אתמול בבוקר (שלישי), אילנית מור יוסף ששכלה את בנה יובל בפיגוע בגבעת אסף לפני כחמישה חודשים, לא הייתה בטוחה שתצליח לדבר בטקס הזיכרון במכללת ספיר. את הנאום היא כתבה מראש, אבל בטוחה שיהיה לה קשה לשאת דברים על בנה. בסוף היא עלתה לבמה. את הנאום היא הקריאה - אך הדמעות בעיניה לא פסקו.
זהו יום הזיכרון הראשון שמציינת המשפחה בלעדיו. מוטי, אביו, זוכר היטב את הרגעים הראשונים שחלפו כששמע על הפיגוע בחדשות וניסה לתפוס בטלפון את בנו. לדבריו, עוד לפני שהגיעו המודיעים מקצין העיר הוא כבר פרץ בבכי. "באותו הבוקר דיברנו", סיפר. "הוא הסביר לי שהיה אמור לצאת הביתה, אבל המפקד באותו יום ביקש ממנו להישאר לעוד משמרת כדי שהחברים שלו יישנו עוד קצת אחרי שהיו בתעסוקה כל הלילה. הוא אמר לי 'אבא, אל תדאג, אני מסיים בשלוש ומתקשר'".
כמה שעות לאחר מכן, האווירה המחויכת בה האב ובנו סיימו את השיחה, הוחלפו בדקות מורטות עצבים, שהסתיימה בבשורה הקשה. "הגעתי הביתה ב-10:45, ואז שמעתי על הפיגוע בגבעת אסף. אמרו שיש שני הרוגים, לא אמרו חיילים. התקשרתי ליובל, אבל הוא לא ענה. גם לא להודעות ווסטאפ. אמרתי 'יובל תענה לי בבקשה', חשבת שהוא עסוק ושהוא בפעילות בגלל הפיגוע. זה בכלל לא עלה לי בראש שירו לעבר חיילים".
עוד בוואלה! NEWS:
"למעטים יש את האומץ לדפוק בדלת": הבן ששכל את אביו והפך למודיע
"זה לא בית עצוב": התאומים שמעולם לא הכירו את אחיהם הצוללן
"חלל ענק": משפחת הנרצח בפיגוע באריאל בוחרת בהמשכיות, למרות הכאב
בשלב זה, נטל מוטי את היוזמה לידיו ואיתר בטלפון הישן של בנו מספר של חובש בפלוגה של בנו. "שאלתי אותו אם הוא מכיר את יובל ויודע איפה הוא, אבל הוא אמר 'אני לא יכול לדבר על זה, לא יכול לספר לך כלום'. זה הרגע שבו הבנתי שמשהו קרה והדמעות פרצו. אילנית שאלה אותי 'למה אתה בוכה?' אמרתי לה 'בעוד רגע ידפקו לנו בדלת'. היא פתחה את הדלת וענתה לי: 'אין פה אף אחד'. הסתכלתי החוצה וראיתי אמבולנס, אמרתי לה שהם ייכנסו עוד מעט. הם התחבאו בחוץ, וכששמעו את הבכי - זה הגיע, הדפיקה בדלת".
הקצינים שנכנסו לבית המשפחה באותו יום קשה, הזכירו לו את הסיפורים על המשפחות השכולות, ועל רגעי "הבשורה" בהם השתנו חייהן. "אמרתי אז 'שמע ישראל', מה לי ולשכול? איך זה הגיע אליי? ואני שומע משפחות שכולות שמספרות על חסדים שהחיילים עשו לפני מותם כמו יובל שלקח עוד משמרת בשביל החברים, זה הנתינה שהוא בא איתה מהבית".
יובל התגייס לישיבת הסדר בקריית אונו. אחרי שנה חתם ויתור כי רצה להיות לוחם. הוא התגייס ליחידת נצח יהודה, שם מצא חברים רבים ויכול היה לשמור על הצביון הדתי שעליו התחנך. "בנצח יהודה יש אחוות לוחמים, חרדים, דתיים, גם כאלה בלי כיפה, משפחה אחת", סיפר האב. "הם נותנים לנו חיבוק גדול, לא מפסיקים לתמוך ולעזור".
הפיגוע בגבעת אסף אירע בכביש 60 בצומת הכניסה להתנחלות על ידי מחבל פלסטיני, שירד מרכב שעצר במקום. לצד מור יוסף נהרג סמל יוסף כהן. חייל נוסף נפצע. המחבל נלכד כעבור כחודש. יומיים לפני הפיגוע, יובל התכתב עם הוריו בווטסאפ וסיפר להם על הכביש החדש שמתוכנך להיבנות באזור. "תהיה פה תקשורת - לא בטוח שאשאר פה", הסביר להוריו. היום הם אומרים "הוא באמת לא נשאר".
