לרדת מהעץ או להתנגש: ארה"ב ואיראן נותרו ללא מהלכים בקנה

בכל מקום אפשרי שבו התראיינו וצייצו בחודשים האחרונים בכירי הממשל האמריקני, ובראשם הנשיא דונלד טראמפ, הם אמרו שהם מוכנים למשא ומתן ללא תנאים עם איראן. 12 הנקודות המופרכות שקבע שר החוץ מייק פומפאו אשתקד נזנחו כמעט כלא היו, והוא עצמו הביע נכונות להגיע לטהראן על מנת לערוך שיחות ישירות עם המשטר.

אם אכן נכונות ההצהרות המפויסות, תמוהה למדי ההחלטה להטיל סנקציות על שר החוץ של איראן מוחמד ג'וואד זריף. הן בעיקר מגחיכות את חשיבותו של הדיפלומט הראשי של איראן ואדריכל הסכם הגרעין, וחשיבותן סמלית, אם בכלל. הממשל מיהר להבהיר כי זריף יוכל להמשיך להשתתף בעצרות השנתיות של האו"ם בניו יורק, וממילא אין לו נכסים או עסקים בארצות הברית.

נראה שטראמפ בחר פעם נוספת להקשיב לנצים שבממשלו, שסבורים שהשפלת ראשי המשטר תוביל לכניעתם ולהסכמתם לפתוח בשיחות. נכון להיום, איראן לא נעה מילימטר מעמדתה שלא יהיה שום משא ומתן עד שלא יוסרו כל הסנקציות שהושתו עליה בשנה האחרונה. יתרה מזאת, היא שוללת על סף להכניס לכל משא ומתן היפותטי שכזה את תכנית הטילים שלה, כפי שמתעקשת ארצות הברית.

מעמדו של זריף מזמן נמצא בירידה בתוך האליטה האיראנית. הנסיגה החד-צדדית של ארצות הברית מהסכם הגרעין חיזקה את האגף השמרני-רדיקלי שהתנגד למגעים עם המערב מלכתחילה. ההבטחות של זריף ושל הנשיא חסן רוחאני לפריחה כלכלית תמורת צמצום תכנית הגרעין התבדו, ובמקום זאת הושלכה איראן מהצוק אל תהום כלכלית. אם מישהו בבית הלבן ציפה לסימני שבירה בתוך המשטר, כאלו שיובילו למחאות ענק ולכניעה, זה לא קרה.

אדרבא, התסיסה שהתבטאה בהפגנות שונות ברחבי המדינה בתחילת 2018 דעכה כמעט לחלוטין, כשבמקביל הכבידו הרשויות את ידן ואת דיכוי מתנגדי המשטר. הרטוריקה החריפה של משמרות המהפכה, שהוכנסו אף הם לרשימת הטרור והסנקציות של ארצות הברית, גולמה בסדרת תקיפות מכליות נפט במפרץ הפרסי והפלת מל"ט אמריקני שכמעט שהוביל למלחמה.

כאן נעוצה החולשה - והסכנה - במדיניות "הלחץ המקסימלי" של הסנקציות הבלתי-נגמרות. התיאבון של טראמפ לעימות חדש במזרח התיכון קלוש, על אחת כמה וכמה כשאנו במרחק של קצת יותר משנה מהבחירות לנשיאות. איראן יודעת זאת, ולכן היא מרשה לעצמה להתגרות במסגרת גבולות גזרה ברורים - לא לגרום לאבדות בנפש. כך תירץ טראמפ את החלטתו שלא לתת את האות ולתקוף מטרות איראניות בעקבות הפלת המל"ט ביוני, אם כי לפי דיווחים בארצות הברית הייתה תגובה בדמותה של מתקפת סייבר.

הוא העריך שיהיו מאות הרוגים איראנים, ולבטח נאמר לו שיהיה הרוגים רבים אחרים גם בבעלות בריתה של ארצות הברית באזור. וכשאין אופציה צבאית אמתית או מדיניות דיפלומטית סדורה, היכולת של הסנקציות לדחוף את המשטר לוויתורים משמעותיים קטנה. בשלב מסוים, הן משיגות תוצאות הפוכות. קל לממשלת איראן להטיל את האשמה על הממשל האמריקני כשחולי סרטן במדינה לא יכולים לעבור את הטיפולים הדרושים להצלת חייהם, למשל.

