"המדינה החליטה להילחם בנו": החקלאים הישראלים מתקשים לחגוג את חג הביכורים

כבר כמעט מאה שנים שחג שבועות הוא לא רק חג מתן תורה אלא גם חג הביכורים: החלוץ הציוני סימל את העם השב אל אדמתו ובחג השבועות הציג בגאווה את ביכורי ענפי החקלאות שטיפח בעבודה מפרכת. במשך שנים החקלאים נחשבו חוד החנית של החברה הישראלית.

אולם מזה שנים רבות שחלקה של החקלאות, שעדיין נחשבת מתקדמת וחדשנית - ואף כל הזמן מתפתחת ומשתכללת - הולך ומצטמצם. שינויים רבים שעברו על החברה בעולם ובישראל, דחקו אותה ממרכז הבמה לשוליה. אלא שלא רק היוקרה אבדה לחקלאים, שרבים מהם ממשיכים מסורת משפחתית של עשרות שנים. חלק מעובדי האדמה התקשו להתמודד כלכלית עם השינויים והקשיים ונטשו את החקלאות.

ערב שבועות השנה ביקשנו לשמוע את הדור השלישי והרביעי של ראשוני החקלאות הישראלית. הם דיברו בכאב על הקשיים שהמדינה מעמידה בפניהם, על העדפת הקפיטליזם והשווקים הפתוחים על פני עידוד התוצרת המקומית. יש מהם שעדיין אופטימיים ומצהירים כי לא ינתקו את השרשרת המשפחתית. אחרים לא רואים עתיד לחקלאות ועם כל הכאב, לא רוצים שבניהם ימשיכו את המסורת החקלאית המשפחתית.

אמיתי הוא דור 3 של חקלאים. סבא יוסף עלה מתימן לארץ ישראל ב-1944 והתיישב במושב מגדיאל שבשרון. שם היה לו פרדס. בנו, שלום, ואחיו, הלכו ללמוד ב"מקווה ישראל" ועם סיום הלימודים שלום התגייס לנח"ל ויחד עם חבריו הקימו את מושב כפר מימון שבצפון הנגב.

שלום מאד אהב תיאטרון והלך ללמוד משחק ב"הבימה". במקביל למד גם הוראת חקלאות ועם סיום לימודיו היה לחקלאי ומורה למשחק. מאז הוא עובד בחקלאות והיום הוא מגדל עלים ירוקים לסידורי פרחים.

בנו אמיתי גדל לתוך החקלאות וכמוהו, הלך גם הוא ללמוד ב"מקווה ישראל". "היה לי ברור שאהיה חקלאי כמו סבא ואבא. אחרי הצבא גרתי בתל אביב, למדתי הנדסאות בניין והתקבלתי לעבוד במכבי אש, אבל החלטתי לעזוב ולחזור למושב. כולם חשבו שאני משוגע. אבל אני שאלתי את עצמי 'מה הייעוד שלי?' והתשובה הייתה שאני חוזר למושב".

אמיתי מגדל עגבניות שרי. עד לפני מספר שנים רוב התוצרת הייתה מיועדת לייצוא, אבל מאז שחברת "אגרקסקו" נפלה, רובה מיועדת לשוק המקומי. אמיתי מגדל זנים מיוחדים של עגבניות שרי ומיתג את עצמו, למרות שזה מייקר מעט את האריזה. "חשוב לי שהצרכנים ידעו שהם קונים עגבנייה ישראלית ולא עגבנייה מיובאת".

