שני עובדי שימור מבנים עמדו על המפלס העליון במבנה הפיגומים שעוטף את "בית בוסל" בצפת. אחד מהם מדד בדקדקנות פריטים שונים בראש הבניין, היכן שבעבר ניצב שעון גדול. חברו עמד מול קצה הבניין ולאחר שבדק בעניין רב דבר מה בשורת אבנים, הרכיב משקפיים ומסכה והחל לשייף את האבנים.
בבניין ממול, המכונה "בית השער", עמד באותה שעה שמואל הר-נוי, מנכ"ל המכללה האקדמית צפת. "אני מרותק לעבודה שהם עושים", אמר. "איזו דייקנות ומסירות". הר-נוי סיפר כי יום קודם ראה את עובדי השימור מעבירים אבנים מאחד לשני ו"נראה היה שהם מעבירים יהלומים ולא אבנים".
לפני כמה חודשים החל מיזם גדול לשימור מתחם "בית בוסל". זהו מיזם שימור חריג בהיקפו באזור הצפון: תקציב העבודות מתקרב לכ-90 מיליון שקל, וקדמה לכך עסקת רכישת הקרקע והמבנים, שעלתה למכללה האקדמית צפת 34 מיליון שקל.
לצד שימור המבנים ההיסטוריים, המיזם ישלב גם מבנים חדשים שייבנו לצדם. עם סיום העבודות, בעוד כשנתיים, המתחם החדש יהפוך למרכז ללימוד מקצועות הבריאות במכללה.
המתחם ההיסטורי, שקירות בנייניו מספרים את סיפורן של תקופות משמעותיות בחיי צפת והגליל, מתעורר לחיים אחרי שנים ארוכות של הזנחה. מעטים עוד האמינו שלמבנים שהוקמו בתחילת המאה העשרים תהיה תקומה. רעיונות לשיקום המקום צצו ומיד התפוגגו. מבנה אחד כבר כמעט וקרס ונדמה היה כי על האתר נגזר להימחק ולהפוך לעוד פרק נשכח מעברה של העיר.
לפני עשר שנים, רגע לפני שהמכללה האקדמית צפת החלה לבנות מבנה חדש, הוחלט לרכוש את מתחם בית בוסל ולפעול לשיקומו והוחלט כי כיוון התפתחות המכללה יהיה לשטח זה. עברו עוד כמה שנים של תכנון ושל גיוס כספים עד שהחלום הפך בשטח למציאות של מנוף ענק, טרקטורים, משאיות ועשרות עובדים.
המיסיונרים מול הכופרים
כשהר-נוי יושב במשרדו הוא מביט מדי פעם במסך המחשב, בשידור שמעבירה מצלמה המוצבת מעל אתר העבודות. המיזם הזה הפך לחלק מרכזי בחייו. במשך כמה שנים הוא חקר ולמד את תולדות המקום ואף הוציא ספר שבו סיכם את הדברים.
בספר ריכז מידע רב שנכתב עם השנים על ידי היסטוריונים, אך ביקש להעמיק בנושא וצורך כך שהה שבוע ימים באוקספורד, שם נחשף למסמכים נוספים שהרחיבו את היריעה והוסיפו פרטים מעניינים. הוא מדבר בהערכה רבה על תקופה משמעותית בחיי צפת ועל האנשים שעיצבו את פני התקופה.
האתר המוכר כמתחם "בית בוסל" נחנך בשנת 1904 כבית חולים שהקימה "האגודה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב יהודים". היה זה שיאו של מאמץ של אותו גוף מסיונרי, שניהל מאבק על ההגמוניה מול ארגוני מסיון מתחרים בארץ ישראל.
כבר בשנת 1826 החלה האגודה לפעול בצפת, אז עיר הקודש השנייה בגודלה בארץ ישראל. פעילות הארגון נתקלה בהתנגדות עזה של הקהילות היהודית והמוסלמית בעיר וידעה עליות ומורדות. למרות גילויי האיבה, פעילותו הרפואית של המסיון סייעה לו להיאחז בעיר. לקראת סוף המאה ה-19 שב אל צפת בחור בשם בן-ציון פרידמן. הוא גדל והתחנך בעיר, עזב אותה ושב אליה אחריה שהמיר את דתו לנצרות. כעת עמד בראש המסיון בעיר.
