השבוע האחרון ראה הפגנות סוערות בהונג קונג ובמוסקבה, שתי ערים שונות ורחוקות, אך שיש להן לא מעט מהמשותף. המפגינים מחו נגד משטרים שלא התפרסמו בסובלנותם למחאה אזרחית. צעירים התייצבו מול שוטרים לא כי המצוקה הכלכלית הביאה אותם לפת לחם, אלא כדי לאותת לשלטון, החזק מהם לאין שיעור, אנו צווחים על מה שנעשה לנו. אנו מתנגדים למה שקורה. המחאה מקבלת תהודה בעולם כולו וייתכן שאפילו הצליחה בשני המקומות. אבל בהונג קונג קשה להאמין שהמחאה תנצח לטווח הארוך - ברוסיה, לפחות כעת, היא ניצחה.
ברוסיה פרצה המחאה ברחובות בעקבות מעשה אחד, אבל השורשים עמוקים בהרבה. איוון גולונוב, עיתונאי חוקר - מקצוע בעל תוחלת חיים נמוכה ברוסיה נעצר בידי המשטרה באשמת סחר בסמים. אגב - בניגוד לאנה פוליטקובסקאיה הוא לא הביך את המדינה בדיווחים על צ'צ'ניה, בניגוד לסרגי יושצ'נקו הוא לא הביע פקפוק בגרסה הרשמית על הפיגועים שהביאו לפרוץ מלחמת צ'צ'ניה השנייה. בניגוד לליטביננקו הוא לא העיד על שחיתות בקרמלין - הוא דיווח על שחיתויות מקומיות. שלושתם אינם עוד עמנו.
לקריאה נוספת
אחרי שחרור העיתונאי: 400 עצורים, בהם מנהיג האופוזיציה, בהפגנה במוסקבה
הקרמלין נכנע ללחץ הציבורי: העיתונאי שהואשם בסחר בסמים שוחרר ממעצר
מחאה נדירה בעיתוני רוסיה נגד מעצר העיתונאי: "אנחנו איוון גולונוב"
הוא נעצר במה שנראה כהאשמת שווא בידי המשטרה, וכאן לכאורה זה היה אמור להיגמר, במשיכת כתף חסרת אונים. אבל זה לא מה שקרה. שלושת העיתונים המובילים ברוסיה פרסמו כותרת זהה - "כולנו איוואן גולונוב", ובפתיחת פסטיבל סרטים חשוב ראש חבר השופטים דיבר בפומבי על מצב חופש הדיבור. גולונוב חשף שחיתויות בענף המזון, הלוויות. הוא לא שנוי במחלוקת כמו אלה שנטען כלפיהם שביישו את המדינה והמציאו עליה סיפורי שקר לאזני המערב.
בימים הראשונים דוברו רב העוצמה של פוטין, ולדימיר פסקוב, עוד טען שהמערכת עושה את עבודתה ודיבר בשבח כוחות הביטחון. ואולם, ההפגנות נמשכו וכאן חלה תפנית מפתיעה בעלילה: חמישה ימים אחרי המעצר גולונוב שוחרר וההאשמות נגדו בוטלו. למרות זאת, המפגינים המשיכו למחות נגד המעצרים השרירותיים, נגד הגבלות חופש הביטוי, נגד תפירת התיקים. בשלב זה התערב פוטין, שני גנרלים במשטרה שהיו מעורבים בתפירת התיקים לגולונוב ובהכאתו במעצר פוטרו ותיפתח חקירה בפרשה.
רוסיה עדיין זוכרת היטב את סרגיי מגניצקי, רואה חשבון שנעצר והוכה למוות על שחשף שחיתותיות במערכת המס הרוסית. מכיוון שעבד בחברה אמריקנית, ארצות הברית ומדינות נוספות העבירו את חוק מגניצקי, שבמסגרתו הוטלו סנקציות על רוסיה. אלה הסנקציות שפוטין מבקש להסירן פעם אחר פעם, משום שאין לו אשליות בדבר הסנצקיות על כיבוש וסיפוח קרים. הכותרות הצצות כל פעם מחדש בדבר התערבות רוסית בבחירות בארצות הברית - לא רק ב-2016 אלא אולי 2020, ובבחירות במקומות נוספים מטרידות את רוסיה. היא לא מעוניינת בהחרפת היחסים עם המערב, כלומר מעבר למה שהאינטרסים שלה מכתיבים, וכך גולונוב שוחרר.
ההשוואה להפגנות בהונג קונג הופכת לרלוונטית יותר על רקע ציון יום השנה ה-30 לטבח בכיכר טיינאנמן. גם אז, בקיץ 1989 יצאו צעירים לרחובות כשהם דורשים דמוקרטיה, חירות. זה היה בשתי הדיקטטורות הקומוניסטיות רבות העוצמה סין וברית המועצות. היום, הדור שאחרי, עושה אותו הדבר באותן מדינות בדיוק - הונג קונג, שהפכה חלק מסין, ורוסיה, יורשתה של ברית המועצות.