דוגמה נוספת לרף היכולת של הסנקציות, למרות העוצמה הכלכלית האמריקנית, להוביל לשינוי הרצוי מבחינת הבית הלבן היא ונצואלה. הצבא נותר נאמן לנשיא ניקולס מדורו, ההתלהבות ממנהיג האופוזיציה חואן גוואידו התמוססה ואותו זריף הגיע לבקר בחודש שעבר בסיור שערך במדינות השמאל באמריקה הלטינית. הלילה כבר זרק טראמפ לאוויר העולם כי הוא שוקל להטיל מצור ימי על ונצואלה. ממש כמו משבר הטילים עם ברית המועצות בקובה בשנות ה-60. לא ברור עד כמה הרעיון הזה מגובש, אבל הוא ממחיש את חולשת מדיניות החוץ של טראמפ בכל החזיתות.

ובכל מקרה, איראן היא לא ונצואלה. כמו משקיע נבון בבורסה, היא פיזרה את הסיכונים שלה ושתלה נכסים בפינות רבות בנבכי המזרח התיכון השסוע. היא לא היססה להשתלט על מכלית נפט בריטית במים בינלאומיים, כפי שאיימה לעשות אחרי תפיסת המכלית שלה לחופי גיברלטר, והיא לא נענשה על כך נכון לרגע זה. ארצות הברית ובריטניה מנסות לגבש כוח ימי בינלאומי שיפטרל במי המפרץ, אבל לאור רצונן של מדינות אירופה לשמור על הסכם הגרעין שעומד על כרעי תרנגולת, הוא לא יהיה נשכני במיוחד.

כל זאת מותיר את ארצות הברית ואת איראן ללא מהלכים של ממש בקנה. אחת מהן תצטרך לרדת מהעצים הגבוהים שאליהם הן טיפסו, או להתנגש בצורה ובהיקף כאלו ואחרים. מספיק שתקרית אחת לא תסתיים בתוצאה הרצויה מבחינת טהראן, וושינגטון תאלץ להגיב בעל כורחה. אולי יש מי באיראן שממתין לנובמבר 2020, ומייחל, או אף חוזה, שהדמוקרטים ישובו לבית הלבן היישר להסכם הגרעין.

אל להם לפתח תקוות שווא. לטראמפ סיכויים גבוהים להבטיח כהונה נוספת - יתרון של נשיא מכהן, מפלגה דמוקרטית מפולגת ושיטת בחירות הנוחה יותר לרפובליקנים. ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר ועדיין הפייבוריט לייצוג הדמוקרטים מול טראמפ, אמר כי הוא יחזור להסכם אם איראן תכבד אותו. סביר להניח שאם וכאשר ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, ההסכם שנחתם כשהיה סגנו של ברק אובמה כבר ייעלם מהעולם.

התפתחות חיובית מבחינת איראן מגיעה בימים אלו מאיחוד האמירויות הערביות. בינה לבין ערב הסעודית בעלת בריתה יש משבר מתחת לפני השטח, שמתבטא בין היתר בהחלטתה של אבו דאבי להסיג חלק מכוחותיה מתימן ואף לא לנקוב בשמה של איראן כאחראית לתקיפת ארבע מכליות הנפט לחופי המפרץ בחודש מאי, בניגוד להצהרות ארצות הברית וערב הסעודית, בעלות הברית.

במפגש ראשון מאז 2013, סיכמו השבוע נציגים מאיראן ומאיחוד האמירויות על הגברת שיתוף הפעולה הימי, בצעד שעשוי להפיג את המתיחות במפרץ הגועש. התרחקותה של אבו דאבי מריאד ונכונתה למדיניות חוץ עצמאית יותר היא צעד מעודד עבור טהראן. כל סכסוך אזורי עלול להמיט אסון כלכלי על האמירויות, שנשענת על כוח עבודה זר, וחלשה משמעותית מאיראן חרף התמיכה האמריקנית ושדרוג צבאה בשנים האחרונות (לפי דיווחים שונים, ישראל השביחה עבור יורש העצר של האמירויות מטוסי F-16).

לאיחוד האמירויות יש השפעה גדולה על הממשל האמריקני, והיא דחפה אותו לפרישה מהסכם הגרעין ולתמיכה בהרפתקות צבאיות אחרות שלה ושל ערב הסעודית בעולם הערבי. לא מן הנמנע שהיא מאוכזבת ממידת נכונותו של נשיא ארצות הברית להגן עליה במקרה של מלחמה, וכעת היא תפעיל עליו לחץ דווקא להתפשר מול איראן.