זה מעט אירוני, אך החלק הקל ביותר בחלק מהמקרים של החלפת שלטון הוא עצם הפלת הרודן. ברגע שבו הצטברה מאסה קריטית של מפגינים חסרי פחד נגד המשטר הדיקטטורי, יש שתי אפשרויות - לוותר למתנגדי השלטון, שמשמעותו לפנות את הכיסא, או להפעיל כוח נגד האזרחים בתקווה להשית מחדש את האימה עליהם.
כדי שלמרחץ הדמים תהיה היתכנות, הרודן צריך קודם כל להיות מוכן לעשות זאת. לא מעט דיקטטורים נמנעו מהפעלת כוח נגד עמם, במיוחד במקרים כשהוצעו להם נתיבי מילוט לגלות שקטה במדינה זרה. אם החליטו ללכת עד הסוף כדי לשמר את שליטתם, זקוקים הרודנים לתמיכת הכוחות המזוינים שהם השחקן המכריע במצבים כאלו.
שתי מדינות שניצבו בפרשת הדרכים הזו לאחרונה היו אלג'יריה וסודאן. אחרי שהגל המקורי של "האביב הערבי" פסח עליהן, לטוב ולרע לאור תוצאותיהן הנוכחיות של אותם אירועים מטלטלים, סבלנות הציבור המדוכא כלפי השליטים הוותיקים והמזדקנים פקעה.
לקריאה נוספת בנושא:
אחרי הטבח במפגינים: צבא סודאן הכריז על בחירות בתוך 9 חודשים
צבא סודאן מפזר בכוח את המחאה נגד שלטונו בבירה, למעלה מ-30 הרוגים
סוף עידן הוודאות: הרודן הלך, אבל אלג'יריה יוצאת לעתיד לא ידוע
באלג'יריה, הנשיא החולה עבד אל-עזיז בוטפליקה הכעיס את ההמונים כשהודיע שהוא מתכוון לרוץ לכהונה נוספת, חרף היעדרותו הממושכת מעיני האזרחים מאז שלקה בשבץ לפני כמה שנים. מאות אלפים יצאו לרחובות מדי יום שישי, ובהדרגתיות הוא הכריז על ויתורים עד התפטרותו הרשמית והמידית. קשה לדעת מה באמת בוטפליקה חשב, אבל בין אם מדובר בו או במקורביו, לא ניכר שהוא חושק בשימוש באלימות נגד המפגינים, כשהצבא והמשטרה עמדו מהצד.
תחת לחץ רב של הצבא והעומד בראשו, הרמטכ"ל גאד סלאח זז הצדה בוטפליקה אחרי 20 שנים של יציבות ביטחונית בתום מלחמת האזרחים האיומה. עם זה, המפגינים לא התרצו. הם ממשיכים לפקוד מדי שישי את רחובות הבירה וערים אחרות במדינה הצפון אפריקנית, שמיקומה לחופי אירופה ומשאביה הרבים מעניקים לה חשיבות אסטרטגית באזור. הם רוצים להחליף את כל השיטה, כלומר גם את אלו ששירתו עד לא מכבר את המשטר הישן, והחרמתם את בחירות הבזק לנשיאות שהיו מתוכננות לחודש הבא הובילו לדחייתן למועד לא ידוע.
השלטון הזמני באלג'יריה לא ממש מתפקד, אך גם המפגינים אינם מאורגנים ככוח פוליטי מגובש שיוכל להזיז את הגווארדיה הישנה ממקומה. הריק הזה מדאיג מאוד את הממסד הביטחוני, שינסה לשמור על מראית עין דמוקרטית תוך קידום המועמד המועדף עליו מאחורי הקלעים, אך ללא הסכמת האופוזיציה להשתתף בבחירות לנשיאות הוא יתקשה לקבל לגיטימציה בינלאומית. בינתיים הוא מחלק תופינים של חקירות ומשפטים נגד בכירים לשעבר ואנשי עסקים המקורבים לבוטפליקה כחלק מרצונו, מבלי שניכר שינוי במצב הרוח הנחוש - והשלו - של ההמונים.
"המפגינים באלג'יריה לא הצליחו עדיין לתרגם את ההפגנות ההמוניות לגוף אופוזיציה שיוכל לשאת ולתת עם הצבא", אמר לוואלה! NEWS תומאס ואן לין, פעיל ברשתות החברתיות העוקב אחרי המחאות בשתי המדינות.