לדבריו, "היום קשה מאד להתפרנס מחקלאות. החקלאים לא מעניינים היום אף אחד. קשה לנו להשיג עובדים. העובדים הזרים מעדיפים לעבוד בתל אביב. אם עובד בורח לנו, אסור לי להביא עובד במקומו. הוויזה שלו תפוסה למשך שלוש שנים. נוסף לכך, חברות ענק לשיווק תוצרת חקלאית השתלטו על השוק. בעידוד המדינה הן מייבאות סחורה ממדינות שונות, לרוב מטורקיה. קשה מאד לשרוד היום בחקלאות, אבל זה כבר חלק ממני, החקלאות בתוך הנשמה שלי. כשהייתי ילד, כל התוצרת הייתה לייצוא, היינו הכי טובים, הייתה גאווה. הייצוא נגמר, היום אנחנו במלחמה יום-יומית. השקעתי עד היום המון כסף ויש ימים שאני אומר לעצמי: 'רגע, אתה גם צריך להרוויח'. אני מפרנס הרבה גופים מסביב. אבל בסוף אני נשאר בחקלאות כי זה מה שאני אוהב".

אמיתי מספר כי מתוך 60 חקלאים שהיו בעבר בכפר מימון נשארו היום רק עשרה. כל השאר סגרו את המשקים. הוא חושב שילדיו לא ימשיכו את המסורת החקלאית של המשפחה. "הבן הבכור שלי בן 16. אבכה כשאדע שהוא לא ימשיך בדרך שלי, של אבא ושל סבא, אבל אני מבין שאין עתיד לענף. אני מעודד אותו כל הזמן להשקיע בלימודים, שיהיה לו בסיס טוב לחיים".

פלג ורותם אוריון הם דורות שלישי ורביעי לעבודה בחקלאות. זלמן וציפורה אוריון היו מעשרים המשפחות הראשונות שהקימו בשנת 1930 את מושב כפר ויתקין שבעמק חפר. זלמן הסתובב בארץ ישראל במשך עשר שנים ועבד בעבודות שונות, עד שהתיישב בכפר ויתקין.

לזלמן וציפורה הייתה פרה אחת ומשק חקלאי קטן. לאט לאט, מפרה אחת הרפת גדלה. בנם, אליהו, נולד בכפר ויתקין והמשיך את דרכם ועובד ברפת עד היום, בגיל 84.

רותם, בנו של פלג, נמצא כעת בשנת שירות בתפקיד הדרכה בתנועת "בני המושבים", ומגיע לעבוד ברפת בכל רגע פנוי. ברור לו שהוא ימשיך את הדרך המשפחתית.

פלג שמח שבנו ימשיך במורשת החקלאית, אבל יודע שמצפה לו דרך קשה. לדבריו, "הממשלה מקשה עלינו. המדיניות הכלכלית לא תואמת את אותם ערכים עליהם גדלנו. זה התחיל בפגיעה בתעשייה והגיע לחקלאות. אנחנו מקיימים את הקשר שבין העם ואדמתו, אבל הממשלה נוקטת במדיניות קפיטליסטית ניאו-ליברלית ודוגלת בייבוא ובפתיחת שווקים. הגלובליזציה מחסלת ענפים מקומיים. בסופו של דבר גם הצרכן נפגע, כי לאורך הזמן המחירים עולים. אחרי שמביאים להתמוטטות החקלאים הישראלים, מחיר התוצרת המיובאת עולה, כי כבר אין לו תחרות. אנחנו הביטחון התזונתי של ישראל, אם לא נעבוד, זה לא יהיה. יש רגעים שבהם המדינה צריכה להגן ולתמוך בחקלאים שלה, המדינה גם תיהנה מכך. אם נזכה מהמדינה לתמיכה לה זוכים החקלאים במדינות האיחוד האירופאי, גם נוכל להתמודד איתם".

כאמור, סבא זלמן התחיל עם פרה, כמה תרנגולות, גן ירק, מכוורת ופרדס. היום, כדי לשרוד ולהתפתח, משפחת אוריון חברה לעוד 6 משקים וביחד הם הקימו רפת גדולה שיש בה 1,200 פרות - 600 חולבות ו-600 עגלות. "איחוד הרפתות שעשינו הוא התשובה לאיומים שעומדים בפנינו", מסביר פלג.