מאז הפיגוע, האם אילנית מקדישה את חייה להנצחת בנה. יחד עם בעלה מוטי הם מתמקדים בגידול בנותיהן בעלות הצרכים המיוחדים בבינותיה בעלות הצרכים המיוחדים. יובל כבר לא כאן, אבל בני המשפחה מקיימים את אותה צוואה שלדבריהם השאיר - צוואת הנתינה. "אני עד היום לא מאמינה שהצטרפנו למשפחת השכול", אמרה האם. "אני קמה בבוקר איתו, הולכת לישון איתו, הוא פה כל הזמן, כל רגע מרגישים את האובדן, כל דבר שקורה, אני שואלת אם הוא יודע מה קורה בבית. יש לי שלוש בנות בבית, אנחנו חייבים לקום עבורן. הן נותנות לנו את הכוח להמשיך. יובל היה כל עולמן והן כל עולמו, תמיד הוא דאג להן ולי, הוא תמיד השגיח, הוא אף הוציא אישור מהצבא כדי לעזור. ככל כולו נתינה".
אותה נתינה הובילה את יובל להישאר במשמרת שהסתיימה במותו. "הוא היה דואג לכולם לפניו, גם ברגעיו האחרונים הוא דאג לחבריו והוסיף משמרת", הוסיפה אימו. "אני מרגישה כל הזמן צורך לשתף אותו בדברים, הוא חסר כל הזמן, בכל פעולה שאני עושה. לא יוצא מהראש. כל יום הבור הולך ונהיה יותר גדול, בכל יום שעובר החיסרון גדול יותר ואני מרגישה מה הפסדתי כל יום. הזמן לא מרפא, אני נאחזת באמונה ובהנצחות הדתיות שלו, כמו הכולל שהוקם לזכרו, כמו החדר שהוקם במכינה בעלי. זאת הדרך שלנו, זה מחזיק אותנו".
"אין צורך במשפט ראווה"
לפני כמה חודשים נעצרו חבריו של יובל לגדוד, והואשמו שבהכאת סייענים שהיו כבולים באזיקים. אילנית כתבה מכתב בי בקשה להקל בענשם. "הרגשתי שנעשה להם עוול. הם מובלים למעצר, הם שחירפו את נפשם עבורנו מובילים אותם בראש חוצות לכלא. גם אם הם חטאו, לא צריך לעשות מזה משפט ראווה, צריך לסיים את זה במסגרת הגדוד. הם סבלו, הם כאבו, הם היו חבריו טובים, הרגשתי צורך קצת לצעוק 'תעצרו רגע, הם איבדו את החברים שלהם'".
האב מוטי דורש לשנות את הענישה נגד המחבלים. אחרי שאיבד את בנו, הוא מתחנן בפני מקבלי ההחלטות לפעול לפני שמפחה נוספת תיהרס. "אף פעם לא הלכתי לטקס של יום הזיכרון. תמיד היו משתתפים בצער הכבד, אבל עכשיו זה אחרת. פתאום אני אבא שכול, מי תיאר את זה בכלל? הבטן מתהפכת, אתה נכנס למשפחה שזה תמיד נראה רחוק מימך, תמיד אתה חושב שזה לא יגיע אלייך, לצערי זה הגיע ואולי יגיע בגלל המדיניות הרופסת שיש לנו היום".
"מדיניות של התרפסות בפני המחבלים, הוא לא נהרג במלחמה אלא בפיגוע", הוסיף. "אם אותו מחבל נתעב היה מגורש קודם לכן, הוא לא היה יכול לבצע את זה, חייבים לשנות את מדיניות הענשה, צריך לתת עונש מוות למחבלים, לגרש את המשפחות והסייענים. הוא ישב בכלא 11 שנים והשתחרר ואז רצח. אם היה עונש מוות, כל זה לא היה קורה, הבן שלי הלך בגלל שאין מדיניות של חיסול מחבלים. מחבל לא צריך לחיות. אסור לפחד להגיד מוות למחבלים, חייבים להחמיר את הענישה".
על דלת הכניסה לחדרו יובל נתלה שלט: "אין להיכנס לחדר של יובל בלי אישור של אילנית". החדר הזה הפך למקום המפלט שלהם, בו כל התמונות של יובל, הגביעים מהכדורסל, התמונות הגדולות והדרגות מהצבא. "כשאני רוצה לבכות, אני נכנס לחדר שלו, שאני רוצה לדבר איתו, להיות לבד, אני נכנס לפה, תליתי פה את כל הסמלים שלו, שהם שמו על המצבה, תלינו את החולצה שלו ממכבי תל אביב,. הוא אהב את הכדורסל ואת מכבי תל אביב מגיל צעיר, זאת הייתה אהבה גדולה, הקבוצה הזאת. גם אני הייתי הולך איתו למשחקים", אומר מוטי אביו. "בלי האמונה לא הייתי יכול להמשיך. אני יודע שטוב לו, כי הטובים הולכים. אנחנו מאמינים שחייבים להמשיך במורשת של הנתינה שהשאיר לנו חמישה חודשים בלי לראות את יובל, הוא היה מגיע בסופי שבוע באישור מיוחד, כדי לטפל באחיות שלו, הוא טיפל ואהב, אנחנו חייבים להמשיך את המורשת שלו, הוא לא פה אבל הרוח שלנו פה".