המתנה שלא חדלה לתת: המבקר החדש ממלא בלהט את השליחות של נתניהו

בנוף קודר ובוגדני של אנשים שאין לסמוך עליהם, תומכים מדומים הנשבעים אמונים ורק ממתינים לרגע נעיצת הסכין, מזדקר במלא זוהרו בעיני בנימין נתניהו רק אדם אחד הממלא את משימתו בשקדנות עילאית; אדם ישר, הרואה לעצמו חובה קדושה לממש את השליחות שהוטלה עליו.

זהו רו"ח מתניהו אנגלמן, רו"ח מלשון רואה חשבון, אבל גם כמו רוח, הלא היא רוח המפקד, סופה המטלטלת את המוסד הכבד, המיושב בדעתו, של משרד מבקר המדינה. אנגלמן הוא הדי-9 של מוטי יוגב, אבל על ביקורת המדינה במקום בית המשפט העליון. לנתניהו, מתניהו הוא המתנה שאינה חדלה לתת, בכל יום הרעפה חדשה. יש מתנות כלליות, ביטול המאבק בשחיתות, ויש פרטיות - הכשרת הקרקע להענקת היתר לנתניהו לקבל הלוואה מדודו. בקצב זה, בקרוב יזמר המשיבון של המבקר את בועז שרעבי ב"לתת".

בתקופת שופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג היתה הביקורת באיכות של מחלקה ראשונה. מיכה לינדנשטראוס ויוסי שפירא הורידו אותה למחלקת עסקים - פחות מגולדברג, אך עדיין עם הבזקי רמה. אנגלמן, ששונמך לעומת קודמיו, שינמך בהתאמה את הביקורת. לא למחלקת תיירים - לתא המטען.

זה מה שנתניהו הועיד לפני ארבע שנים לרוני אלשיך, במינויו למפכ"ל שהוברג מבחוץ לראשות המשטרה. אלא שאלשיך קרא את התסריט ומרד לאחר כשנה בליהוק. כמעט באותה עת התמנה אביחי מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה; חצי שנה אחר כך נאלץ להשיק את חקירות ראש הממשלה. נתניהו לא נואש. הוא מינה את דניאל הרשקוביץ לנציב שירות המדינה ואת אנגלמן למבקר. משניהם הוא מקבל תמורה מלאה.

כל קונה, מנוי ולקוח יודע שהודעה בדבר "עידכון המחיר" פירושה התייקרות. מחירים מתעדכנים רק כלפי מעלה. אנגלמן קורא להריסת הביקורת "בנייה" ולהחלשת ועדת ההיתרים "העצמה". איזו מין ועדת היתרים היא זו שאינה נותנת היתרים, ועוד לנתניהו? הכרח להיפטר מחבריה ולמנות תחתיהם אחרים, נוחים יותר. חזון ההעצמה היבשה.

כדי לפתות את הקהל לקנות את הסחורה המדוללת, מתפאר המוכר בכמות ובאיכות. עד כה היו רק ששה חברים - עכשיו יש שמונה! במקום יו"ר אחד בלבד, שופט בדימוס - כפליים, שתי שופטות! ויהיה גם "גיוון", נציגות לחרדים ולאתיופים ולפריפריה, כמו בכיתה הקרבית של סרטי המלחמה, איטלקי ויהודי, אירי ובן-משק, עם חידוש - במקום סמל קשוח, אנגלמן רך.

זאת אופנת חכמת ההמונים, חבר המושבעים הגדול של עמישראלחי, ישראל היום. רצון הציבור, הגובר על החוק, אף שהחוק מקבל מס שפתיים (שיילקח ממנו בזריזות באמצעות חקיקה חדשה). ההתפארות במינויים אלה היא רמיזה מכוערת, כאילו עד כה היו מגזרים שקופחו בידי ועדת ההיתרים. נתניהו חרדי? אתיופי? פריפרי? ואם כבר אפליה מתקנת, איך זה שאין ולו ערבי אחד בין השמונה? זאת כשלעצמה עילה לערער על היומרה שביסוד בישול המרקחת של הוועדה.

ועדת אנגלמן, או להלכה ועדת מוניץ-פריש, סובלת מראשיתה משתי בעיות נוספות. תחילה, ניגוד העניינים של חברים בוועדה, כולל השופטות שרה פריש ונחמה מוניץ. הוועדה תדון בבקשות שרים להיתרים החורגים מכללי התקנון. מוניץ עומדת בראש ועדת הכרטיסים לטקס הדלקת המשואות, מטעם מירי רגב. מה תעשה אם עניינה של רגב יידון בפני ועדת ההיתרים? ומשרד עורכי הדין של פריש מייצג גופים מבוקרים, כגון מכון התקנים הכפוף למשרד הכלכלה; כנ"ל. גם עיריות שונות שכרו את שירותי משרד עו"ד פריש. האם עובדה זו תשתקף בנימת הביקורת - המשבחת - כלפיהן בתקופת אנגלמן?