רותם יתגייס לצבא בעוד חצי שנה, אבל לדבריו, ברור לו שאחרי שישתחרר ישוב למשק המשפחתי. "זה אצלי מגיל קטן בראש ובלב. מילדות אני עוזר לאבא ולסבא בעבודה ברפת". הוא מצפה שיום אחד גם ילדיו ימשיכו באותה דרך כי "מעבר למורשת ולמסורת המשפחתית, לחקלאות יש ערך בחיי החברה הישראלית ועלינו לשמר את הערך הזה".

תומי יעקובובסקי היא דור שלישי לחקלאות במושב צופית. סבה וסבתה, אהרון ושרה יעקובובסקי, היו ניצולי שואה שעלו לישראל בשנת 1950 והתיישבו במושב צופית שבשרון. הם גידלו מעט כבשים והיו להם שטח קטן של פרדס ומטע.

אהרון מת בגיל צעיר ובנו, פנחס, שהתייתם בגיל 13, החל לעבוד במשק המשפחתי. עם השנים החל לגדל תותים, גידולי שדה, בטטה, גזר, אבטיח, מלון ותפוחי אדמה.

בנו, דורי (36), הצטרף אליו למשק המשפחתי. תומי בחרה לפנות ללימודי אדריכלות ועיצוב פנים. אבל עם סיום לימודיה החליטה שהיא חוזרת למושב ומצטרפת לאביה ולאחיה. היא מספרת ש"כל השנים ראיתי אותם עובדים קשה במשק וראיתי איך המצב הופך קשה יותר ויותר. דורי התחיל לגדל ברוקולי וירוקים ו'הכרישים' מרשתות השיווק הגדולות פשוט טרפו אותו. כשראיתי את המצוקה לא יכולתי להישאר ולהסתכל מהצד ולתת למשק ליפול".

תומי אמרה לאחיה כי תתחיל למכור את התוצרת החקלאית שלהם ובמקביל, באותו זמן אביהם החל לעבוד באפריקה כיועץ חקלאי. "התחלתי במכירה ישירה ולאט לאט הרחבתי את סל המוצרים וצירפתי תוצרת של מגדלים מהאזור", סיפרה. בד בבד, השניים עברו לגדל גידולים ייחודיים שנחשבים "מוצרי נישה"; ארבעה סוגי תירס, שישה זנים של דלעות מיוחדות, כרובית צבעונית, עגבניות גורמה, גזר וסלק צבעוני ואפונת גינה.

בינתיים אבא פנחס סיים ללמד את האפריקאים את סודות קסם החקלאות הישראלית ושב למשק המשפחתי. בסככה שהייתה בית אריזה, הקימה המשפחה שוק לתוצרת החקלאית שלהם ושל חקלאים נוספים "בית לחקלאים", כפי שתומי מכנה את המקום שפתוח בין הימים שני לשישי .

"הכניסה שלי לחקלאות האירה ופתחה לי את העיניים. הבנתי שאפשר לשמור על העסק המשפחתי ועל החקלאות בארץ. סביבנו אני רואה משקים חקלאים שנסגרו וזה עצוב לי. אני מבינה את מי שנשבר ועזב את החקלאות. היו רגעים שאחי כבר עמד לעזוב ואמר שהוא מעדיף להפוך לשכיר. קשה מאד לשרוד בחקלאות. המדינה מקשה והרשתות הגדולות רומסות ומשפילות את החקלאים. המדינה באמת מעדיפה שכל האוכל שלנו יהיה מיובא, שלא נדע באיזה מים הושקו הירקות והפירות ובמה ריססו אותם? התוצרת הישראלית טרייה ולא שכבה במקררים ואיכותית בהרבה על היבוא".

היום תומי היא חקלאית לכל דבר וגאה בכך וביחד עם העבודה בשוק היא מרגישה שמצאה את יעודה; "אני מכורה לעבודה עם אנשים ולעבודה בשדה. ימים של זריעה ושל קטיף הם ימים של חג בשבילי. אני בטוחה שאם סבא היה רואה אותנו הוא היה גאה בנו".

