ההרגעה הופכת להכחשה: המחמאות של טראמפ לא יפתרו את בעיית צפון קוריאה

התגובה הטבעית לשיגור הטילים על ידי קוריאה הצפונית בלילה שבין שלישי לרביעי, לא רק לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ולנשיא קוריאה הדרומית מון ג'ה-אין אלא לכולם, היא משיכת כתפיים - עוד ניסוי טילים צפון קוריאני, מה עוד חדש.

אפשר אפילו להתעודד: לא מדובר בניסוי גרעיני, ואף לא בניסוי טילים לטווח ארוך או בין יבשתי - אלא ניסוי בשני טילים לטווח קצר, שנורו לטווח של כ-250 ק"מ בלבד. אפשר להמשיך, אין מה לראות כאן. אפילו ג'ון בולטון, הנצי ביותר בממשל האמריקני, הסביר שמדובר בניסוי שארצות הברית לא מחשיבה כהפרה של ההבנות בין וושינגטון לפיונגיאנג. קשה לומר שיש כאן אזהרה להפסיק את הניסויים.

אלא שזה לא מדויק: זהו הניסוי השני תוך שבוע, כלומר: בסך הכל ארבעה שיגורי טילים לטווח קצר. אלו אינם טילי קסאם - מדובר בטילים בעלי יכולות משופרות, שקשה מאד לעקוב אחריהם וליירט אותם, והם מהווים סכנה במקרה של התלקחות לקוריאה הדרומית, ליפן - ולא פחות חשוב, גם לכוחות האמריקנים בזירה.

על השיגורים האלה אמורה הייתה קוריאה הצפונית לשלם בהחרפת סנקציות. ייתכן מאד שזה אכן יקרה: בסנאט האמריקני הרוב אמנם רפובליקני, אבל ביחס לקוריאה הצפונית הוא ניצי בהרבה מהנשיא. טראמפ הודיע שמדובר רק בניסוי לטווח הקצר וכי הוא אינו מוטרד מהניסוי ובכלל, למדינות רבות יש טילים לטווח הקצר. זה נכון - אבל לא בהכרח רלוונטי. גם מון, המנהיג היושב בסיאול ששם את יהבו על שיפור היחסים עם קים כמעט בכל מחיר, לא הגיב לניסויים - אף שאחד מהם נערך למעשה מעל קוריאה הדרומית, ולווה באמירות המתלהמות הרגילות של פיונגיאנג על מחרחרי המלחמה שילמדו את הלקח.

קוריאה הצפונית לא מבצעת את הניסוי עקב איזו גחמה או רצון לבחון מערכות נשק. יש לו מטרה אסטרטגית ופוליטית: כרגיל, פיונגיאנג מסבירה בדרכה המגושמת שהיא לא מוכנה שיתעלמו ממנה. לדעתה של קוריאה הצפונית, טראמפ התחייב שלא יהיו עוד תמרונים משותפים בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית - הוא אכן השעה אותם, אבל לא ביטל לנצח, ותמרון צבאי משותף ביניהן עומד על הפרק. כמו כן, עדיין לא בוטלו הסנקציות על פיונגיאנג - למרות שמבחינת קים הוא התנהג למופת, אז איפה התגמול?

טראמפ ודאי לא רוצה בהידרדרות המצב בחצי האי הקוריאני. היחסים הטובים עם קים הם חלק מהותי בעיניו בהישגיו בתחום מדיניות החוץ - וחשוב לא פחות, ההוכחה שהאינסטינקטים שלו טובים בהרבה מהמידע המודיעיני של סוכנויות הביון האמריקניות, הפנטגון וכל שאר הממסד השנוא עליו והחשוד בעיניו.

על כן טראמפ הגיע לסינגפור, להאנוי, לשטח המפורז. הוא החמיא לקים ללא סוף, המעיט עד ביטל את זוועות משטרו וטען שאילו הילרי קלינטון הייתה נבחרת - ארצות הברית כבר הייתה מצויה במלחמה עם קוריאה הצפונית.

אבל כבר היו שלוש פגישות, מחמאות ללא סוף, אופק המבטיח שגשוג כלכלי לקוריאה הצפונית בתמורה להתפרקותה מהנשק הגרעיני - רק שהחזון הזה לא מתממש, כי על דעתו של קים כלל לא עולה להתפרק מהנשק הגרעיני. זו הערובה למשטרו, למשפחתו. הוא לא הולך להסתמך על רצונו הטוב של נשיא אמריקני - במיוחד אחרי שראה איך אותו נשיא עצמו מבטל הסכם חתום עם מדינה אחרת ובאותו נושא עצמו - נשק גרעיני.

שר החוץ האמריקני פומפיאו מנסה להרגיע, מודיע שהוא מעריך שבקרוב יישבו יחד הנציג האמריקני והנציג הצפון קוריאני לשיחות רציניות ויתחילו לרדת לפרטים ביחסים בין המדינות. ייתכן שכך אכן יקרה.

טראמפ צודק בכך שלא הוא יצר את הבעיה הקוריאנית. אפשר לחזור בשאלה איך ומתי החלה למלחמת קוריאה, או לשנות התשעים, אבל היא קיימת - והוא הנשיא. הוא נוקט כרגע בהרגעת השטח, שזה לא דבר רע. השאלה הגדולה היא מתי הרגעת השטח הופכת להכחשה והדחקת הבעיה, שגם המחמאות לקים לא באמת פתרו אותה - ולכל היותר דחו את ההתמודדות איתה.