בסודאן, הסטטוס השלטוני די דומה, אך ביתר המאפיינים שונה לחלוטין מאלג'יריה. ההפגנות החלו בה בשל המצב הכלכלי, עם עליה חדה במחירי הלחם, ולא ממניעים פוליטיים. בתוך זמן קצר הן כבר שינו את עורן והיו למרד נגד הרודנות בת 30 השנים של עומר אל-בשיר. בשונה מבוטפליקה הגווע ממילא, שהיה בערוב ימי שלטונו בובה על חוט של בעלי אינטרסים שונים, לאל-בשיר לא הייתה כוונה לוותר. הבעיה שלו הייתה כשהשיטות הישנות של פעם הפסיקו לעבוד.
ירי חי במפגינים, הכרזת מצב חירום, הקמת בתי דין מיוחדים, הדחת כל המושלים וחילופי גברי בתוך המשטר - כל אלו לא בלמו את המפגינים מלגבש את המאסה הקריטית. או אז סירבו חלקים בצבא למרחץ דמים של ממש, למרות נכונותו של אל-בשיר, והובילו הפיכה שהפילה אותו ואת מקורביו. המועצה הצבאית הזמנית שקמה קיוותה להרגיע את הרוחות, אבל המפגינים, למודי הכישלונות של שכניהם במדינות ערב, לא הורידו את הרגל מהדוושה. בדיעבד, ייתכן שזה היה בעוכריהם, אך הם לא היו מוכנים לקבל את מריחות הזמן של הגנרלים. הם רצו לכונן שלטון אזרחי זמני תיכף ומיד, אך הצבא מתעקש לשמור על כוחו.
קרוב לחודשיים התנהל המשא ומתן שחודש וקרס ושוב חדש ושוב קרס, וכשנדמה היה שמתבשל הסכם בין המועצה הצבאית לנציגי תנועת המחאה, התרחשה תפנית אלימה. כזו שרבים חששו ממנה, אבל לא עלה בידיהם לעצור אותה.
הצבא, או ככל הנראה אחד הפלגים הרבים שבו, פיזר בכוח בתחילת החודש את מחנה המפגינים שצר על משרד ההגנה מאז אפריל, בימים שהובילו להדחת אל-בשיר. האזהרות ניתנו כל העת, לצד הבטחות שקריות שכוחות הביטחון לא יפעלו באלימות נגד המפגינים והמפגינות הרבים שצבאו על המקום והפעילו לחץ בלתי-פוסק על השלטונות.
לבסוף, כוחות חמושים, שלפי הדיווחים היו מכוחות ההתערבות המהירה - היורשים של המיליציות האחראיות לרצח העם בדארפור - ומשירותי המודיעין, רמסו את מחנה האוהלים בשעות הבוקר המוקדמות וזרעו אימה ברחבי חרטום. בין כמה עשרות בני אדם ליותר ממאה - תלוי אם שואלים את האופוזיציה או את הצבא - נהרגו בשעות הכאוס, כשהעדויות המחרידות מהטבח העלו זכרונות צורמים ממצרים השכנה.
לא בכדי - מצרים תומכת במועצה הצבאית הזמנית, ונשיאה עבד אל-פתאח א-סיסי נפגש עם מנהיג החונטה עבד אל-פתאח אל-בורהאן. יחד עם בעלות בריתה במפרץ, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית שכבר הזרימו מזומנים רבים לבנק המרכזי המרושש של סודאן, היא מנסה לבסס בחרטום משטר ידידותי להן, כשברוב המקרים משמעות הדבר שלטון לא דמוקרטי.
הנאמנויות של בשיר היו לעתים קרובות סותרות, כשלמרות ניתוק קשריו עם איראן הוא נותר קרוב לקטאר ולטורקיה, מנהיגות ציר "האחים המוסלמים". לפי גורמים מצריים וסודאניים שדיברו עם סוכנות הידיעות אי-פי, שלוש המדינות הללו החלו לדחוף להפלתו של אל-בשיר אחרי 30 שנים בשלטון שהתבסס על תמיכת הצבא והאסלאמסטים.
לראשי הצבא הנוכחיים יש יחסים קרובים עם מדינות המפרץ, בהם גם למספר 2 במועצה הצבאית, מוחמד חמדאן דגלו. דגלו, המכונה המטי, הוא הגנרל שפיקד על מיליציות הג'נג'וואיד מדארפור ועכשיו עומד בראש כוח ההתערבות המהירה. רבים רואים בו כמושך בחוטים האמתי וכמי שעשוי להנהיג את סודאן.