דרור אלמגור גדל במושב צופית, שם גידלה משפחתו תפוחי אדמה ופרי הדר. אחרי מלחמת ששת הימים המשפחה "התגלגלה", כדבריו, לעין יהב שבערבה וכעבור מספר שנים עברו למושב ביצרון ושם השתקעו. בביצרון החל אביו לגדל אפרסמונים, נרקיסים ונוריות, לצד לול של תרנגולי הודו.

בשנת 1982 דרור השתחרר מהצבא ובלי לחשוב פעמיים שב למושב. "לא הייתה שאלה בכלל. היה לי ברור שאני חוזר לחקלאות". הוא הקים משק ליד המשק של אביו והחל לגדל אפרסמונים, נקטרינות, אפרסקים, נוריות לפקעות וכן הקים לולי רביה.

37 שנים אחרי, דרור אומר בכאב כי היום לא היה מקים משק חקלאי. "הקושי בעבודה בחקלאות זה לא השמש, הקור ונזקי מזג האוויר, הקשיים הם בהתמודדות היום-יומית בביורוקרטיה, ברגולציה, במכשולים שמערימים אלינו. עכשיו ביקר אותי חבר, הוא שאל אותי למה אני לא רגוע. איך אני יכול להיות רגוע? אם אני מוריד לרגע אחד את הרגל מהגז הכול יכול להתמוטט. אני לא יכול לצאת לחופש. כבר קרו מקרים שקניתי כרטיסי טיסה וביטלתי ברגע האחרון. אני במלחמה מתמדת מול המדינה ומול רשתות השיווק שעושקות ודורסות אותנו. אנחנו, החקלאים, נשארים חסרי אונים".

שניים מילדיו של דרור כבר השתחררו משירות צבאי ולא הצטרפו אליו. "הם לא יהיו חקלאים", אומר דרור בפסקנות. "לא עוזר לי שאני מייעל ומתקדם, המדינה החליטה להילחם בנו".

עבור דרור, חג השבועות הקרוב "יכול היה להיות שמח יותר אם רק המדינה לא הייתה מפריעה וגוזרת עלינו קופון. אנחנו מקבלים סטירה ועוד סטירה. זה לא יוכל להמשך לאורך זמן, ככה אי אפשר להמשיך לעבוד", הוא מסכם.

בשנותיו הראשונות בקיבוץ, סבא מרדכי אדלר היה מגדל מספוא במשק גשר.

בעונות גשומות אי אפשר היה לקצור את העשב לפרות בעזרת המכסחת - סבא וחברו, יוסק'ה, היו קוצרים בעזרת מגל בוקר, צהריים וערב. סבתו של דור סיפרה שגם מתוך שינה סבו היה מניף ידיו בתנועה של מגל.

בזמן שפיזר לבד את המספוא לפרות מתוך העגלה שרתומה לטרקטור, כדי לא לבזבז זמן, סבא היה מזעיק מבית הילדים את דוד דני, שהיה בן 9. דני היה נוהג בטרקטור, למרות שכמעט לא הגיע לקלאצ' של הטרקטור וסבא מאחור עמד על העגלה וחילק אוכל לפרות.

אביו רני נכנס גם הוא לעבוד בגידולי שדה ולדור היה ברור שייכנס לעבוד גם כן בגד"ש, עם אביו. לדבריו, "קשה מאוד להתפרנס היום בחקלאות ואני בן המשפחה היחיד שהצטרף לענף".

את העתיד בחקלאות, דור רואה בחינוך הדור הבא "קודם כל לעבודת אדמה ולרוח צוות. אני גדלתי בגד''ש והגד''ש גידל אותי, כך שתמיד כשבאים חבר'ה צעירים לעבוד, ולא משנה באיזו מסגרת, אני רואה בזה ברכה וחובה להראות להם את הצדדים היפים בעבודת האדמה".

דור מוסיף: "היום המצב בחקלאות קשה. באמת שהאתגר הוא לחבר צעירים לזה, יש הרבה אנשים יקרים ועמותות שעוסקות בזה, אבל צריך לדעת שזה לא תמיד רומנטי כמו שחושבים. זה יותר סוג של חיידק, או שנדבקים בזה או שלא".