מאיר המאירי, "שומר החותם" של צפת ובעליה של "מחלבת המאירי", הלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 88. המאירי, פעיל מרכזי בשימור ההיסטוריה של העיר בדורות האחרונים, ייקבר היום (שני) בארבע אחר הצהריים בבית העלמין העתיק של צפת.
המאירי, דור חמישי בצפת, נולד בעיר העתיקה למשפחה בת תשעה ילדים. כנער חווה את הימים הקשים שחוותה הקהילה היהודית בעיר ב-1948. לאחר עזיבת הבריטים את צפת, קיומו של הרובע היהודי על 1,500 תושביו, כשישית בלבד מקרב תושבי העיר, היה מוטל בספק. לאחר קרבות קשים הצליח כוח של הפלמ"ח לכבוש את העיר ב-11 במאי 1948 וחבר ללוחמים בני המקום. "אבא תמיד היה אומר שאם לא היה מתרחש הנס של כיבוש צפת היינו מאבדים את הגליל ומדינת ישראל הייתה רק בין חדרה וגדרה", אמרה בתו, מיכל המאירי.
בצעירותו היה לבעל "מחלבת המאירי", המחלבה הראשונה בארץ ישראל, שהוקמה על ידי המשפחה לפני כ-170 שנה והוא הקפיד לשמר את מסורת ייצור הגבינה הצפתית המפורסמת.
לקריאה נוספת:
סוף דרכו של "אבי הסליקים"? מחסן הנשק הסודי בכפר גלעדי התמוטט
"הכנסנו פרה לבנק הפועלים": המושב שעמד על סף תהום - וחזר לשגשג
"באפילה מוחלטת": מת הנווט מהטייסת הלילית הראשונה בחיל האוויר
הוא נישא לבתיה שהגיעה לעיר לצורך לימודיה בבית הספר לאחיות. "היא הייתה אשכנזיה ומאיר היה מספר בצחוק שלפני שנישאו היא הייתה צריכה ללמוד איך מכינים את האוכל המקומי, הצברי, של צפת", אמר חברו, סגן ראש העירייה שלמה חדד. לבני הזוג נולדו שתי בנות ושני בנים. אחד הבנים, יניב, שעזב את צפת, שב לעיר לפני 17 שנה, למד מאביו את סוד הכנת הגבינה המפורסמת והחל לנהל את המחלבה.
מאיר, מצדו התחיל להקדיש עוד ועוד מזמנו לשימור מורשת העיר. הדבר המרכזי שהנחה אותו בפועלו הייתה הקריאה "לא נזוז מצפת" שזעק הרב דב מאבריטש אחרי רעידת האדמה הקשה שהכתה בעיר בינואר 1837. 1,700 מתושבי צפת נספו באסון, שהחריב גם את טבריה, ורבים מהניצולים נטשו את צפת לאחר הרעש הגדול. מסופר כי הרעש אירע בזמן תפילה והרב דב מאבריטש אמר למתפללים בבית מדרשו להתאסף סביבו ולשכב על הארץ. באותו אזור המבנה לא קרס והמתפללים ניצלו.
המאירי ראה קשר ישיר בין אותו נס לבין הצלת הרובע היהודי ב-1948. הוא הפך לגבאי בית הכנסת על שם דב מאבריטש ומדי שנה היה מקיים טקס זיכרון להרוגי רעידת האדמה. הוא שב ואמר כי קריאתו של הרב להיאחז בצפת ולא לנטוש אותה גם ברגעים הקשים היא רוחה של העיר וראה חשיבות עליונה בשימור רוח זו. הוא היה ליו"ר עמותת ותיקי צפת והמשיך את פועלו של אחיו העיתונאי יחזקאל המאירי, שהקים את מוזיאון בית המאירי לשימור ההיסטוריה של העיר במאות ה-19 וה-20.
מפעל הנצחה של איש אחד
המאירי הפך להיות מפעל הנצחה של איש אחד ומלבד יום הזיכרון לחללי רעש האדמה, הוא קיים מדי שנה אירועי זכרון ל-17 תושבי העיר שנרצחו במאורעות תרפ"ט (1929), ל-52 הרוגי הקרבות לכיבוש העיר ב-1948 וכן טקס זיכרון שנתי למנחם בגין. המאירי היה איש בית"ר בנשמתו, וביחד עם זאת נאבק שלוחמי הפלמ"ח שנלחמו לשחרור העיר יקבלו את אות יקירי צפת.
שתי משימות שאותן התחיל ולא זכה לסיים, היו מאבקיו להקמת דרך לאנדרטה לזכר עולי הגרדום, שנמצאת בבית העלמין העתיק של צפת, והקמת קיר זיכרון גדול המנציח את כל בתי האב שהיו בעיר בזמן הקרבות ב-1948. את קיר ההנצחה החל כבר להקים בבית הכנסת על שם דב מאבריטש. עבורו היה זה הביטוי המוחשי ביותר המחבר בין האחיזה בעיר החרבה ב-1837 לבין האמונה והעקשנות להישאר בעיר ב-1948.
"הוא ערך בסמטאות העיר אינסוף סיורים וסיפר למבקרים על צפת בתש"ח", סיפרה מיכל המאירי. לדבריה, "הנחלת המורשת בערה בו. הוא עשה זאת דרך סיפור על האנשים שחיו פה". היא אמרה כי אביה היה שב ואומר כי "צפת היא המקום הנפלא בעולם. גם כשהיה מטייל בחוץ לארץ, היה אומר כי צפת יפה יותר מכל המקומות. לדבריו הוא האדם המאושר בעולם".
המאירי היה מסור למפעל ההנצחה ושימור המורשת עד לאחרונה, כשחלה. בתו אמרה כי אביה זכה לשמוע שוב ושוב את שבחיו מפי הסובבים ולא כמו שקורה לא אחת, ששבחם של אנשים נשמע רק לאחר מותם. ביום שישי האחרון הוא זכה למחווה מרגשת: היה זה היום בו על פי המסורת הצפתית משיבים לעיר את ספר התורה של משפחת עבו, אותו מוליכים לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון לפני ההילולה של ל"ג בעומר. הולכת הספר למירון והשבתו לעיר היא מסורת צפתית שנמשכת יותר מ-180 שנה ומהווה אחד מהאירועים המזוהים ביותר עם העיר. המאירי השתתף בתהלוכות השמחות מדי שנה ואף היה ממובילי החוגגים.
בבוקר יום שישי האחרון הגיעו הצועדים עם הספר לביתו והפכו אותו שותף בשימור המסורת. "אבא אסף כוחות וקם אליהם, עמד איתם, שמח ודיבר עם החוגגים", סיפרה בתו. חדד מתרגש מהעלאת אותם רגעים שמחים עם המאירי, יום לפני מותו. "צפת אחרי מותו של מאיר היא צפת אחרת", אמר בעצב.