סוף עידן הוודאות: הרודן הלך, אבל אלג'יריה יוצאת לעתיד לא ידוע

אחת המדינות היחידות שנמלטו מתהפוכות "האביב הערבי" בתחילת העשור הייתה אלג'יריה. יש לכך כמה הסברים, אבל אולי הרלוונטית ביותר היא שאלג'יריה עברה את התהליך הזה כ-20 שנה קודם לכן. אלג'יריה זכרה אז טוב מדי את מחיר חוסר היציבות והנשיא הוותיק, כבר אז, עבד אל-עזיז בוטפליקה, לא היה בן השוואה לרודני תוניסיה, מצרים ולוב.

בוטפליקה הוא בן דור המייסדים. הוא אחד מגיבורי המאבק האלג'יראי לעצמאות - אותה "מלחמה פראית לשלום" כפי שנקראה לימים, שהייתה ניסיון נואש של צרפת להיאחז בשטח שהיה חלק אינטגרלי משטחה, בדיוק כמו פרובנס או נורמנדי.

במלחמה הזו נהרגו ונרצחו כמיליון בני אדם, ושני מיליון היו לפליטים - המתיישבים הצרפתים ובעלי בריתם האלג'יראים שנמלטו לצרפת לאחר שהושג הסכם. אלג'יריה הייתה למדינה עצמאית, אבל במחיר נורא. בוטפליקה היה בחזית השחרור, ובכל העולם בני דור המייסדים והמאבק בכובש הקולוניאלי מקבלים הנחות מופלגות. כמו במקרה הקיצוני של רוברט מוגאבה בזימבבואה.

לקריאה נוספת:
מחאות הענק הצליחו: נשיא אלג'יריה בוטפליקה התפטר מתפקידו
בלחץ המפגינים: נשיא אלג'יריה יתפטר לפני תום כהונתו החודש
המפגינים באלג'יריה לא מסתפקים רק בנשיא, וקוראים תיגר על הצבא

אלג'יריה גם הקדימה את זמנה. בתחילת שנות ה-90 הכוחות האסלאמיים ניצחו בבחירות, והיה חשש לדמוקרטיה באלג'יריה, בהשוואה למדינות אחרות בעולם הערבי. כך הצבא תפס את השלטון בשם הדמוקרטיה, והחלה מלחמת אזרחים נוספת, מלחמה שבה נהרגו ונרצחו כ-200 אלף בני אדם. בוטפליקה, שר חוץ לשעבר, מנהיג בולט בארצו ואחד האלג'יראים הידועים והמכובדים בעולם נקרא לדגל. הוא היה לנשיא, והצליח, בשילוב של מלחמה תקיפה והצעות חנינה לסיים כמעט לחלוטין את המלחמה. במזרח התיכון כיום אלה לא הישגים מבוטלים.

ההישגים האלה, יחד עם שגשוג כלכלי צנוע הביאו לכך שהוא נתפס, בחוגים רבים, חסר תחליף. ידיים ותיקות מדי על ההגה, אבל לא ידוע מי יבוא במקומו. הוא נבחר שוב ושוב לנשיאות, כשהרטינות הולכות וגוברות. הוא נעלם מעיני הציבור, ובבדיחה המרירה בבחירות האחרונות היו שבישרו שבוטפליקה ניצח לאלמנתו.

ההודעה שיתמודד שוב, בגיל 82, כשהוא חולה מאד ולא נראה בציבור הייתה הקש האחרון. לשם ההשוואות, הקש ששבר את גב הגמל במצרים הייתה הודעתו של חוסני מובארק הקשיש שהוא מבקש להוריש למעשה את משרת הנשיא לבנו.

מה שהפיל את זיד עבדין בין עלי מתוניסיה ואת מובארק הפיל גם את בוטפליקה. בסופו של דבר, כל משטר רודני - ובעצם גם כל משטר דמוקרטי - נשען על נאמנות כוחות הביטחון. הצבא, השירותים החשאיים, המשטרה. ברגע שבו הם מהססים, חשים שהמשטר עומד לקרוס וכדאי שיקפצו עכשיו מהספינה הטובעת - זה מתחיל מנוסת בהלה, ותוך ימים ספורים, כך נראה הכול נגמר.

בוטפליקה הבין אמנם את הרמז, הודיע שלא ירוץ שוב, ואז הודיע שיתפטר בסוף החודש, אבל הרמטכ"ל הודיע שזה לא טוב מספיק, ואילץ אותו להגיש את התפטרותו אתמול. לא ניתנו לו עוד שלושת שבועות החסד, או שאולי ניתנו לו כבר עשר שנות חסד, עניין של השקפה. אנשי עסקים בכירים נעצרו כשניסו להימלט מהמדינה, בדיוק כמו במצרים ובתוניסיה.

השאלה הגדולה היא מה השלב הבא. בטווח הקצר, הצבא שולט. כבר ראינו בהיסטוריה של מדינות ערב, ולא רק בהן, שהצבא תפס את השלטון לזמן קצר, שהתארך עד מאוד. עם זאת, אלג'יריה היא מדינה שבה היו בחירות, רובן שקופות אם כי באחרונות האופוזיציה החרימה את הבחירות, אבל לפחות יש אופוזיציה והיא לגיטימית. יש דעת קהל, יש מעמד בינוני, ויש גם כוחות אסלאמיים.

כעת ישנו מאבק מאחורי הקלעים בתוך הממסד הישן והחשאי למדי, שבו הצבא - כלומר הרמטכ"ל שהוא גם שר ההגנה - הוא כרגע האיש החזק, על חשבון הממשלה והממסד העסקי. לא ברור אם ידרוש בחירות שקופות והוגנות ומתי הן ייערכו. יש תקדימים רבים, כל אחד מצביע לכיוון אחר: טורקיה, איראן ומצרים, לרעה מצד אחד, אבל גם תוניסיה מצד שני, שבה יש סימני שיפור ושיקום.

הרבה פעמים - החל בכדורגל וכלה בפוליטיקה אנו מבשרים בחגיגיות על תום עידן. לפני 30 שנה התמודדו שתי דיקטטורות קומוניסטיות ענקיות, רבות עוצמה, מול מחאה פנימית. סין וברית המועצות. תוך ימים ספורים הגוש הקומוניסטי לא היה קיים עוד, ואחרי כמה שנים גם ברית המועצות לא הייתה. בסין, לעומת זאת, מחאה ענקית בלב בייג'ינג הייתה יכולה להיות הטריגר לאירועים דומים. אבל דנג שיאופינג, אדם שבמהלך חייו ראה מאה מיליון סינים מתים באלימות, לא היה מנהיג ברית המועצות גורבצ'וב. הוא רמס את המחאה, פיזית.

גם באלג'יריה אכן תם עידן -האדם שהיה במרכז החיים הפוליטיים של ארצו מאז קיבלה עצמאות, משך שישים שנה, כמעט מסיים את תפקידו. לא בנסיבות שרצה, אבל עם הישגים לא מעטים - כשאפילו נפילתו אינה מלווה בשפיכות דמים - עד כה. לא מובן מאליו במזרח התיכון רווי הסכסוכים והדמים מאז נפילותיהם של הרודנים במצרים, בתוניסיה, בלוב, בתימן והמלחמה בסוריה. 20 השנים האחרונות היו צפויות באלג'יריה, מעתה מתחיל עידן של חוסר ודאות - לטוב או לרע.