הוא הבין כי ההתבססות בצפת תושג בשני תחומים מכריעים: חינוך ובריאות. הוא הקים בית ספר לבנות וחיזק את שירותי הרפואה. הצעד המשמעותי ביותר היה בואו של ד"ר וולטר הנרי אנדרסון בשנת 1894 כראש המשלחת הרפואית של המסיון בצפת.
אנדרסון, רופא עיניים ומנתח, לא הסתפק בניהול שירותי רפואה והכריז כי הוא רואה במשרתו בצפת את ייעודו בחיים. וכך היה: ב-1895 רכש חלקה של 15 דונם בצפון העיר במטרה לבנות בית חולים. בית החולים מוקם מחוץ לעיר הדלה והענייה, אבל מספיק קרוב כדי שתושביה יגיעו לקבל טיפול. היישוב היהודי שיווע לשירותי בריאות ראויים, מה עוד שרבים מהם סירבו לקבל טיפול מידיו של רופא יהודי ששלח אליהם הברון רוטשילד ב-1886.
ד"ר ישעיהו בלידן הגיע עם אשתו, פלורה, ובהתיישבותם במקום ראו ייעוד ושליחות. הם גם הקימו בית ספר שלימד מקצועות "כלליים" ולא רק לימודי קודש. ד"ר בלידן טיפל בחולים עניים, ללא קבלת תשלום ואף חילק בחינם תרופות. היהודים החלו להגיע אליו ונטשו את שירותי הבריאות של המסיון, אולם אנשי "היישוב הישן" ראה בזוג החילוני שהגיע מאירופה, "כופרים".
העובדה שכספי תרומות עבור תרופות הגיעו ישירות לד"ר ולא לפרנסי הקהילה, כבעבר, גם כן לא מצאה חן בעיניהם. כלפי השניים הופנתה אלימות מילולית ופיזית, צואה הושלכה על ביתם ומשפחות ששלחו את ילדיהן לבית הספר שהקימו - הוחרמו. ב-1901 בני הזוג בלידן עזבו, לא לפני שהד"ר שכנע את הברון לרכוש קרקע עבור הקמת בית חולים בצפת.
בינתיים, אנדרסון הצליח להוביל במאבק להספקת שירותי רפואה וב-1899 כבר היו בידיו תכניות של בית החולים. שנה אחר כך הוקם בית מרפאות החוץ ובית הרופא ובמאי 1904 נחנך בית החולים שייקרא לימים "בית בוסל".
הר-נוי מדבר בהתלהבות על איכות ורמת הטיפול הרפואי שניתן במוסד הרפואי. "אחד המבקרים במקום כתב כי בית החולים עומד ברמה שווה לבתי חולים במזרח לונדון", הוא ציטט. לדבריו, "במקום פעל חדר ניתוח, מערכת חימום, סטריליזציה ותנאים נוספים ברמה הכי גבוהה של התקופה".
"מחירו" של הטיפול היו הטקסיות והמאפיינים הנוצריים ששררו במוסד - תפילות, דרשות, ציטוטים, בעברית, מהברית החדשה על שמיכות החולים ועוד. אוהדי המסיון, מרחבי העולם, תרמו כסף לתפעולו השוטף של בית החולים ומעל כל מיטה הוטבע באותיות זהב שמו של התורם. כבר בשנה הראשונה לפעילותו טופלו במרפאות החוץ של בית החולים 20,666 בני אדם ו-576 חולים אושפזו בתשעת החודשים הראשונים. 168 ניתוחים בוצעו בתקופה זו.
איומי הקהילה היהודית לנדות את מי שילך לבית החולים של המסיון נכשלו, כמו גם איום כי המתים לא יקברו בבית קברות היהודי. רמת הטיפול והרצון לזכות ברפואה טובה גברו על האיומים.
