פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "זה לא בית עצוב": התאומים שמעולם לא הכירו את אחיהם הצוללן

      סמל יובל לוי נהרג לפני 21 שנים באסון בנמל חיפה בשירותו בחיל הים. כשנה וחצי לאחר מכן, לאביו מיכאל ולבת זוגו אירית נולדו התאומים טל ונעה. כיום שניהם משרתים בצבא, אך רוחו של האח שלא פגשו נמצאת עמם בכל רגע. "הוטלה עלינו שליחות לפני שנולדנו"

      "זה לא בית עצוב": התאומים שמעולם לא הכירו את אחיהם הצוללן

      "אמרתי לאירית שרק תינוק יחזיר לי את החיוך אחרי המוות של יובל" - כך אמר לפני 20 שנה מיכאל, אביו של סמל יובל לוי, שנפל בפעילות מבצעית סמוך לנמל חיפה ב-18 בפברואר 1998. יובל, שהיה אז לוחם ביחידה למשימות תת-מימיות (הילת"ם) ירד עם אייל, חברו ליחידה, לצלול ולסרוק תחת אוניית המסע "צים אדריאטיק" ששבה לישראל לאחר מסע ארוך שהחל בקולומבו שבסרי לנקה ואף עגנה בנמל פורט סעיד שבמצרים. בניגוד להנחיות והנהלים, הופעל מנוע האונייה ויובל ואייל שהיו בדיוק מתחת למדחף נפגעו. אייל הצליח לשרוד את האירוע הקשה, בעוד שיובל איבד את הכרתו ומת במקום.

      יובל הועלה לאחר מותו לדרגת סמל והובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. במותו הוא הותיר אחריו הורים, אחות, אח וחברה.

      כשנה וחצי לאחר מכן, לאביו מיכאל ולזוגתו אירית נולדו תאומים, בן ובת - טל ונעה. "קופת החולים מכבי נתנה לנו עשרה ניסיונות הפרייה, בשלישי זה הצליח", סיפר מיכאל. החינוך בבית, כך לדבריו, הוא על פי עולם הערכים של יובל, האח האח שלא פגשו מעולם.

      מיכאל, נועה וטל לוי, אביו ואחיו של יובל לוי ז"ל, חלל צה"ל (שלומי גבאי)
      "להחזיר את החיוך". התאומים טל ונועה והאב מיכאל (צילום: שלומי גבאי)

      מאז, התאומים כבר בגרו, אך רוחו של יובל מורגשת בבית המשפחה. "תמיד היה לי בראש שיש לי אח שלעולם לא אכיר", סיפרה אחותו נעה, שכבר משרתת בצה"ל בדרגת טוראית כמדריכת רכבי האמר במרכז הלאומי לאימונים ביבשה (מל"י). "גדלתי עם קונפליקט לא אפשרי של 'מה היה קורה אם', זאת תמיד שאלת השאלות שאי אפשר לברוח ממנה וזה לא היה פשוט, אני מרגישה שנולדתי עם איזושהי אחריות, עבר על אבא מספיק בחיים. הוא כל הזמן חוזר על המשפט 'להחזיר את החיוך' - ולשמור על החיוך של אבא זו אחריות כבדה שאני לא בטוחה שכולם חשבו עליה כשהתרחש האסון ההוא".

      יובל לוי (באדיבות המצולמים)
      יובל לוי (באדיבות המשפחה)

      כשנעה מזכירה את האסון ההוא שאירע למשפחת לוי מתחת למי נמל חיפה, היא מתכוונת לרגע שבו החליט אביה למלא את החלל בילד נוסף. "זה לא פשוט", הסבירה. "זה מציב אותי במקום של הכלה הרבה יותר גדולה ורצון שתמיד בסדר, שהכל יסתדר, מעין שליחות שהוטלה עליי עוד לפני שנולדתי". כך, בכל יום זיכרון או אזכרה לאחיה, היא "קודם כל הבת של אבא לפני שאני חיילת. אני אחות שכולה. קל שיר קטן קשה, בתו השני של השיר 'כאב של לוחמים" אני נשפכת' מבלי שהכרתי את אחי יובל. אני לא יודעת מה זה 'להזדהות', אבל את האובדן חוויתי דרך אבא, וכך גם למדתי כיצד לחוות דרכו כאב וגעגוע".

