הביקור בוטל, השעבוד הושלם: טראמפ מצייץ ונתניהו עובר לדום

אחרי שהופיע בתפקידי שמרטף ומציל, התחפש היום בנימין נתניהו לאריה דרעי והודיע על איסור כניסתן לארץ של חברות בית הנבחרים ראשידה טאליב ואילהאן עומאר. בכך הושלם שעבודו של נתניהו לדונלד טראמפ, שלניצחונו בבחירות בנובמבר 2016 ייחל. נתניהו אינו יוצרו של טראמפ, רק סייענו נגד המפלגה הדמוקרטית, אבל הגולם מהבית הלבן קם עליו וחיסל את חופש הפעולה שלו. נתניהו התגלה לכל, מבית ומחוץ, כשפוט של טראמפ - ערב ההחלטה אם יהיה שפוט פשוטו כמשמעו.

אין צורך להסביר לנתניהו את חומרת המהלך, הוא הרי התנגד לו בעצמו עד שטראמפ קבע מדיניות ישראלית הפוכה. נתניהו הבין ששני מישורים, הדימוי הישראלי בציבור האמריקני כולו והקשר עם הדמוקרטים, מחייבים לקבל את טאליב ועומאר בזרועות פתוחות. אדרבא, יבואו, יראו, יתרשמו, יחזרו, יספרו. לדבר נגד המדיניות המסוימת של ממשלה מסוימת בישראל, להבדיל ממדינת ישראל עצמה, אפשר בניו יורק כמו בתל אביב, אבל הטיעון השלילי חזק יותר כאשר ישראל מתעקשת להישמע כאילו יש לה מה להסתיר, אינה בוטחת בעצמה ונוקטת בתרגילים קטנוניים וילדותיים של חרם תחת חרם.

מותר ואף חיוני להתחשב באינטרסים אסטרטגיים אמריקניים, כפי שהם מוגדרים בוושינגטון. אין לישראל שותפת גדולה כה ידידותית; בלעדיה אין קיום לצה"ל ולפיכך גם למדינה כולה. אם לדעת הנשיא או מערכות הביטחון שלו מהלך ישראלי מסוים מסכן אינטרס-על אמריקני, זהו שיקול מהותי במערכת ההחלטות בממשלה בירושלים ובמשרד הביטחון והמטכ"ל בתל אביב. בעשור הבא צפויות הכרעות קשות, בהקשר זה, בין הזיקה האמריקנית של ישראל לבין היחסים עם סין ורוסיה.

אבל זאת אסטרטגיה, לא פוליטיקה. מעולם לא העז ראש ממשלה בישראל להתאים את מדיניותו לתכתיב אנוכי של פוליטיקאי אמריקני, ולו גם הנשיא. שום נשיא גם לא היה חוצה גבול זה. נשיאים התרעמו בחוג יועציהם על עמדת ישראל או היהדות האמריקנית, במיוחד לקראת בחירות לנשיאות או לקונגרס, אך תרעומת זו לא הופנתה פומבית לישראל ולא נועדה להשפיע על מדיניותה בסוגיה פנימית שלה.

לטראמפ, השובר כל מסורת ורציפות, לא אכפת. הוא חובט בדמוקרטים באמצעות סטירה על לחיו של נתניהו החלש - כינוי הנדבק יותר ויותר לראש הממשלה המתהדר בהיותו חזק. מאהוד ברק עד בצלאל סמוטריץ' (בי.אס, בפי נתניהו, אלא אם ראשי התיבות כיוונו לבן ארצי שרה) ועכשיו גם טראמפ, חולשת נתניהו מוקעת בפי כל.

נתניהו קוצר עכשיו מה שזרע בשלושת העשורים האחרונים, מאז שליחויותיו לוושינגטון כציר ולאו"ם כשגריר. ישראל נהנתה תמיד מתמיכה דו-מפלגתית, בדגש על משענת דמוקרטית. לולא התמיכה היהודית בטרומן ב-1948 לא היה הבית הלבן מורה להכיר בתוך דקות במדינה שזה עתה הוכרזה. היהודים, כשלעצמם וכאישים מרכזיים בתנועת העבודה האמריקנית, היו רכיבים גורליים בשרשרת השליטה הדמוקרטית בנשיאות בשנות רוזוולט וטרומן. האהדה למדינה החדשה והחלוצית הייתה רחבה ולאומית, אך בהקשר הפוליטי, ישראל קמה והתפתחה על אדני היחסים בין מפא"י לדמוקרטים.

ניקסון הרפובליקני הביא לקשרים ממד נוסף, אסטרטגי, הרבה בזכות השגריר בעל ההילה הצבאית, רב-אלוף יצחק רבין, והאמון החמים ביחסים עם גולדה מאיר ואיש סודה שמחה דיניץ. יחד עם הנרי קיסינג'ר של שניהם, ידעו ניקסון ויורשו פורד שהדמוקרטים בקונגרס ישמשו תמיד משקל-נגד למהלכי הזרוע המבצעת, המושפעת מנפט וממדינות ערב.

