בערב חג שבועות חגגו במושב שדמות דבורה את חג המושב. באותו ערב בדיוק, 80 שנה קודם לכן, עלו מייסדי המושב על הקרקע, במסגרת מבצע ההתיישבות "חומה ומגדל".
במושב סיפרו כי חג המושב השנה היה מרגש ושמח במיוחד, כערב של התרוממות רוח. שדמות דבורה, ששוכן ממזרח להר תבור בין המושבה כפר תבור לישוב הצ'רקסי כפר כמא, נחשב היום למשגשג ופורח. מקום מבוקש על ידי משפחות צעירות. רבים מבני המושב שעזבו בעבר שבו אליו עם משפחותיהם.
עם זאת, בין החוגגים היו שזכרו ימים אחרים, ימים בהם עתידו של המושב כלל לא היה ברור, כמו עוד מושבים וקיבוצים שהגיעו בסוף שנות ה-80 להתרסקות כלכלית ועמדו על פי התהום. "אני זוכר שלנו, הילדים, הייתה הנחייה שאם רואים משאית נכנסת למושב עלינו לרוץ ולקרוא להורים. המבוגרים היו ערוכים לחסום את הכניסות עם טרקטורים. היה פחד קבוע מפני מעקלים", זוכר ניצן פלג, נכד למייסדי המושב והיום ראש המועצה האזורית הגליל התחתון. ואכן, העננה שרבצה אז על שדמות דבורה ומרבית ההתיישבות החקלאית אז, הייתה שחורה משחור.
עוד בוואלה! NEWS:
המתקפה במפרץ: "איראן שיגרה טיל לעבר מל"ט אמריקני לפני פיצוץ המכליות"
איום ושמו סין: תושבי הונג קונג במאבק גורלי על עתידם
בגלל ציוץ על ה-BDS והפרלמנט: מנהל המוזיאון היהודי בברלין התפטר
ינואר 1989 היה מקפיא עצמות; תשעה תינוקות אושפזו בבתי החולים בילינסון וסורוקה, חלקם במצב קשה, סובלים ממכות קור. בעמק הירדן הקור ירד למינוס שתי מעלות ו-5,000 טון בננות הושמדו. בנוסף לכך, סערת שלג השתוללה בצפון והכנרת הייתה היחידה שראתה ברכה באותו חורף סוער.
במושב שדמות דבורה שבגליל התחתון סערת החורף הייתה הדבר האחרון שהטריד את החברים. 50 שנה קודם, עלו מייסדי המושב על האדמה. למרות שהמקום הוגדר "הנגב הצפוני" בשל מיעוט משקעים, הצליחו להיאחז החלוצים בקרקע והקימו משקים חקלאיים עם רפתות, לולים, מטעים וגידולי שדה. אבל באותה שנה החלו מושבים וקיבוצים רבים להיחנק תחת נטל החובות. הלוואות שלקחו תפחו במהירות תחת ריבית רצחנית של הבנקים. רשת התמיכה ההדדית שפרשו המושבניקים כתשתית כלכלית לסיוע וסולידריות החלה למשוך עמה משקים פרטיים לתהום.
חקלאי שדמות דבורה צברו במשותף חוב לבנקים בהיקף של 2.2 מיליון שקל. עיקולים הוטלו על המשקים ומגדלים הגיעו למצב שלא יכלו לקנות אוכל לפרות. החרב הונחה על צוואר החקלאים ברחבי הארץ. ב-18 בינואר באותה שנה, היה זה חקלאי ממושב אביאל שבשרון הצפוני שהמצוקה הזאת הביאה אותו למעשה נואש. הוא תלה את עצמו במחסן ביתו. "האיש, ששרד ממחנות המוות הנאצים, לא יכול חיה לשאת עוד את הלחץ הכבד שהופעל עליו לפרוע את חובותיו", אמרו בניו אז לעיתונאים. חובו עמד על חמישים אלף דולר.
בשדמות דבורה החליטו להחזיר מלחמה. כמו במבצע צבאי התייצבו החקלאים בסניף בנק הפועלים בכפר תבור כשהם מוליכים את הפרה "חשובה", שיחד עם חברותיה לעדר, הייתה מעוקלת לבנק. הפרה נקשרה לאחד העמודים ליד מחלקת עובר ושב, ולידי מנהל הסניף הועבר אישור מהשירותים הווטרינריים על מצב בריאותה. אחד החברים הסביר למנהל הסניף על האוכל והשתייה שצריך לתת לפרה. המושבניקים יצאו לגשם ושבו לעבודתם.
נפתלי שוהם, ממובילי המאבק, הכריז על הקמת "צבא ההגנה לחקלאי" והבטיח "להעביר את המלחמה מחצרות המשקים הפרטים אל שטחי האויב - בנקים ואחרים. נסיר את הטלפיים החונקות אותנו". שוהם ששימש אז כיו"ר הנהלת המושב הבטיח פעולות קומנדו נוספות שישבשו את עבודת הבנקים והתחייב להצבת הגנה על גדרות המושבים מפני המעקלים.