      מיכאל, אביו של יובל לוי ז"ל, חלל צה"ל (שלומי גבאי)
      "זוכר היטב את היום ההוא". מיכאל לוי (צילום: שלומי גבאי)

      אחיה התאום של נעה, רב-טוראי טל לוי, הוא מדריך כושר ביחידה למשימות תת-מימיות (הילת"ם), אותה יחידה שבה שירת יובל. "בחדר הכושר של היחידה נמצא קיר הנופלים, שם גם נמצאת תמונת הזיכרון של יובל ולידה סיפור נפילתו". את יובל הוא מעולם לא פגש בימי חייו, אבל החדר בו תלויה תמונתו היא המקום אליו הוא נוהג 'להימלט' מהשגרה הצבאית. הקשה. "זו מעין תחושה כזאת שמכל היחידה, זה החדר שמרגיש לי הכי קרוב אל המשפחה", הסביר. "שם אני מרגיש בנוכחות של יובל, דווקא שם אני מרגיש לא לבד, אני מרגיש בטוח". שכשמגיעים לוחמים חדשים ליחידה הוא לא פעם מוצא את עצמו "סוגר מעגל", ומספר ללוחמים את סיפורו של אחיו שנהרג.

      המחדל שהוביל לאסון

      יובל לוי נולד ב-30 בינואר 1979 למיכאל ולרעייתו דאז רותי, אח למורן ואור. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "אליאנס" בחיפה, הוא התגייס לחיל הים לשירות כצוללן בילת"ם. באירוע בו נהרג, נדרשו הוא וחברו ליחידה לרדת אל קרקעית האונייה כדי לוודא שלא הוטמנו בה מוקשים - פעולה שגרתית שלמדו לוי וחברו במהלך השירות ביחידה. על פי הנהלים שנקבעו בחיל הים, הם החתימו את הקברניט שלא להפעיל את מנועים בזמן הצלילה והסריקה. אלא שבניגוד למתוכנן ולנהלים, המנועים הופעלו לפתע תוך כדי ביקורת כשירות של משרד התחבורה, מה שהסתיים במותו של יובל ופציעת שותפו אייל. "היינו בחופשה במנהטן וצלצלו מהקונסוליה הישראלית", סיפר מיכאל. "ביקשו שנגיע בדחיפות. אני זוכר שהשתוללתי כשסיפרו לי על מותו. עלינו במהירות על טיסת אל-על ישר לישראל".

      מיכאל זוכר היטב את היום ההוא. הוא לוקח שאיפה מהנרגילה שמונחת בחצר המשפחה ומתאר לפרטי פרטים את הרגעים הקשים. "אני זוכר שגילינו שיובל החליף במשימה הזו צוללן אחר", הוא נאנח. "יובל היה כמה ימים מצונן ולא צלל, אז הוא אמר לחבר שלו, 'תן לי, אני כבר מת לצלול', כשאונייה מגיעה מנמל עוין, אז בודקים את תחתית שלה שלא הדביקו לה מטעני חבלה והנוהל הוא שגם מניפים דגל צוללים, גם עוזבים את חדר המכונות, ומחתימים את הקפטן שהוא יודע שיש צלילה. את כל זה עשו, העניין הוא שהמפקח מטעם משרד התחבורה התעקש להמשיך בבדיקת הכשירות בזמן שבאונייה היו בטוחים שהם הפעילו את כל ההגנות. שהיא 'בניוטרל'. כשהפעילו את המנוע, יובל היה על מדחף, והכבל שהחזיק אותו נקרע. ככה הוא טבע למוות לאחר שנפגע. "שש שעות לקח עד שמצאו אותו בגלל שהמים היו כל כך עכורים. הביאו את לוחמי השייטת מעתלית שיחפשו אותו, חשבו כל הזמן שהוא נמצא על הקרקעית, אבל בסופו של דבר הוא נמצא על הירכתיים של האונייה".