בחיפושיו אחר חומרי ארכיון, מצא הר-נוי בספריית "האגודה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים", שנמצאת באוקספורד, מסמכים שבהם לדבריו "התגלה לי שם עולם שלם". המסמכים מצביעים עד כמה הקפיד אנדרסון לרדת לפרטים ולהקפיד על כל רכיב במיזם חייו.
חריגה של 400 לירות שטרלינג מהתכנון המקורי
בין השאר מצא לדוגמא את שרטוט מערכת ניקוז השפכים ותכניות נוספות. מתועדים גם ויכוחים בין אנדרסון למתכנן המפורסם גוטליב שומאכר על איכות חומר המילוי בין האריחים (רו?ב??ה). הוא איתר גם שרטוט בידו של אנדרסון של השעון שהוצב בראש מבנה בית החולים ותכנית יציקת הפעמון שהוצב מעל השעון.
כדי לממן את הצבת השעון במגדל שבחזית בית החולים, גייס אנדרסון 100 ליש"ט מאישה אנגלייה בשם גברת ברטיט. בסופו של דבר בניית בית החולים עלתה 4,000 ליש"ט - חריגה של 400 ליש"ט מהתכנון המקורי. גם עלות השעות חרגה ב-30 ליש"ט והתורמת הנדיבה התבקשה לכסות את ההפרש.
החברה שבנתה והתקינה את השעון הייתה חברה בריטית מובילה בתחום, ששמה Gillett & Johnston. חברה זו, שהוקמה בשנת 1844, עדיין פועלת ואף ייתכן שהיא תתקין את השעון המשוחזר.
"היה לנו ברור שהשעון יוחזר למבנה", אמר הר-נוי. עבור ד"ר אנדרסון, השעון היה אחד משני המרכיבים המיוחדים בבית החולים הראויים לציון, לצד "הפטנט המודרני", מערכת המים החמים שהותקנה במקום. הוא כתב כי מדובר ב"שעון נאה הממוקם בעמדה חשובה ביותר בבניין, שי נאה לא רק למסיון הרפואי, אלא גם לכל התושבים האירופים".
לדברי הר-נוי, "מדובר בסמל. זה מרכיב שיש לו ערך רב. צריך להבין עד אז זו הייתה עיר פרטאץ'. השעון סימל סדר, ארגון, עמידה בזמנים. מקימי המקום ייחסו לכך חשיבות".
השעון הוא אולי פרט קטן במיזם פורץ הדרך בראשית המאה העשרים בצפת הנידחת, אבל נראה שכמוהו, בית החולים כולו הוא סימל את המעבר של העיר לתקופה חדשה, תקופה של רפואה ברמה גבוהה ושל חינוך מודרני. "בצפת לא הייתה חומה פיזית, אבל הייתה חומה תרבותית. בית החולים סימל את היציאה מהחומות", סבור הר-נוי.
מאכסניית פליטים, דרך קולג' סקוטי ועד לאולם חתונות
המכללה כבר ביצעה בעבר פרויקט שימור חשוב. מדובר בהצלת מבנה "בית הדסה" שעמד להיהרס והפיכתו למבנה המנהלה של המכללה. "בית הדסה" הייתה תגובת הנגד של היהודים לבית החולים של המסיון. הוא נבנה מתרומות הברון והברונית רוטשילד, ממש מול בית החולים של המסיון. בית החולים רוטשילד נחנך בשנת 1909.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה שני בתי החולים הוחרמו לצרכי הצבא העות'מאני. בתום המלחמה החל בית החולים הדסה לטפל בעיקר בחולי שחפת וריאות. גם רחל המשוררת הייתה בין מטופליו.
מבני האבן המשיכו לעבור שינויים לאורך ההיסטוריה ובית החולים של המסיון לא הצליח להתאושש ולחזור לימי תפארתו כמוסד רפואי. המקום נמכר למסיון הסקוטי והפך לאכסניה לפליטים ערבים נותרים מלבנון ואחר כך הפך לקולג' של המסיון הסקוטי.