שבר פנימי
לא רק הקושי לעמוד מול הריביות הרצחניות שחנקו אותם - שבר את החקלאים. בועז בן זאב, דור שלישי למייסדים ואז נער צעיר, זוכר גם "שבר גדול''. לדבריו, ''במי פגעו? באוכלוסייה הכי תמימה. הם לא היו סוחרים ממולחים, אלו היו אנשים שהייעוד שלהם היה לעבוד את האדמה, להיות פלאחים. הם רצו לקום בבוקר ולעבוד את אדמתם בזיעת אפם, מתוך תחושת שליחות וערכי ציונות. פתאום הדור הזה של המייסדים הרגישו עצמו כאנשים מטומטמים. הם הרגישו שרימו אותם כל השנים ושהם סתם נתנו את החיים שלהם למען רעיון".
השבר גם היה פנימי; רשת הערבות ההדדית היטיבה גם עם מעטים. הם הרחיבו את בתיהם, קנו טרקטורים ומכוניות חדשות. אבל את הבנקים זה לא עניין. מדובר היה בקופה משותפת שצברה חוב.
בשדמות דבורה, כמו במרבית המושבים זה גרם לקרעים וכעסים. "עד אז חיינו באוטופיה. הייתה מחרשה אחת לכולם, טרקטור לכולם. חצרות הבתים היו מחוברות וללא גדרות. שיחקנו כל הילדים ביחד בחצרות המשותפות. היינו נכנסים אחד לבית של השני. זה נעלם אז", נזכר בן זאב. "אני זוכר את אבא שלי מרגיש נבגד, פראייר. זה האבא הגיבור, החזק, הלוחם, החקלאי המעולה, פתאום נחשב חלש ומנוצל. זה היה שבר חברתי וממש כמו פגיעה באמון בתוך המשפחה".
קהילה מחודשת
המשבר העמוק חייב לפעולה דראסטית. בעקבות הסדר החובות שגובש עם המושב שווקו לבני המושב 103 מגרשים. בתקופת זמן קצרה יחסית, המושב שינה את פניו. שכונות הרחבה גדולות החלו לצמוח. רבים מהבתים נבנו על ידי בני ובנות המושב שהקימו ומשפחות ושבו לחיות ליד ההורים והסבים והסבתות. אליהם הצטרפו תושבי ערים שמצאו הזדמנות לבית על חצי דונם בכפר. חקלאים רבים נאלצו לחסל את המשקים החקלאיים ולחפש מקורות פרנסה חדשים.
בתוך כך, במושב החלה להתפתח ולהתגבש קהילה מחודשת. "לאחר שהמושב היה מת, קם דבר אחר וחדש", אומר בן-זאב, דבוראי ובעלי אתר אירוח וחינוך בשם "דבורת התבור", בו לומדים המבקרים על חיי הדבורים והכוורות שלהן. "כמו בכוורת כך גם במושב שלנו - כשמתה המלכה מחליפה אותה מלכה חדשה שמטילה ביצים חדשות ומהן בוקעות פועלות חדשות. זו כבר לא אותה כוורת שהייתה ולא אותה נשמה שהייתה בכוורת הקודמת". לדברי בן זאב, זו כבר כוורת שונה. ''אין פה את הנשמה של שדמות שהייתה. פעם הסולידריות לא התבטאה ב-LIKE וב-SHARE, זו הייתה סולידריות של לעבוד ברפתות אחד של השני כשמישהו יצא למילואים. סולידריות של לשטוף את החרא של הפרות ברפת של אבא של חבר שלי. נכנסו לנו מסמרים לרגליים בשביל הערך של העזרה ההדדית. אני לא אומר את זה בכאב אלא בהשלמה''.
מדובר בתופעה שחרגה מגבולות שדמות דבורה. ''זה קרה לכל החברה הישראלית שעברה שינוי. הקהילה החדשה שצמחה פה היא מקסימה, איכותית וטובה. היא מתאימה לזמן הזה. אנחנו יישוב קהילתי שנשאר בו נופך חקלאי, כי רוח הזמן חייבה אותנו להשתנות והצלחנו לעשות את זה. לא כל המושבים הצליחו בכך". לדבריו, "גם המשקעים של אותן שנים קשות היטשטשו כבר. הדור שלי חזר למושב ובנה בו את ביתו, נולדו נכדים והמייסדים כבר מתרכזים בדברים אחרים, ובכלל- כשבשבועות הנכדים של כולם רוקדים ביחד, הכעסים של פעם נחלשים".
שדמות דבורה, כמו כל ההתיישבות החקלאית בארץ, כבר לא תשוב להיות מה שהייתה. המשבר הגדול מאחוריה, אבל במחיר של ויתור על ערכי השיתוף וחיסול חלק ניכר מהחקלאות הישראלית. אבל יש ניגון שעוד נמשך בכוורת של שדמות דבורה. וניני המייסדים צועקים גם היום את אותה קריאת הקרב של חורף 1989: "מי אנחנו? שדמות דבורה. ומה עשינו? הכנסנו פרה. למי למה? לבנק הפועלים. ואולה-אולה שדמותים, ואולה-אולה שדמותים... ".