אם מחפשים את כל הרע בשיטה הפוליטית-תקשורתית הנוכחית, בין אם המטאפורה היא מרוץ סוסים או תחרות ריאליטי - העימותים במפלגה הדמוקרטית הם דוגמה לכך. הרעיון לכשעצמו, עימות בין המועמדים לנשיאות, הוא מעולה. יראה העם - או לפחות אותו החלק מהעם הצופה ברשת CNN - וישפוט במו עיניו. יקשיב לטיעונים, לשאלות המנחים, לתגובות מצד המתמודדים האחרים ויגבש דעה מושכלת. והרי באנגלית המילה "דיבייט" שכולנו מכירים איננה עימות, שהתרגום שלה הוא confrontation, אלא ויכוח או חילופי רעיונות.
אלא שכאן מסתיימת התיאוריה של העימות. הדיבייט התקיים במאה ה-19, כשלינקולן ודגלאס התדיינו במשך שעות רצופות וכשוויליאם ג'נינגס בריאן נשא נאומים חוצבי להבות בגנות הכל, למעט התנ"ך. כבר בעימות הטלוויזיוני הראשון, ששינה סדרי עולם, בין ניקסון וקנדי, איש כמעט לא זוכר מה נאמר. אבל כולם זוכרים שניקסון נראה עייף ולא מגולח, שפציעת הרגל שלו והצורך להישען מדי פעם על רגל אחרת גרם לכך שייראה לא נינוח ועצבני, שחליפתו האפורה נבלעה ברקע.
בקיצור, לא רעיונות ולא דיונים. הכול צומצם לשאלה מי נראה טוב יותר, מי נתן סאונד בייט טוב יותר - לפני שנים ספורות במהדורות החדשות, היום בעיקר בפושים וברשתות החברתיות.
אל תפספס
למרות הכול, גם במסגרת המלחיצה של דקה לתשובה וחצי דקה לתגובה - שמשאירה זמן לדקלם סיסמאות - הייתה גם התייחסות לנושאים משמעותיים. לדברי פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית וראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן, "היה ניסיון לדון בסוגיות קלאסיות של דמוקרטים כולל ביטוח רפואי, גזענות, הגירה, חינוך, אנרגיה ומשבר האקלים. חלק לא קטן של העימות האחרון הוקדש לנושא הביטוח הרפואי. העימותים הטלוויזיוניים המחישו את חילוקי הדעות העמוקים בין המתמודדים על הדרכים הנכונות והמעשיות להתמודד עם הנושאים האלה. אי אפשר לדון בסאונד בייטס בסוגיות כל כך מסובכות ומורכבות".
גם בעימות במיאמי וגם בעימות השבוע בדטרויט, העימות מחולק לשני עימותים רצופים שבכל אחד מהם ניצבים על הבמה עשרה מועמדים דמוקרטים לנשיאות מתוך 25. "אני לא חושב שיש פורמט טוב להכלה של 20 מועמדים. בכל סיטואציה זה מייצר תמריץ חזק מאוד למועמדים קיקיוניים יחסית להשאיר חותם, והדרך האפקטיבית ביותר לעשות זאת היא לנגח ולהתנגח ביריבים בולטים יחסית", כותב יפתח דיין, פרשן לפוליטיקה אמריקנית בבלוג "על פילים וחמורים".
פרופ' גלבוע מוסיף על דבריו: "הפורמט הזה הוא תיאטרון פוליטי ציני שאינו מתאים לבחירת מועמדים לנשיאות ארצות הברית. עימותים טלוויזיוניים בכלל, וכאלה שמתנהלים בפריימריז מפלגתיים בפרט, ועוד יותר בשלב שבו יש עדיין כל כך הרבה מתמודדים, דומים יותר לתחרויות ריאליטי טלוויזיוניים מאשר לבמות שמאפשרות דיון רציני בסוגיות פוליטיות, חברתיות, כלכליות וביטחוניות. המועמדים מנסים להראות כמה הם שונים וטובים מהאחרים ואינם מסבירים איך הם יתמודדו נגד טראמפ".
