בעדה הדרוזית 429 חללים שנפלו במערכות ישראל ובפעולות איבה. בבית העלמין הצבאי בעוספיה מונצחים כל בני העדה, גם אלה הקבורים בישובים אחרים. מדי שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערך לכבודם טקס מיוחד. לבית כל אחד מהחיילים המונצחים, עם נפילתם, הגיע צוות קצין העיר, לבשר את הבשורה המרה למשפחה שאיבדה את היקר לה מכל, ושבאותו רגע ישתנו חייה לעד.
בן לאחת המשפחות האלה הוא סגן-אלוף (מיל') אמיר סגייר, עורך דין בהכשרתו והיום איש משרד המשפטים, בן 42, נשוי ואב לארבעה המתגורר בחיפה זה שמונה שנים. סגייר, בן העדה שנולד בכפר ירכא, בילה את שנות ילדותו המוקדמות בבאר שבע עם אביו, אימו, אחותו התאומה ואחיו הקטן, עד הרגע המר לפני 34 שנה, בו מודיעי קצין העיר נקשו על דלת הבית והודיעו על נפילת אבא שלו, סעיד, במהלך שירותו במילואים.
לקריאה נוספת:
"חלל ענק": משפחת הנרצח בפיגוע באריאל בוחרת בהמשכיות, למרות הכאב
13 שנה לאחר שנפל בלבנון: משפחתו של אוהד קיבלה תעודת הערכה על תפקודו
"זה לא בית עצוב": התאומים שמעולם לא הכירו את אחיהם הצוללן
האב סעיד, בן עפיפה וסאלח, נולד בירכא ב-2 ביוני 1948, כשבועיים לאחר קום המדינה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפרו, ולאחר מכן עבר לבית-ספר מקצועי בעכו ורכש לו את מקצוע המסגרות המכנית. סעיד השתייך לתנועת הצופים, הרבה לעסוק בספורט ונטל חלק בפעולות חברתיות שונות לרווחת הכפר, מכיוון שהיה בעל יוזמה ואוהב לעזור לזולת.
לצה"ל התגייס סעיד במחזור נובמבר 1966, ומיד התנדב לשרת ביחידת סיור. הוא עבר בהצלחה קורס מ"כים חי"ר. במלחמת ששת הימים שירת בחזית הדרום באזור סיני. מפקדיו העריכוהו מאוד והטילו עליו תפקידים רבים. "חייל ממושמע, אחראי עד מאוד וסמל ליושר מקצועי", נכתב. "הוא ביצע את המוטל עליו בלא דופי, ולא היו לו שום בעיות משמעת". בתום שלוש שנות שירות חובה אף התנדב לשנה רביעית בצבא הקבע.
כששוחרר, עבד במפעלי מתכת "קדמני", הצטיין בעבודתו, סיים בהצלחה קורס מנהלי עבודה וקורס מנהל עסקים בבאר-שבע. סעיד נשלח למלא משימות קשות לביצוע מחוץ למפעל, בתנאים קשים מאוד, בים המלח ובנחל צין. במפעל נודע כמי שבביצוע המשימות תמיד גילה עצמאות, מסירות ותושייה רבה. תמיד סיים את המוטל עליו בזמן שנקבע, לשביעות רצון הלקוח והממונים עליו. לאור הצלחתו, נתמנה סעיד למנהל "מפעלי מתכת הנגב", ויחד עם אשתו ושלושת ילדיו עבר להתגורר בבאר-שבע, תוך שהמשיך לשרת במילואים.
ב-23 בנובמבר 1984, במהלך שירות מילואים, נפל סמל סעיד בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בקברות המשפחה בבית-הקברות האזרחי בכפר ירכא. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים ושבעה אחים ואחיות. במכתב התנחומים למשפחה כתב מפקדו של סעיד למשפחה: "סעיד היה אחד המפקדים הבולטים ביחידה. אהבנו אותו, חיילים וקצינים כאחד". תמיד הוא אהב לעזור, והתנדב לבצע את המשימות הקשות ביחידה". מסתמן שהדבר נכון גם לגבי בנו אמיר, במשימה הקשה לא פחות של מודיע נפגעים בקצין העיר.
"בכל משימה הזיכרון צף מחדש"
"בגיל שבע, באחת, נאלצתי לשאת את אובדן אבי, לעזוב את באר שבע עיר ילדותי, מבלי להיפרד, ולעבור חזרה לכפר הולדת הורי, ירכא", סיפר אמיר על השנים הקשות שלאחר מות אביו. כיתום צה"ל הוא זוכר היטב את החיבוק והתמיכה של משרד הביטחון, ואומר כי השתלב די מהר בתנועת הנוער העובד והלומד שם התבגר על הערכים של עשייה ומעורבות חברתית. באופן טבעי הוא התגייס לצה"ל, התנדב לשיריון, התנדב לקצונה ובמילואים, משנת 2001 עד אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא שירת בתפקיד מ"פ בגדוד שיריון.
