה כולה

"לא נהיה איטליה", הכריז לא מזמן ראש הממשלה נתניהו. ארץ המגף הייתה למשל ולשנינה כדוגמה לאי יציבות וחוסר משילות - בניגוד, למשל, לבריטניה - סמל הדמוקרטיה, המדינה שבה נכתבה המגנה כרטה, שהפרלמנט שלה הוא מקור לקנאה צורבת. ואולם, אולי אנחנו צריכים לשנות את המטאפורות שלנו בעקבות משבר הברקזיט: בחמש השנים האחרונות בריטניה עברה שני משאלי עם, שתי מערכות בחירות, שלושה ראשי ממשלה - ובדרך צפויות בחירות נוספות שאמורות להתקיים - שהרי הממשלה איבדה את אמון הפרלמנט. תאריך לבחירות עדיין אין, כי האופוזיציה מתנגדת.

מערכת פוליטית שעמדה מול נפוליאון והיטלר, מסורת המשלבת מלוכה חוקתית ופרלמנט בעל שני בתים, בחירות אזוריות המייצגות את האזרח ואוטונומיה למרכיבים הבדלניים יותר - כל זה מתפרק לנגד עינינו, בהילוך מואץ יותר ויותר. כמו באליס בארץ הפלאות, ספר בריטי כמובן, מתברר שצריך לרוץ מהר יותר ויותר כדי להישאר במקום. או בעצם - לרוץ בכל הכוח, להגיע שוב ושוב להצבעות דרמטיות, רק כדי לסיים באותו מבוי סתום עצמו.

יש מעגלים שאי אפשר לרבע, ומתברר - שוב - שהברקזיט הוא אחד מהם. ברור מה העם רוצה, או רצה: לצאת מהאיחוד האירופי. ברור גם מה העם, או ודאי נציגיו הנבחרים רוצה - יציאה בהסכם עם האיחוד האירופי, עד כדי כבילת הממשלה בידי חברי הפרלמנט בהחלטה שלא תהיה יציאה מהאיחוד האירופי בלי הסכם שכזה.

יש הסכם שעליו חתמה ראש הממשלה הקודמת תרזה מיי עם האיחוד האירופי, ושאותו הפרלמנט דחה, שלוש פעמים וברוב עצום. אלא שזה ההסכם היחיד, אומרים ראשי האיחוד: בעייתי, פשרה, הכל נכון - אבל זה ההסכם הכי טוב שיהיה. הפרלמנט הבריטי דחה אותו ביודעו שהאלטרנטיבה אינה הסכם טוב יותר, אלא יציאה בלא הסכם, אבל גם את האפשרות הזאת חסם אותו פרלמנט עצמו.

זה נשמע מגוחך - ואם זה לא היה רציני זה באמת היה מצחיק. כולנו רואים בעיני רוחנו את ראש הממשלה ג'ים האקר ויועצו הנאמן - השאלה למי - והנכלולי סר המפרי מתמרנים בנבכי הפוליטיקה הבריטית, והאירופית. הסדרה "כן, אדוני השר" והמשכה, "כן, אדוני ראש הממשלה", הייתה מצחיקה להפליא. אז לא ידענו שהכל אמת - כולל התככים הפנים-מפלגתיים המקפיצים את האקר לעמדת ראש הממשלה.

ההצבעות בימים האחרונים בפרלמנט הזכירו את האמרה הידועה על מדינה לפני מפלגה. כלומר: בסופו של דבר הנאמנות למדינה חשובה יותר מהנאמנות למפלגה (אמרה יפה, נכונה, שפחות ופחות מיושמת בעולם - אבל זה סיפור אחר). 21 חברי פרלמנט שמרנים הצביעו נגד מנהיג מפלגתם, לאחר שאוימו שיסולקו מהמפלגה השמרנית ויחוסלו פוליטית אם יעשו כן - והם עשו זאת. כעת מצטרף אליהם מתפטר חדש מממשלת בריטניה, האומר שהוא בוחר בערכיו על פני ישיבה בממשלה - ג'ו ג'ונסון. האח של.

שעות ספורות לאחר פיטוריהם והמהומה שהתחוללה עקב כך, פנו יותר ממאה חברי פרלמנט שמרנים לג'ונסון כדי שיבטל את הגזרה. לא מרד, אבל בהחלט רטינה ומרמור בשורות ההולכות ומידלדלות. בין המסולקים היו גם פיליפ האמונד, זקן השבט השמרני, וניקולאס סומס - נכדו של וינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל, נזכיר, היה בין השאר אחד המעודדים הנמרצים ביותר של איחוד אירופה, עוד לפני הסכם הפחם והפלדה שהחל את התהליך ב-1949. הוא ייסד את מועצת אירופה - ומעניין לחשוב מה היה קורה אם בריטניה הייתה שומעת לו ונכנסת לאיחוד מלכתחילה - והציר השולט היה לונדון-ברלין ולא פריז-ברלין.