בין 1936 ל-1943 ישב במתחם סגן מושל מחוז הגליל של המנדט הבריטי וב-1943 נמכר המקום לקופת חולים, שהסבה את המבנים לבית הבראה. שם המקום הפך להיות "בית בוסל", על שם יוסף בוסל, מנהיג פועלים וממקימי דגניה א'. בוסל היה פעיל מרכזי בפעולות הסיוע ל"מגורשי יהודה" שהגיעו חסרי כל לגליל. מדובר בגירושם לגליל של תושבי תל אביב והמרכז על ידי הטורקים, בזמן מלחמת העולם הראשונה.
מצבם הכלכלי והבריאותי היה קשה מנשוא, ובוסל פעל בשילובם בעבודה ובהקמת מעונות לילדים יתומים. בשנת 1919 טבע בכנרת, כשהסירה בה שט, התהפכה. רק חודשים ספורים קודם לכן נולדה לו ולאשתו, חיותה, בת שלה קראו הדסה. "איש, אשר היה סמל החיוב, סמל הבנייה, יסוד שביסוד", ספד לו הסופר יוסף חיים ברנר.
בתחתית עמוד השער של עיתון "דבר", ביום שני, 21 ביוני 1943, שעסק כולו במאורעות מלחמת העולם השנייה, נכתב על חנוכת בית ההבראה. "חג לכל חוגי הישוב בצפת", נכתב בכותרת. וסגן מושל המחוז "הביע שמחתו על כך שקופת חולים הכירה את סגולותיה הטבעיות של צפת והקימה מפעל נאה ובמאמצים רבים".
אלא שכעבור חמש שנים שוב עברה סערה על המתחם: על העיר צפת עברו קרבות קשים ובית ההבראה עבר לידי לוחמי ומפקדי חטיבת "יפתח" של הפלמ"ח, שבקרבות קשים כבשו את צפת. אחר כך שב המקום לשמש כבית הבראה ושנים ארוכות נחשב מקום נחשק עבור פועלי ישראל שביקשו לנפוש שבוע ימים בבית הבראה של ההסתדרות. בשנות ה-60 התווספו למבנה הישן חדר אוכל וחדרי אירוח - אגפים שתכנן יעקב רכטר, חתן פרס ישראל.
אלא שעם השנים הפופולריות של המקום ירדה, המקום פסק לפעול כבית הבראה ובראשית שנות ה-80 שמש כמעונם של עולים חדשים. אחר כך ננטש והוזנח. בשלב כלשהו קנה קבלן צפתי את המתחם והסב את חדר האוכל לאולם האירועים. הבניינים הישנים המשיכו להתפורר ואחד אף עלה באש וסכנת התמוטטות איימה עליו.
לכולם כבר היה ברור כי צפת תאבד עוד פינה היסטורית חשובה. אלא שרכישת המקום בידי המכללה הפכה את הגלגל: חדר האוכל של רכטר, שהפך לאולם אירועים, שינה כעת ייעודו לספריית המכללה. אדריכלי פרויקט השימור הם משרד האדריכלות "ציונוב ויתקון" ולפי לוח הזמנים העבודות צפויות להימשך כשנה וחצי.
"בית השער" שבו עברו החולים לפני יותר ממאה שנה שופץ ושוקם וחלליו ישמשו לתערוכות הפתוחות בפני הציבור הרחב. לבו של המתחם - בית החולים, עובר שיקום ושימור יסודיים וביחד עם המבנים שיתווספו המתחם זוכה לחיים חדשים. עוד פרק נוסף למבנים שהפכו לאחד מסמליה של צפת.
114 שנים אחרי שנחנך בית החולים, ובשיא פעולות החייאת המתחם, הר-נוי סבור כי בדומה לחזון שהשפיע ודחף בראשית המאה העשרים, גם לפרויקט השימור כעת "יש עוצמה גדולה". לדבריו, "לא מדובר בשימור של האבנים, אלא של הסיפור, של המורשת, של ההיסטוריה של העיר. זה מיזם שיש לו ערך מעבר לראיה של העלות הכספית הגבוהה. הוא יקרין על סביבת הלימודים של הסטודנט וגם על העיר צפת. השימור הוא לא המטרה, המטרה שלנו היא האקדמיה, מיזם השימור הוא חלק מהתשתית והאווירה של המוסד שלנו".