לאחר שהפך לאב, החליט לסיים את התפקיד התובעני. אז סגר מעגל והתנדב בקצין העיר כמודיע,
תפקיד שהתברר כמובן כתובעני לא פחות, אם גם בדרך אחרת לגמרי. "יש פחד גדול לפני כל משימה כזו", הוא מגלה. "המעבר הזה כלל לא היה פשוט עבורי, זה נגע ללא הפסקה בזיכרון הכאוב מהיום שבו התבשרתי על מות אבי. בכל משימה צף ועולה הזיכרון האישי מחדש. עם זאת, ועל אף הקושי, הרגשתי שדווקא הניסיון המר היווה נקודת חוזק עבורי בביצוע התפקיד, שכן הכרתי אותו מהצד השני של הדלת. ישנם רבים וטובים שירוצו בסרבל מתעסוקה מבצעית לאימון, מקו לטיפולים בכלים, אך למעטים יש את האומץ לדפוק על הדלת, ולהיות ברגע בלתי נתפס זה למשענת איתנה מול הכאב והצער של אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. החיים שלהם היו נורמליים עד אותו רגע ואני כבן שכול יודע שברגע הזה הם הולכים להתהפך לנצח. עולמם הולך להיחרב עליהם".
"אתה הופך להיות חלק מזה", הסביר סגייר. "זה לא השכול שלך וזה לא האבל שלך אבל אתה הופך לחלק ממנו. בתחילת דרכי בקצין העיר שאלתי את אחד הוותיקים במערך הנפגעים איך זה להיות בהודעה בפעם הראשונה והוא השיב שזה 'יהיה קשה'. 'והשנייה?' שאלתי, והוא ענה לי שזו תהיה 'לא קלה'. התעקשתי: 'ומה בפעם השלישית?' הוא צחק והשיב: 'אתה תתרגל'. היום אני מבין שזה לא בדיוק כך. אולי מתחסנים איכשהו, אך עדיין כל הודעה מייצגת אדם אחר, סיפור אחר ומשפחה עם מורכבות אחרת. וזה ללא ספק מעורר כל פעם מחדש רגשות כבדים של צער וכאב".
"צריך הרבה חוסן נפשי לתפקיד הזה", הוסיף סגייר. "אני חושב שצריך בשלות רגשית. יש כאלה שלא מכירים את התפקיד וחושבים שהוא לאנשים קרי לב. אני חושב שבדיוק להיפך. אני אישית נעזר הרבה באשתי שהיא פסיכולוגית קלינית. בחיבוק, ובעצה מקצועית".
"מגיעים במונית, לא ברכב צבאי"
השבוע אירח נשיא המדינה ראובן ריבלין במשכנו את המודיעים הבכירים ומנהלי האירוע של מערך הנפגעים בצה"ל. אמיר סגייר היה בין נציגי היחידה שסיפרו לנשיא על התפקיד ועל מה עובר עליהם בלב פנימה. "זה אירוע ראשון מסוגו. ראינו שהוא ממש התרגש", אמר. "היום בתפקידי כמנהל אירוע, אף על פי שאינני זה שדופק בדלת, אני מלווה את כל הסיפור, את כל התהליך מהטלפון מהחמ"ל ועד לסיום ההלוויה. תפיסת התפקיד שלי לא מסתכמת רק בניהול וארגון האירוע מבחינה טכנית, אני רואה לכל אורך הדרך את הצוות שנמצא בלב המשימה, ומנסה להיות קשוב לצרכיו ולתמוך בו בכל דרך אפשרית".
במסגרת תפקידו, נתקל סגייר גם באירועים בתוך העדה הדרוזית, מה שלדבריו עלול להכפיל את המעורבות הרגשית. "ישנו ניסיון מתמיד ללמוד את צרכי העדה הייחודיים, והתאמת מערך הנפגעים לצרכים אלו, תוך התחשבות ברגישויות חברתיות", הסביר. "הפרפרים בבטן מתחילים עוד לפני שנכנסים לכפר. אנחנו מגיעים במונית, לא ברכב צבאי. בעדה הדרוזית כולם מכירים את כולם. ברחוב כבר מסתכלים עלינו. ילדים ירוצו לספר. איכשהו דומה שמסביב את החדשות הרעות כבר כולם קיבלו לפני שהגענו. את נוסח ההודעה אנחנו מוסרים תמיד בעברית, על פי הפקודות. אבל בדרך כלל אנחנו מוסיפים 'עאטקו עומרו!' בתרגום לעברית זה: 'מסר לכם את חייו'".
"גלגול נשמות או לא, זה אירוע קשה וטראומטי לכל משפחה", הוסיף סא"ל סגייר. "האובדן הוא אותו האובדן. האמונה אולי מקלה על ההתמודדות אחר כך. תזכור שבעדה לא עולים על הקבר, אין אזכרות. אבל יש את המשפחה הקרובה והמורחבת, יש את הכפר, יש את העדה".