אבל זה לא קרה, וסומס ועוד 20 חברי פרלמנט זומנו וסולקו בלא גינוני טקס. אמנם הם מרדו בממשלה, הצביעו בניגוד לעמדת ראש הממשלה המוצהרת, וזה העונש. עם זאת, כדאי להזכיר בכל זאת שאחד, בוריס ג'ונסון, הצביע נגד הממשלה חמש שנים ברציפות, החל בניהול המסע למען היציאה מהאיחוד ועד הצבעות אין ספור נגד ראש הממשלה מיי - והוא, ועמיתיו, הושארו מתוך התפיסה האומרת שהמפלגה השמרנית היא אוהל רחב המכיל דעות שונות. ואם כבר דוגמאות היסטוריות - היכן היה העולם אם צ'רצ'יל, שקם פעם אחר פעם נגד ראש הממשלה הסופר-פופולרי, צ'מברליין, ומדיניות הפיוס שכל העם תמך בה למעשה, היה מסולק מהפרלמנט עקב מרדנותו?

ג'ונסון הודיע שלאחר שהובס בשתי הצבעות רצופות, ידיו נכבלו ולתפיסתו הוא לא יכול למעשה לנהל משא ומתן עם האיחוד האירופי, הוא מבקש בחירות בזק. זה צעד הגיוני לחלוטין - אלא שבלייבור, מפלגת האופוזיציה, לא מעוניינים, אף שהפיאסקו המתגלגל הזה הוא כולו של השמרנים ורשום על שמם בטאבו: החל בקמרון, המשך במיי, וכעת ג'ונסון - שלושה ראשי ממשלה שהקדנציה שלהם עומדת בסימן הכישלון הנורא הזה - שהשלכותיו עוד לא בעצם החלו במלוא עוצמתן.

אבל הלייבור לא מאמינים לג'ונסון: הם טוענים שאם יצביעו בעד בחירות-בזק, ראש הממשלה יקבע את המועד - כפי שזו זכותו - לאחרי ה-31.10, כלומר אחרי הברקזיט, ובכך בעצם יעביר בסופו של דבר את היציאה בלא הסכם. אחרי שהוא קיצר את מושב הפרלמנט בניגוד לכל נוהל ותקדים אין בדיוק אמון רב בין שני צדי הפרלמנט הבריטי.

ומזלו של ג'ונסון הוא קורבין. אם בראש הלייבור היה נניח מיליבנד, בראון, שלא לדבר על בלייר - או בלייר של פעם - הממשלה כבר הייתה ממשלת לייבור. אולי זה עוד יקרה, ככל שהשמרנים נראים יותר ויותר נלעגים וחסרי כל יכולת למשול או לשלוט בתהליך הברקזיט.

כרגע הפרלמנט העביר חוקים, המחייבים את בריטניה ורק אותה. כלומר: זה שהפרלמנט החליט על אי-יציאה בלא-הסכם לא מחייב את הצד השני. בריטניה חתמה על בקשת היציאה, התאריך - אחרי הארכה - הוא 31.10, והאיחוד האירופי כבר הבהיר שלא תהיה הארכה נוספת אלא אם בריטניה תבוא עם הצעה חדשה ומעולה, ואין כזו.

אירופה תיפגע גם היא מברקזיט בלא הסכם. השאלה הגדולה היא עד כמה. ישנם שיקולים נוספים: אירופה לא יכולה לתת לבריטניה הקלות גדולות מפחד התקדים, היא גם לא יכולה לתקוע סכין בגבה של אירלנד - שותפה נאמנה - כדי לרצות את בריטניה הנוטשת, בשאלת הבק-סטופ: מה יהיה בגבול בין אירלנד לבריטניה ביום אחרי הברקזיט. זה נושא שהיה צריך לדון בו לעומק לפני משאל העם - אבל החלו לחשוב עליו רק הרבה אחרי.

כמו בסרטים שבהם מכונית מידרדרת מצוק או מטוס מתחיל לצלול אל הקרקע, כולם מתכוננים להתרסקות הבלתי נמנעת: צרפת, בלגיה והולנד שוכרות מאות פקחי גבול ובודקי מכס; בריטניה מתכוננת למחסור בכל מוצר אפשרי; בריטים החיים באירופה ואירופים החיים בבריטניה מנסים לבדוק את מצבם המשפטי - ומדובר במיליוני בני אדם. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה ב-1 בנובמבר, או כמובן אחר כך - אם תהיה הארכה.

ג'ונסון קורא לקיים בחירות ב-15 באוקטובר, כדי שיהיה ראש ממשלה עם מנדט שיגיע לפסגת האיחוד האירופי יומיים אחר כך. ושבועיים בדיוק אחרי הפסגה - הברקזיט, שג'ונסון התחייב שיתרחש ב-31 באוקטובר, יהיה מה שיהיה. הפרלמנט סבר אחרת. בריטניה, מתברר, רוצה הרבה דברים בברקזיט. אלא שכולם כמעט סותרים זה את זה - ולשום פתרון אין רוב בציבור, או בפרלמנט. איך אומרים פלונטר באנגלית?