למרות הדמיון המסוים, הנסיבות אחרות. אז המחאה בגוש הקומוניסטי לא דוכאה ביד ברזל כפי שנעשה קודם לכן בהונגריה ובצ'כוסלובקיה, היא התפשטה והביאה לקץ שלטון הדיכוי הסובייטי בגוש הקומוניסטי ומעט אחר כך להתפרקות ברית המועצות עצמה. בסין, אחרי שבעה שבועות של היסוסים, המשטר שלח טנקים ורמס את המפגינים, באופן מילולי.
30 שנה אחר כך, ושתי המדינות עברו שינויים אדירים. רוסיה של היום אינה ברית המועצות של אז. היא הגיעה לסף קריסה בשנות בוריס ילצין וכיום, תחת פוטין, היא שוב מעצמה רבת השפעה ולאומנית, שבה הדמוקרטיה היא בפשטות שלטון הרוב. הרוב הצביע לפוטין - לא פלא כשכל המערכת מוטה לטובתו - אבל גם בלי זה סביר להניח שהיה נבחר ברוב גדול, והמערכת תפקידה לשרת את ראש המדינה.
סין המשיכה בדרך הרפורמות, אך רק הכלכליות. כיום אנו בעידן שי ג'ינפינג, השליט הרביעי מאז דנג שיופינג, והחמישי בלבד ב-70 השנים האחרונות. גם רוסיה יציבה - שבעה מנהיגים באותו פרק זמן. אבל הרפורמות בסין איטיות, ממוקדות בכלכלה. מונחות מלמעלה. רוסיה עברה ב-30 השנים האחרונות שורת טלטלות בכל תחום, תנודות פראיות מדיקטטורה נוראה השולטת בחיי האזרח, לדמוקרטיה אנרכית ולשלטון אוטוריטרי, עם מאפיינים של דיקטטורה מצד אחד, דמוקרטיה מצד שני. לא תמיד ברור, גם לאזרחים עצמם, מה מותר ומה אסור.
הונג קונג הושבה לסין תחת הסיסמה "מדינה אחת, שתי שיטות" - 50 שנה שבהן תישאר הונג קונג בשיטה הבריטית, כולל זכויות האזרח. לא כך רואה זאת סין. זה זמן רב מרגישים אזרחי הונג קונג את החבל מתהדק על צווארם והחוק המאפשר להסגיר אנשים מהונג קונג לסין עצמה למשפט מפחיד אותם. קידום החוק הגיע אחרי שהנשיא שי ג'ינפינג הוכרז נשיא לכל ימי חייו, השליט הסיני הכי רב עוצמה מאז מאו ואולי אף מהקיסרות בשיאה. זאת בזמן שסין מרשתת את המדינה כולה ב-570 מיליון מצלמות, שתיים לכל אזרח, מצויידות בתוכנות זיהוי פנים ומיקום למעקב אחרי פושעים וטרוריסטים, כך לפחות לפי הגרסה הרשמית.
ואולם, הסינים וההונג קונגים יודעים היטב שאותם אמצעי מעקב נגד פושעים למעקב אחרי גורמי אופוזיציה ומארגני המחאות, הראויים להערצה לאור הסיכונים המודעים שהם לוקחים. הונג קונג מנסה בגל המחאות הנוכחי לעצור את ההשתלטות הסינית המלאה על המושבה, אבל המפגינים לכל היותר יוכלו לעכב את התהליך.
המנהיגים בסין עשו את חשבון הרווח וההפסד שלהם, הכוללים את מלחמת הסחר עם ארצות הברית; תכנית "החגורה והדרך" שבה סין משתדלת לשכנע את מדינות העולם שכניסתה של אינה איום אלא רק רווח; השיקול אם היענות להונג קונג תרגיע מחאות ומחאות פוטנציאליות בערי סין גופא או להיפך. סין התלבטה כמעט חודשיים בשאלה איך לנהוג כשצעירים כבשו למעשה את לב הבירה, ואם יש דבר שסין מצטיינת בו הוא סבלנות ומחשבה לטווח ארוך.
רוסיה וסין הן שתי מדינות שבהן השלטון רב עוצמה עם היסטוריה של אלפי שנים של דיכוי וכניעה תחת הצאר או הקיסר. תושבי הונג קונג נאבקים על שרידי הדמוקרטיה והצליחו, גם אם זמנית, אחרי שהמושלת השעתה את החוק. ברוסיה כמה מאות מפגינים מצליחים לעשות הבדל. גם ברוסיה, מתברר, שניתן להרתיע את השליט היושב בקרמלין. רודנים ושליטים אוטוריטריים נאלצים לעתים להקשיב לקולו של העם, בפרט כשהוא צודק. אולי לא למען הצדק, אלא למען הישרדותם. זה לקח חשוב שהכול צריכים לזכור אותו, העמים ושליטיהם.