ברקע הגבעות הירוקות של ילגירי שבדרום הודו, הרכבת מתקדמת לאורך הפסים כשהיא נושאת את מה שהפך למטען יקר במיוחד - מי שתייה המיועדים לעיר צ'נאי היבשה. הדרישה למים בעיר, אחד ממרכזי הייצור והטכנולוגיה הגדולים במדינה ששוכנת לחופי מפרץ בנגל, גבוהה בהרבה מהכמות שנותרה במאגריה. בעקבות זאת, נאלצו הרשויות לנקוט צעדים קיצוניים ויקרים במיוחד כדי להרוות את צמאונם של עשרת מיליון תושבי העיר.
כדי לעשות זאת, בכל יום, יוצאת הרכבת למסע של ארבע שעות, לאורך 216 ק"מ, עם 2.5 מיליון ליטרים מים ב-50 קרונותיה. המים נשאבים מסכר שעל נהר הקוברי. הרכבת היא מה שמכונה בהינדי "ג'וגאד" - פתרון זמני לבעיה מורכבת.
המהנדס הראשי קיי. ראג'ו הודה שזהו לא הפתרון ההנדסי הטוב ביותר לבעיית המים של העיר, אבל שזאת דרך זמנית לעזור לתושבים. לדבריו, בניית צינור תת-קרקעי שיוביל מים מאזורים קרובים יותר היא פתרון טוב יותר.
עוד בוואלה!
בדומה לערים אחרות המתרחבות במהירות במדינות המתפתחות, צרות המים בעיר צ'נאי החלו אינן חדשות. אוכלוסייתה של העיר צמחה יותר מפי שלוש במשך שלושה עשורים בשל אנשים שעברו אליה כדי לעבוד במחקר ופיתוח תרופות, במפעלי רכב ובתעשיות היי-טק.
הגידול באוכלוסייה - לצד התחזוקה הלקויה של ארבעת מאגריה, מערכות הניקוז הלא יעילות והעיכוב בגשמי המונסון - הותירו את העיר השישית בגודלה במדינה ביובש. מאגרי המים ריקים וכעת היא נשענת כמעט לגמרי על מי תהום ועל מתקני התפלה. מאז חודש יוני, מוקצב השימוש במי ברז לשעתיים ביום.
בתחילת חודש יולי, ממשלת מדינת המחוז טמיל נאדו, שצ'נאי היא בירתה, אישרה את הפרויקט ההנדסי להסעת מים באמצעות רכבת במשך שישה חודשים בעלות של 94 מיליון דולר. לצוות של ראג'ו היו רק עשרה ימים להנחת הצינור הדרוש, באורך 650 מטרים, ולהתקין מערכת שאיבה שתעביר את המים לקרונות הרכבת, שנועדו בעבר לשאת שמן לבישול. עם זאת, כמות המים המועברת ברכבת היא רק אחוז זעיר מ-500 מיליון הליטרים שהמועצה מספקת ללקוחותיה מדי יום.
כשמשאית המים מגיעה לשכונה
הרכבת יוצאת לדרך בכל יום עם שקיעת החמה ורק בשעה חצות מגיעה אל התחנה הנטושה ביותר - ויליוואקאם, שבה גברים הלבושים בכובעים קשיחים ובאפודים זוהרים מחברים צינורות כחולים לקרונות. תהליך העברת תכולת הרכבת למערכת המים העירונית נמשך כארבע שעות.
בבוקר שלמחרת, באחת מתחנות חלוקת המים בעיר, נהג המשאית הוותיק ראנגנתאן מסיע את רכבו מתחת לברז מים גדול, ממלא את תכולת המשאית ומתחיל לבצע משלוחים בשכונה. לדבריו, הוא עובד 16 שעות ביממה, בלי שיש לו זמן אפילו לאכול.
"אנשים מתלהבים כשהם רואים את המשאית שלנו", אמר ראנגנתאן. "אם אנחנו מגיעים מאוחר, אנשים נבהלים. מה לעשות? הם כמו אימא שלי ואחותי שמודאגות מהמחסור במים, אז אנחנו עוזרים".
באחת מתחנות הפריקה, שכונה של בתים הבנויים מחדר אחד שנקראת "אלף האורות", ק' דבי, אם בת 41, אומרת ששישה מכלי מים שהיא מקבלת בחינם מדי יום הם מה שמאפשר לה ולמשפחה להתחרץ ולשטוף את הבגדים פעם בשבוע. לפעמים היא בונה חביות מים עודפות בעבור 35 רופי כל אחת.
היא שמחה לקבל את המים, למרות המרחק שהיה עליהם לעבור בדרכם לצ'נאי. "הם נותנים מים בחינם, למה שנסרב?", אמרה.
זאת לא הפעם הראשונה שבה רכבות מים נוסעות לצ'נאי. כשהעיר חוותה בצורת קשה בשנת 2007, היא ייבאה מים ברכבת מהעיירה ארוד, במרחק של יותר מ-400 קילומטרים מדרום-מערב לצ'נאי. לאחר מכן, ממשלת מדינת המחוז קבעה כי על בתים להתקין מערכות לאיסוף מי גשמים. המועצה החלה גם לקנות מים מחקלאים ולבנות שני מתקני התפלה, אך הכמות שנאספה עדיין לא מספיקה כדי לענות על הביקוש הגובר.