"לנו יש את זה כל יום. זה לא משהו מיוחד יום הזיכרון בשבילנו. אנחנו זוכרים כל יום. אנחנו כואבים כל יום. מתגעגעים כל יום, וגם חיים כל יום - בשמחה", כך אומרת תמר אטינגר כשהיא מחזיקה בידיה את נכדתה הראשונה בת השבועיים, שבעלה כבר לא יזכה לראות. לצדה יושבת האם הטרייה מוריה לוז, שילדה כחודש בלבד אחרי שאביה נרצח.
ב-18 במרץ הגיע המחבל עומאר אבו-לילא חמוש בסכין לצומת אריאל והסתער על חיילים. הוא דקר למוות את החייל גל קיידאן בן ה-19 והצליח לחטוף ממנו את הנשק. אז החל לירות לעבר אזרחים, והרב אחיעד אטינגר, שעל פי עדויות חזר עם רכבו למקום כששמע יריות, נפצע ומת מפצעיו לאחר מכן. המחבל המשיך ברכב לצומת גיתי אבישר, שם פתח שוב בירי וחייל נוסף נפצע. אבו-לילא הצליח להימלט, אותר יום לאחר מכן ונורה למוות בחילופי אש עם כוחות הביטחון.
לקריאה נוספת:
"איך תמר תגדל 12 ילדים לבד?": הרב שנרצח בפיגוע הובא למנוחות
"למרות הכאב, החיים ממשיכים": נכדה ראשונה נולדה לנרצח הפיגוע
דיווח: צה"ל פשט על בית המחבל שביצע את הפיגוע המשולב ליד אריאל
אטינגר הותיר אחריו את אשתו תמר ו-12 ילדים. על הפסנתר בביתם שבעלי ניצבות כעת שתי תמונות שלו. בתו רוני, בת שנה ושמונה חודשים, עדיין מסתובבת בביתה ומחפשת אחר אביה. לאחרונה נוספה למשפחה גם הנכדה איילת השחר. "אחרי הפיגוע ניסינו לחשוב על שם שכן קשור גם לאבא שלי וגם לסיטואציה, וגם שם שאנחנו אוהבים שמתאים לנו מאוד בחינות", מספרת מוריה על תהליך בחירת השם.
היא מסבירה את החיבור לגאולה שמגיעה אחרי הקשיים, ולמסירות הנפש למען עם ישראל, שמזכירים לה את אביה. עם זאת, היא כן מנתקת בין האירועים. "אלו שני דברים שונים. אני לא מחברת בין האירועים ביחד. זה עצב גדול וחלל ענק וגם שמחה גדולה מאוד. זה לא מתחבר לי, זה דברים שונים", היא אומרת "השמחה לא ממלאת את החוסר, ולהיפך".
"כל ילד זה כוחות נוספים, כל ילד נוסף זה עוד עוצמות, עוד חיות, עוד מישהו שצריך להשקיע בו ולא לשקוע, עוד מישהו שנותן את השמחה בבית. וכמה שיותר זה יותר כוח, זה לוקח ונותן כוח", מוסיפה תמר ומסבירה כיצד ממשיכים הלאה למרות הכל, ומבלי לשקוע בעצב. "אפשר לרדת למקומות של כאב ושל געגוע, אפשר להרגיש את זה, אפשר להיכנס לתוך זה. אבל לקום מתוך זה, להמשיך הלאה, צריך הרבה כוחות חיים".
משפחת אטינגר הצטרפה השנה בעל כורחה למשפחות השכול, ואחיעד התווסף לרשימה הארוכה של חללי פעולות איבה. עם זאת, תוהה מוריה מדוע לכולם ברור שהחלל הבא הוא רק עניין של זמן. "חשבנו על רעיון הנצחה לאבא שלי, אז אח שלי אמר בצחוק: 'בואו נבנה משהו כזה... נשים מסביב אבנים עם השם של אבא ועוד מקומות לבאים בתור'. למה שיהיה ברור שיש הבאים בתור? למה זה כל כך ברור לנו? אני אף פעם לא חשבתי שמישהו במשפחה שלי יירצח, בטח לא אבא שלי". היא המשיכה, "אני לא רוצה שאנשים אחרים יחשבו דבר כזה, ואני לא רוצה שזה יקרה. אבל לא עושים שום דבר כדי למנוע שזה לא יקרה".
גם תמר סבורה שלא נעשה מספיק כדי למנוע את הפיגועים הבאים. "מבחינה לאומית, ברוך השם יש לנו צבא ויש לנו מדינה. באמת, אלו דברים גדולים שאלפי שנים ייחלנו להם, אבל צריך גם שתהיה את ההכרה שלנו, את ההבנה שלנו שזו הארץ שלנו, שכל מי שרוצה לחיות פה בשלום 'תפדל', אנחנו לא מפריעים לאף אחד, להיפך", היא אומרת. אבל "ברגע שהם רוצים לפגוע בנו - הם לא יכולים להישאר פה. לא הם ולא המשפחה שלהם שמעודדת אותם, שמחנכת אותם לזה, זה לא בן אדם בודד".
"יש המון דברים טובים מסביב. צריך לראות אותם"
במשפחת אטינגר עוד מתלבטים איך להנציח את אחיעד. אך מבחינת תמר, "ההנצחה הכי גדולה היא ההמשכיות של החיים, ובאמת מתוך שמחה. החיים זמניים, צריך לחיות אותם טוב. לא בדיכאון ולא בעצב. יש המון דברים טובים מסביב. צריך לראות אותם, צריך להכיר אותם".
בינתיים, הן היו רוצות שיזכרו אותו הוא כאדם אכפתי וכמי שהצליח "לחבר המון ציבורים. הוא היה יכול לדבר עם המון אנשים בשפה שלהם, מהמון גוונים מתוך ענווה, כי בסופו של דבר אנחנו חיים את אותם חיים, מתמודדים עם אותן בעיות, חיים באותה ארץ, וכל הפלגנות הזאת היא מיותרת בסופו של דבר".