הממסד מול "החבורה"
בזירה הרעיונית, המפלגה הדמוקרטית נמצאת בצומת דרכים - אולי אף במלחמת אזרחים. החלק המתון, שאותו מייצג ג'ו ביידן, המועמד המוביל וסגן הנשיא לשעבר של ברק אובמה, והחלק הפרוגרסיבי, כלומר שמאלי, שאותו מייצגים המועמדים לנשיאות הסנאטורים ברני סנדרס ואליזבת וורן. הפנים המוכרות לא פחות של הפרוגרסיבים במפלגה הן כמובן "החבורה" - ארבע חברות הקונגרס המהוות מטרה קבועה לציוציו של הנשיא טראמפ: אלכסנדריה אוקסיו קורטז, ראשידה טאליב, אילהן עומאר ואיאנה פרסלי.
פרופ' גלבוע טוען כי "הקרע קיים כבר יותר מעשור. הוא התעצם בבחירות לנשיאות של שנת 2016, בהן מועמד סוציאליסטי רדיקלי, ברני סנדרס, התמודד בהצלחה מול הילרי קלינטון הממסדית והמתונה ותרם לכישלונה מול טראמפ. הקרע החריף מאד מאז הבחירות האחרונות לקונגרס שהתקיימו ב- 2018, שחיזקו את האגף הרדיקלי, כולל ארבעת חברות הקונגרס החדשות שמייצגות מיעוטים: שחורים, היספניים ומוסלמים, שתוקף ללא הרף את מנהיגות המפלגה ואת ראשיה, כמו יו"ר הקונגרס ננסי פלוסי, בטענה שהם מתונים מדי".
לדבריו, "בחירות 2020 לנשיאות ולקונגרס עשויות לקבוע לאן מועדות פניה של המפלגה. ויש שאלות גדולות - ואולי החשובה שבהן, היכולה גם להיות נשק אפקטיבי של הדמוקרטים בבחירות בשנה הבאה היא ביטוח הבריאות, מה שנקרא 'אובמה-קר'. גם הרפובליקנים לא הצליחו - כי לא ממש רצו - לבטל אותו לחלוטין משהבינו שהוא פופולארי. והשאלה היא האם להשאיר אותו כפי שהוא, או אולי להפוך אותו לביטוח ממלכתי מלא, במתכונת האירופית? זו אחת הסוגיות המפרידות בין המתונים לפרוגרסיבים. ואי אפשר לנתק זאת מזהות המועמדים - המועמד המוביל בכל הסקרים, גם בתוך המפלגה הדמדוקרטית וגם מול טראמפ - הוא ביידן".
הדברים לא זהים - המצב המקובל הוא שהמפלגה קיצונית ואידיאולוגית יותר מהממוצע, וכך מועמד קיצוני המצליח בפריימריז הוא המתכון לכישלון בבחירות הכלליות. לדברי פרופ' גלבוע, אחרי שביידן הותקף והובך בעימות הראשון, "השאלה הגדולה הייתה האם יחזור לעצמו בעימות השבוע".
דיין מוסיף כי "ההופעה של ביידן בסבב הזה בהחלט הייתה טובה יותר מקודם. לפרקים הוא היה נמרץ ושלט בפרטים. ניכר שהוא מפנים היטב את הצורך להגן על רקורד ההצבעה שלו מחד ולהדגיש שעמדותיו השתנו בהווה. הוא המשיך בקו של הבלטת קרבתו לאובמה, ובמקביל הוסיף לדבר בזכות הצעות מדיניות מתונות ביחס ליתר המתמודדים בתחום הבריאות".
לדברי דיין, רגע השיא של ביידן היה כשדיבר על העלויות הצפויות להרחבת ביטוח הבריאות לקשישים "מדיקייר" ואמר למועמדות האריס וגיליבראנד: "אני לא יודע איזה חישובים אתם עושים בניו יורק, ואני לא יודע איזה חישובים אתם עושים בקליפורניה, אבל זה הרבה כסף".
דיין מסביר כי "באבחה אחת הוא הדגיש גם את הקו המתון וגם את ההסתייגות מהרדיקליות לכאורה של המועמדות הליברליות הגדולות, מה שאמור להפוך אותו למועמד חזק במדינות המערב התיכון עתירות עובדי הצווארון הכחול".