יחד עם פטרונו הראשון משה ארנס שבר נתניהו בתקופת רייגן את האיזון ונטה בגלוי לטובת הרפובליקנים. כראש ממשלה לעומתי, בתקופות הדמוקרטים קלינטון ואובמה, לא היה ניתן לטעות בהטיית מרכז הכובד לקשרי הליכוד עם הרפובליקנים. השיא היה מינוי פעיל מפלגתי לשעבר של הרפובליקנים בפלורידה, רון דרמר, לשגריר נתניהו בוושינגטון.

זה פעל לשביעות רצונם ההדדית של טראמפ ונתניהו כל עוד נעו בנתיבים מקבילים, אך ההתנגשות מובנית ביחסים לא-שוויוניים אלה, התלויים תמיד בגחמותיו של טראמפ. נתניהו אינו מסוגל לומר לו "לא" ושרוי בפחד מצמרר מפני סעיפי הנסיגה בתכנית השלום המהוללת והמעוכבת. אילו הייתה עסקת המאה העתק של מצע הליכוד, עם קידה לעבר בנט ובן גביר, היה טראמפ מפרסם אותה לפני בחירות אפריל, ואם לא אז - עכשיו.

נתניהו אינו רק משתעבד לטראמפ, הוא גם ממשכן את עתידה של ישראל. המטוטלת תשוב ותנוע אי-מתי לקוטב הדמוקרטי, שיישען עד אז יותר ויותר על שחורים, היספנים, מוסלמים וצעירים המכירים בעיקר את ישראל כקלגס הכובש פלסטינים הנלחמים על מה שהכרזת העצמאות האמריקנית הבטיחה לכל באי עולם - חיים, חירות וחתירה לאושר. זה פשטני ומתעלם מסכנות אמיתיות לביטחון ישראל במרחב שעודנו עוין, אך מדיניות נתניהו - ושריו הנכנעים לו בדיוק כמו שהוא נכנע לטראמפ - אינה מאמינה במחר, רק באכול ושתה עם הרפובליקנים.

אופייני לנתניהו שבעוד הוא חותם על כתב הכניעה לטראמפ, התפרסם באתר זה הדיווח של טל שלו על הנהגת העתיד בעיני נתניהו, דרמר (מעין מהדורה מחודשת של נתניהו עצמו, אמריקני, רפובליקני ובעל ניסיון דיפלומטי) וראש המוסד יוסי כהן, שהקפיד זה שנים להתחנף לזוג נתניהו, חשף את מבצעי המוסד לטובת אדונו ומכין את הקרקע להצטרפות לליכוד עם תום שלוש שנות הצינון שבעקבות פרישתו, כלומר בינואר 2024.

בהטילו את שמותיהם של דרמר וכהן לזירה מחקה נתניהו שניים מקודמיו. בן גוריון שאף בעליל לקדם מקורבים צעירים, דוגמת משה דיין ושמעון פרס (וגם אבא אבן, גיורא יוספטל ויגאל ידין, שסירב), ולהקפיץ אותם מעל לדור הביניים של מפא"י - אשכול, גולדה, ארן, ספיר. הקורבנות המיועדים סירבו ללכת לטבח; בן גוריון פיצל את מפא"י והקים עם פרס ודיין את רפ"י.

פרס, רבע מאה אחר כך, סירב לוותר על אחיזתו - בנדנדה עם רבין - בהנהגת העבודה לטובת יצחק נבון. הוא הסביר לנבון שיורשיו האפשריים, שניים בלבד, עדיין אינם מוכנים: הסופר עמוס עוז ואלוף אהוד ברק, סגן הרמטכ"ל והמועמד לרמטכ"ל. בכך וידא פרס שהבכורה תישאר אצלו, ואף שעברה במהרה לרבין - חזרה אליו, עד הפסדו לנתניהו.

מה אמורים לחשוב שרי הליכוד, הממתינים בגרון ניחר לפרישת נתניהו, כשהם שומעים את זלזולו בהם ואת כוונתו לדלג עליהם לטובת שני בני חסות הנמצאים עדיין במערכת הממלכתית וצפויים גם להתמודד זה עם זה? כלום. הם איבדו את יכולתם לחשיבה עצמאית כאשר כרתו את בריתם עם חשוד העומד כמטחווי שימוע משפט משולש שאינו משפט פיתגורס; מטורף לשמוע, בהקשר זה, שאביחי מנדלבליט ממשיך להשתתף כיועץ משפטי, הוא ולא מי מהמשנים המקצועיים, בדיונים אצל הנאשם-בכוח שגורלו הפלילי בידיו כתובע הכללי.

שרי נתניהו ופקידיו נוהגים בו בדיוק כפי שנתניהו עובר לדום כשטראמפ מצייץ. איך אמר פעם לינדון ג'ונסון, כשסגנו ומועמד מפלגתם לנשיאות אחריו, המפרי, יצא לרגע מהשמורה וכפר באחד העיקרים של ג'ונסון? "תזכירו ליוברט שהמה-שמוק שלו אצלי בכיס".