      יובל לוי (באדיבות המצולמים)
      "קולו עדיין מהדהד". יובל לוי בילדותו (באדיבות המשפחה)

      "כעסתי על המפקח של משרד התחבורה שהכריח אותם להמשיך בבדיקה למרות שהנוהל היה חד משמעי", אמר. "עוזבים את חדר המנועים כשיש צלילה, ולא עושים כלום. המפקח והקפטן של הספינה נשפטו ושניהם קיבלו 'גרימת מוות ברשלנות'".

      לפני שקבר את בנו מיכאל ביקש לראות אותו בפעם האחרונה, "ביקשתי שיפתחו את ארון הקבורה, ראיתי שהפנים של יובל לא נפגעו, ואני עוד הספקתי לתת לו נשיקה אחרונה". בקול רועד הוא סיפר על הימים הקשים שבאו אחר כך, על השגרה בלי בנו, על קולו שהמשיך להדהד למרות שהוא כבר איננו. "חזרתי הביתה והכנתי לי נס קפה. הוא נשפך לי. פתאום שמעתי את יובל אומר לוחש לי באוזן 'יופי מוש' - הכינוי שנתן לי. זה קרה גם באירוע אחר בזמן שנהגתי. במערכת שהיתה ברכב היה דיסק תקוע שלא יצא, ידענו שצריך לטפל בזה, ואז בוקר אחד אני נכנס לאאודי כדי לעשות את הדרך לעבודה, ואז שוב אני שומע את יובל לוחש לי באוזן 'אבא, למה אתה לא לוחץ על ה-Eject?' והדיסק שהיה תקוע תקופה ארוכה פשוט יצא".

      נועה לוי, אחותו של יובל לוי ז"ל, חלל צה"ל (שלומי גבאי)
      "זה לא בית עצוב". נעה לוי (צילום: שלומי גבאי)

      ב-21 השנים שחלפו, מיכאל והילדים נעה וטל שהצטרפו מאז למשפחה מנסים להמשיך קדימה. "זה לא בית עצוב, חיינו לא מסתובבים סביב האבל, אבל זה קיים, הבכי קיים, הזיכרון קיים", אומר מיכאל, "ישנם רגעים מסוימים שקשים יותר וקשים פחות". בעודם יושבים בחצר ביתם, נעה מנסה להמחיש את דבריה אביה. "כמו שלי השיר 'כאב של לוחמים גורם להתפרק, אז לאבא יש את השיר של להקת שפיות זמנית, הקיץ האחרון", הסבירה.

      ימי הזיכרון בבית המשפחה, הם אירוע מורכב. נעה ציינה כי עבורה היום "מאוד ציני", ורווי בדיחות שחורות. האב מיכאל מסביר שדווקא יום מותו של יובל, הוא יום הזיכרון המשמעותי עבור המשפחה. "ביום הזה אנחנו עולים לקבר של יובל וכל היחידה מגיעה". גם 21 שנים אחרי, מיכאל מוצא את עצמו מיכאל פונה אל בנו שנפל. "אני טוען שעל המרפסת הזאת, איפה שאנחנו יושבים כעת, אני ויובל מתקשרים", אמר. "הוא יושב כאן ואנחנו ומדברים". גם נעה וטל מתחברים לתחושה הזאת. "אני מוצא את עצמי בבחירות שאני לוקח בחיים בכל הקשור למשפחה וחיי חברה", טען טל. "מכל מה שהספקתי לשמוע על אחי יובל, אני שואל את עצמי מה יובל היה חושב על הבחירה הזאת, בסופו של דבר הוא אח גדול שלי, וכל הקטע זה ללמוד מאח גדול". נעה מצדה דווקא מתעניינת ביחסיו של יובל עם אביהם. "אני שואלת את עצמי מה יובל היה עושה בסיטואציה כזו או אחרת", תהתה. "אם היה נותן לי טיפים - אולי זה היה עוזר".