יחד עם זאת, אומר דיין, "קשה לומר שהוא הסיר את כלל החששות לגביו. לפרקים הוא היה איטי וממולמל כשהשיב למתקפות יריביו, מה שמייצר את החשש שלא יעמוד בקצב של טראמפ. לאורך העימות הוא ניסה לעיתים להתנער מהחלטות של ממשל אובמה, שנחשבות היום לשנויות במחלוקת במחנה הליברלי, במיוחד בתחומי הבריאות וההגירה. צעדים אלו הניבו ובצדק מסוים את הטענה שהוא לא יכול לחבק את אובמה ולהתרחק ממנו בעת ובעונה אחת. לא היו לו תשובות משכנעות לקו מתקפה זה".
פרופ' גלבוע מסכים. "ביידן מוביל את רשימת המועמדים ובהפרש ניכר מהדולקים אחריו, ולכן כל המועמדים מנסים לתקוף אותו. הפעם האש כוונה גם לסנאטורית קמאלה האריס מקליפורניה, שהתבלטה בסיבוב הראשון דווקא כשתקפה את הרקורד של ביידן בתחום זכויות המיעוטים. בסיבוב השני של העימותים ביידן עמד יפה מול ההתקפות נגדו ושידר מסר של ניסיון ותקיפות".
"טראמפ - השנוא והאהוב בהיסטוריה"
מכך עולה שאלת ההצבעה הטקטית - או כמו ששומעים לא פעם במדינה מזרח-תיכונית מסוימת שגם בה יש מערכת בחירות, "לסתום את האף ולהצביע". כלומר, האם יש להצביע עבור המועמד שאתה מזדהה עם עקרונותיו או עבור המועמד שלדעתך יכול לנצח.
"ראשי המפלגה המתונים חושבים שהשיקול העיקרי צריך להיות אך ורק היכולת לנצח את טראמפ והמיקוד צריך להיות באישיותו הבעייתית ופחות בסוגיות של ערכים", אומר פרופ' גלבוע. "הם חושבים שמועמדים רדיקליים לא יוכלו לנצח את טראמפ. לעומתם, האגף הסוציאליסטי-רדיקלי לא רואה סתירה בין שני השיקולים וחושבים שאפשר לנצח את טראמפ בעיקר באמצעות מאבק על ערכים שהוא בז להם".
פעם לא היינו מבינים את השאלה, שהתשובה אליה לכאורה ברורה - המרכז מנצח בפוליטיקה האמריקנית. הזרם המרכזי, לא השוליים, מימין או שמאל. אך טראמפ, ובחירות אמצע הקדנציה ב-2018, הוכיחו שאולי התובנה הישנה הזו כבר לא בתוקף. "בסקר של ה'לוס אנג'לס טיימס' מסוף חודש יוני שני שלישים ממצביעי הפריימריז הדמוקרטיים אמרו שמועמד לבן צריך לעמוד מול טראמפ ושבעה מתוך עשרה מצביעים אמרו שגבר צריך לעמוד בראש הכרטיס. סקר נפרד של מכון 'אבאלנץ'' קבע שכאשר מבקשים מהבוחרים לנטרל שיקולים אסטרטגיים הם מעדיפים את וורן, ורק כאשר הם מתבקשים להשיבם ביידן חוזר להובלה", מציין דיין.
לטענתו, הנתונים הללו מעידים על כך שרוב הבוחרים הדמוקרטיים מעדיפים "ללכת על בטוח" מול טראמפ. המושג "electability", שמשמעותו יכולתו הנתפסת של מועמד להיבחר בפועל, הפך שגור בפי הפרשנים ולא בכדי. "הסיבה היא ככל הנראה הסלידה הייחודית והאותנטית של הבוחרים הדמוקרטיים מטראמפ", מסביר דיין. "לא היה בהיסטוריה המודרנית מועמד כה פופולרי בקרב מצביעי מפלגתו וכה שנוא בקרב מצביעי המפלגה השנייה. המצביעים הליברלים מודעים היטב לכך שמצב הכלכלה האמריקנית חיובי, ורואים את העלייה באחוזי התמיכה בטראמפ אל רמות דומות לאלו של אובמה בתקופה המקבילה בכהונתנו הראשונה. הם לא מעוניינים לקחת צ'אנסים".