שנית, האירוע שלכבודו הועצמה וגוונה ועדת ההיתרים - ריצוי משאלתו של נתניהו. רק הוא יודע עד כמה חיוני שמכל המלווים בעולם יועברו אליו מאות אלפי - או בהמשך מיליוני - הדולרים מאדם מסויים. אולי זה שייך למקור הכסף, אולי לעתידו בתום ההלוואה, אולי השני נובע מהראשון. זה אינו מעניין את אנגלמן. ביבי רוצה? ביבי יקבל. חזקה על ועדת פריפריה-חרדי-אתיופי שייצא ממנה כשמלוא תאוותו בידו. אבל הנימוקים, מה יהיה על הנימוקים לשינוי החלטת ההרכב הקודם, שלוש פעמים רצופות? האם הם יעמדו בעתירה לבג"ץ? ובמיוחד אם לעותר ציבורי יצטרף חבר נכבד ורציני מההרכב הקודם, כגון עו"ד נורית ישראלי?

אנגלמן, החייב את מינויו לבטלנותם של בני גנץ ויאיר לפיד לא פחות מאשר להשקעתו של נתניהו, שפעל כאילו גורלו תלוי במבקר (וחלקית צדק), לא הרשים עד כה את הדרג המקצועי במשרד. לא בגלל התרפקות על קודמיו - עובדי הביקורת, הקבועים בתפקידיהם, הם הראשונים והחריפים במבקרי המבקרים - אלא משום שטרם נתן להם סימן כלשהו לאופק מתבהר.

המנכ"ל שהביא מצה"ל, אלוף-משנה בדימוס ישי וקנין, מתקשה להסתגל לאופיו האזרחי של משרד ממשלתי. הוא מרבה בישיבות וממעט בתכלית. השוני בין מדרג הקצונה והפקודות והתגבור העונתי באנשי מילואים בביקורת הצבא - היחידה האחרונה שלו, לאחר שנות שטח - לבין שיטת העבודה של מבקר המדינה אינו ברור לו, או שמא אינו מקובל עליו. וקנין וסגל הביקורת עלולים להיקלע למסלול התנגשות.

אנגלמן ינסה בוודאי לאייש גם תפקידים בכירים נוספים, ככל שניתן לפנותם. אחד מהם: ראש חטיבת ביקורת הביטחון. תא"ל בדימוס יוסי בינהורן עומד בפני סיום חוזהו. יהיה עליו להחליט מה יחסו לגישתו המלטפת של אנגלמן למערכת - לאהוב או לעזוב. אם יסרב להתגמש, צפוי שנתניהו ואנגלמן יחפשו אלוף או קצין בכיר אחר בגמלאות, לא מהסוג הנוקב את ההר.

מרוב להיטות לרצות את נתניהו לא נשאר לאנגלמן קשב רב לעניינים פעוטים יותר המציקים רק למיליוני ישראלים שאינם נוסעים בשיירות מאובטחות. למשל, התופעה הידועה אך לרוב מוצנעת, עד שהזדקרה במלוא משמעותה השבוע, לרגל חג הקורבן - תלותה של התחבורה הציבורית בנהגים ערבים ודרוזים. נתניהו, באותה בהלת בחירות, לא דייק: הערבים אינם נוהרים באוטובוסים - הם נוהגים אותם

טוב מאד שהפרנסה זמינה לכל. רע מאד שחוק הלאום מקפח רבע מהאוכלוסיה - ומה עוד רבע ששביתתו, אם יחליט עליה מסיבה כלשהי, כגון מהדורה חוזרת של אירועי אוקטובר 2000, תשתק כמעט כליל את קווי אגד וחברות נוספות. הביקוש לנהגי אוטובוס גדול בהרבה מההיצע, גם מפני שמשרד התחבורה תובע נסיעות תכופות יותר. כיום שליש מנהגי אגד הם ערבים ודרוזים, מהם המתקבלים לעבודה באמצעות ראש קבוצה הנהנה מגמול מיוחד, כגון רכב חכור צמוד. בחברות צעירות יותר אחוז הנהגים הערבים נאמד אף ב-40. בירושלים אחד מכל שני נהגים בא מהעיר המזרחית. המצב דומה, והתלות משמעותית אף יותר, בתחום הכשירות לנהיגת מובילי טנקים.

כאחראי גם על ביקורת הבחירות ומימון המועמדים והמפלגות, נושא כזה חייב להציק לאנגלמן יותר מאשר רצונו של הגביר נתניהו לממן את ייצוגו המישפטי בתרומות או הלוואות.

כמובן, בצלאל סמוטריץ', או שר התחבורה הבא, יכול לראות את הברכה שבאלפי הנהגים הציבוריים שאינם בני דתו: תמורת גמול נאות, ניתן לבקש מהם לעבוד בשבת ובכך להעניק לישראלים סוף-סוף תחבורה נוחה ביום המנוחה והבילוי. מתניהו אנגלמן יכול לכנות זאת העצמה וגיוון של הסטטוס קוו.