הקואליציה הסעודית-אמירותית הנלחמת בתימן זקוקה לחיילים סודאנים לקרבות הקרקע, והמועצה הזמנית הצהירה כבר מראשית ימיה שהברית הזו תימשך. אל-בורהאן ודנגלי נפגשו עם סיסי ועם יורשי העצר של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בימים שקדמו לטבח. קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים.
הפיזור האלים של המפגינים בסודאן אמנם הוביל להשעייתה של המדינה מהאיחוד האפריקני ולהצהרות הגינוי הקבועות של האו"ם, ארצות הברית וכמה מדינות מערביות, אבל השיתוק של הקהילה הבינלאומית התגלה שוב במלוא הדרו במועצת הביטחון. הגוף שאמור לפקח על השלום בעולם ולהעניש משטרים סוררים מחולק לפי האינטרסים של המעצמות, כששתיים מתוך חמש האוחזות בזכות הווטו האימתנית - רוסיה וסין - נוטות לעמוד לצדם של רודנים. שום החלטה של ממש לא התקבלה במועצת הביטחון, בדומה לעשרות הדיונים העקרים על אזורי סכסוך אחרים בעולם.
בכל הנוגע למעורבות המעצמות הלא ערביות בנעשה בשתי המדינות האלו, נראה שמשקלה של רוסיה רב יותר. לצבא אלג'יריה יש יחסים קרובים עם הממסד הביטחוני הרוסי, והביקור המדיני הראשון של שר החוץ בממשלה הזמנית באלג'יר היה במוסקבה. לפי דיווחים ועדי ראיה רבים, לרוסיה יש נוכחות צבאית של ממש בסודאן, באמצעות שכירי החרב של "וגנר", חברת אבטחה פרטית לכאורה שמקדמת את האינטרסים של הקרמלין ברחבי העולם בהנהגת מקורב לנשיא ולדימיר פוטין. רוסיה אפילו גיבשה תכנית להצלתו של בשיר, אך היא לא צלחה.
ארצות הברית, לעומת זאת, דוחקת בצבא סודאן להעביר את השליטה לממשל אזרחי וקוראת לחקירה עצמאית של האירועים האחרונים. היא מינתה השבוע שליח מיוחד למשבר, וזה חזר עם מסר מייאש - חוסר האמון בין הצבא לכוחות החירות והשינוי, המייצגים את האופוזיציה בסודאן, הופך את המשימה לבלתי-אפשרית.
עם זאת, התמיכה של המפרץ בחונטה עשויה להשתלם לה. יורשי העצר בן סלמאן ובן זאיד כבר הצליחו לשכנע את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לדבוק במדיניות האזורית שלהם, גם כשהיא נוגדת את זו של וושינגטון, כמו להעביר את התמיכה האמריקנית מממשלת ההסכמה בטריפולי לגנרל חליפה חפתר המנסה לכבוש אותה.
"דמוקרטיה היא התייעצות, ואנחנו רוצים דמוקרטיה אמתית", אמר המדטי בחודש שעבר באירוע לציון שבירת חודש הרמדאן, כשבקהל נכח השגריר האמריקני והשגריר הסעודי. המסר הזה, שמעטים מאמינים לו, נועד לאוזניים מערביות, כנראה אמריקניות בעיקר.
מבחינה היסטורית, חודשיים הם מעט מאוד זמן. עדיף שלא להמר על תוצאות המהפכות העממיות שאכן קרו בשתי המדינות הערביות שמשטריהן נותרו על תלן אחרי "האביב הערבי" המקורי ב-2011. רק לפני שבועיים נדמה היה שלתנועת המחאה בסודאן יש סיכוי גבוה יותר להצליח מזו שבאלג'יריה, ועתה היוצרות התחלפו שוב.
"זה לא היה ממש בידי המפגינים", אמר ואן לין על אובדן המומנטום של המחאה בסודאן. "אם מישהו עשה טעות זה האיחוד האפריקני ומדינות המערב, שלא הפעילו מספיק לחץ על המועצה הזמנית".
סודאן צועדת במסלול של מצרים, כשלפי ההערכות הגנרלים יפשטו את המדים - כמו שעשה את א-סיסי - ויתמודדו בבחירות בזק לא שוויוניות כדי לשוות לשלטון שלהם מראית עין אזרחית. באלג'יריה, מאידך, אוזלות הברירות של המשטר הישן כך שאו שיתיישר על פי דרישות המפגינים או שיפנה לכלי הנשק שננצרו עד עכשיו. בשתי המדינות יודעים האזרחים היטב שלהפיל את הרודן זה שלב הכרחי, אך לא מספק בבניית מערכת שלטונית חדשה וחופשיה באמת מכבלי העבר.