"האם כך זה אמור להיות? האמרה אומרת שאמור זה שם של דג. יש שיגידו שאידיאלית המועמד הסוחף ביותר, בעל החזון הברור ביותר ובעל הפתרונות הנועזים ביותר למצוקות של האזרח הממוצע הוא שצריך לזכות במועמדות", הוא מוסיף. "יחד עם זאת, לאור הקיטוב החריף בחברה האמריקנית קשה מאוד להציג טיעון משכנע שמועמדים מסוג זה עדיפים. טראמפ כבר זכה במערכת בחירות אחת בלי רוב קולות הציבור וקיים סיכוי סביר שייעשה זאת שוב. לאור זאת, בוחרים רבים מוכנים להקריב רבות ממשאלות ליבם לטובת בחירה סולידית ככל שניתן".
יש גם אופציה הנוספת - אחדות הניגודים. תמיד המועמד לנשיאות מאזן עם המועמד לסגן הנשיא. בחזרה לבחירות המודרניות הראשונות, קנדי הצעיר, הקתולי מצפון-מזרח, רץ עם ג'ונסון המבוגר, הפרוטסטנטי מטקסס. אובמה רץ עם ביידן וכך הלאה. "הבוחרים מבולבלים ועדיין אינם יודעים מה באמת מייצגת המפלגה הדמוקרטית, את הגישה המתונה או את הגישה הרדיקלית. זאת לעומת העמדות של טראמפ שהן פשטניות אבל גם ברורות יותר", אומר פרופ' גלבוע. "על ידי ביקורת גזענית על ארבעת חברות הקונגרס החדשות, שגרם להתייצבות מנהיגות הדמוקרטים לצדן, טראמפ ניסה לומר שהן הפנים של המפלגה. בשלב זה, המהלך הזה זכה להצלחה חלקית. לדמוקרטים אורבת עוד סכנה, שהעניין הזה לא יתברר עד הסוף. מתוך רצון לאחד את אגפי המפלגה המועמד או המועמדת לנשיא יהיה נציג האגף המתון והמועמד לתפקיד סגן הנשיא יהיה נציג האגף הרדיקלי, ואז תהיה השאלה מה באמת תהיה המדיניות שלהם".
המועמדים שיהיו בקרוב "לשעבר"
במהלך השבועות הקרובים יתרחש הניפוי הגדול. בהערכה שבמת העימותים הטלוויזיוניים מייצגת פופולאריות - וחשוב לא פחות, יכולת גיוס כספים - נראה ששני שליש מהמועמדים יפרשו בקרוב, ויישארו עם התואר "מועמד לשעבר לנשיאות ארצות הברית".
סבב העימותים הבא ייערך ב-12-13 בספטמבר ביוסטון, טקסס. דיין מסביר כי "עבור עימות זה והבא לאחריו נקבעו תנאים מחמירים להשתתפות: בעוד שלעימותים הקודמים המועמדים היו צריכים להגיע ל-1% תמיכה בשלושה סקרים או להציג רשימה של 65 אלף תורמים, כעת הם יידרשו להגיע ל-2% תמיכה בלפחות ארבעה סקרים ובנוסף להציג רשימה של 130 אלף תורמים".
לדבריו, המשמעות העיקרית היא שרוב המועמדים בספטמבר יהיו הבולטים והמוכרים שבחבורה: ביידן, האריס, סנדרס, וורן, בוטיג'יג', או'רורק ובוקר. אליהם עשויים להצטרף אנדרו ינג, אמי קלובשר וחוליאן קסטרו. "יתר המועמדים יתחילו לנשור החל מפרסום סקרים מעודכנים אחרי העימותים האחרונים ועד לעימות עצמו", הוא אומר. "בקרב הנשארים, הם ישאפו לשרוד לפחות עד הפריימריז עצמם באייווה, אולי גם ניו המפשייר, כדי להרגיש שבדקו עד הסוף את פוטנציאל המועמדות שלהם. יחד עם זאת, כללים מחמירים עוד יותר לכניסה לעימותים נוספים או קשיי נזילות של הקמפיין עשויים להביא גם לפרישה מוקדמת שלהם".
המשמעות היא שבעתיד הקרוב המאבק האישי והאידיאולוגי יימשך - ביידן והאריס מהזרם המרכזי, וורן וסנדרס הפרוגרסיבים ירוצו בעתיד הנראה לעין, ועמם עוד כמה שעשויים להפתיע - בראשם בוטיג'יג'. השאלה הגדולה היא האם בתום הפריימריז האלה, שבהם הבוץ מוטח לכל עבר, הדמוקרטים יוכלו להתאחד. האם המצביעים יגייסו התלהבות ויגיעו להצביע או שהמחנה המובס ירגיש, כפי שקרה ב-2016, שהוא רומה, ויישאר בבית.
בינתיים הרפובליקנים אוספים בהנאה את הציטוטים לשימוש במערכת הבחירות מול טראמפ. פרופ' גלבוע מציין ש"מפלגה יריבה תמיד מנסה להשתמש באמירות עוקצניות שמועמדים מחליפים במהלך הפריימריז המפלגתיים. בתרבות הפוליטית האמריקנית זה פחות עובד, כי הבוחרים מבינים שיש הבדל בין הפריימריז התוך-מפלגתיים לבין הבחירות בין המפלגות. יחד עם זאת, אם מועמד הדמוקרטים לנשיא או לסגנו יהיו מהאגף הרדיקלי, והוא או היא יציגו את התוכניות הרדיקליות, טראמפ יצטט את הביקורת החריפה עליהן שהושמעה השבוע בעימותים הטלוויזיוניים".
אז האם כל הקרקס הזה מיותר? "היומיים האחרונים הבליטו מאוד את קווי השבר במפלגה", משיב דיין. "אין ספק שמתקפות ששוגרו כלפי מי שבסופו של דבר יעמוד בראש המפלגה ישמשו את טראמפ והרפובליקנים. מטרתם תהיה להניא את תומכי הפלגים שמועמדיהם לא ייבחרו להישאר בבית בנובמבר. היסטורית, הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הנאום החריף של טד קנדי נגד ג'ימי קרטר בפריימריז הדמוקרטיים של 1980, שהיה לתשדיר בחירות אפקטיבי של קמפיין רייגן בבחירות הכלליות של אותה שנה".
יחד עם זאת, הוא מציין, המחלוקות שהתגלעו על הבמה בסבב עימותים זה אינן חדשות. "המפלגה מתחבטת עמן מאז הפריימריז של 2016. בשעתו תומכי המחנה הפרוגרסיבי הרגישו שבריונות מצד הממסד מנעה מסנדרס ומהם קרב הוגן. הלקח מבחינת המפלגה הוא לאפשר לכל המחנות והדעות להישמע ולא לבחור מנצחים ומפסידים בשלבים מוקדמים. זה אומר בהכרח גם לספוג מראש נקודת פתיחה חלשה יותר של המועמד הנבחר, שאולי תתקזז עם הרגשה מצד מרבית הבוחרים שהפריימריז היו מכילים ומייצגים כיאה למפלגה שמתיימרת לשקף מגוון רחב מאוד של דעות ואנשים".
דיין מוסיף כי "העימות הדמוקרטי הראשון הניב שינויים קטנים אך מובהקים בסקרים. העיקריים שבהם: ביידן נחלש, האריס התחזקה על חשבונו ו-וורן המשיכה מגמת שיפור הדרגתית. מאז חל תיקון קל וביידן חזר לעמדת יתרון ברורה. בגלל שביידן הוא כרגע המוביל ולאור השאלות על גילו, נטייתו ארוכת השנים לפליטות פה, ורקורד החקיקה שלו, העימותים הם הזדמנות מצוינת בעיני בוחרים רבים לבדוק האם הוא כשיר למשימה. אם יקרוס, אין יורש או יורשת ברורים, ואז העימותים יסייעו לרבים להחליט מי האלטרנטיבה המועדפת עליהם. מבחינה זו, לעימותי הפריימריז יש תפקיד חשוב מאוד בסבב הזה".
בלי לקחת נשימה, המועמדים הדמוקרטים, וגם הנשיא טראמפ, חורשים את ארצות הברית בדרך לבית הלבן. יש גם מרוצים דרמטיים לשליש הסנאט ולכל בית הנבחרים - כאשר השליטה בשני בתי המחוקקים חשובה כמעט כמו הבית הלבן עצמו. כל כך הרבה מאבקי בחירות מתנהלים וכל כך הרבה מיליארדי דולרים נשפכים על המרוצים האלה, אך נובמבר 2020 עדיין רחוק.