פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המסע בחזרה לחיים: מלחמת העצמאות של ישראל

      שלושה חודשים אחרי שכמעט איבד את חייו בפיגוע דריסה בשומרון, סרן ישראל מאיר אליצור משקיע את כל מרצו בניסיון לחזור לצבא, ולא פחות חשוב לתפקידו כאבא. כתב וואלה! NEWS ליווה אותו בתהליך השיקום המורכב, ושמע סיפור על אומץ לב, הקרבה ובעיקר אופטימיות. מיוחד

      המסע בחזרה לחיים: מלחמת העצמאות של ישראל
      עריכה: נועה לוי

      גם היום, שלושה חודשים אחרי פיגוע הדריסה שבו נפגע באורח קשה, סרן ישראל מאיר אליצור בן ה-28 לא זוכר מה אירע על הכביש בפאתי הכפר הפלסטיני נעמה. לצד השאלות הקשות והאתגרים בפציעה, הוא משתקם ומנסה ככל יכולתו לחזור לעצמו, עבורו ועבור משפחתו. למרות הקשיים, אין בו חרטה על השירות במערכת הביטחון ועל הדרך שעשה עד כה. בשבוע שעבר, חזר ישראל מאיר לראשונה למוצב שבו תפס קו עם הפלוגה שלו לפני הפיגוע, ושחזר את השעה הקריטית שבה כמעט שילם בחייו. בעת האחרונה פתח בתהליך השיקום - שם הוא שומר על אופטימיות וחותר "ברעל" לחזור לפעילות המבצעית שחסרה לו כל כך.

      "שבוע וחצי אחרי שהתעוררתי בתל השומר הייתי 'חצי אאוט' - כן זוכר, לא זוכר, מדמיין, לא מדמיין, הוזה, לא הוזה", הוא מספר בביתו בכוכב השחר שבבנימין. "יום הייתי חד, וביום שאחריו מצאתי את עצמי בעולמות אחרים, בדמיונות. הרגל הייתה פגועה עם שבר פתוח וגם הכתף נפגעה בפיגוע. אני זוכר ששאלתי את עצמי 'איך זה קרה לי?'. מצד שני, תמיד ידעתי שקיים סיכוי שאפצע בפיגוע. אני לא מתחרט, עשיתי יותר מאלף מעצרים בחיים. לפעמים יש שגיאות, אבל ברוך השם נשארתי בחיים. נשתקם, נעשה פיזיותרפיה ונחזור לעצמנו".

      לקריאה נוספת:
      "מודים על הנס הזה": חל שיפור במצב הקצין שנפצע בפיגוע בבנימין
      אם הקצין שנפצע בפיגוע: נתקע מתחת לרכב חצי שעה והנחה את החילוץ
      הרכב נתקע בכפר, החיילים חיכו בחוץ ונדרסו: תחקיר הפיגוע בבנימין

      סרן ישראל מאיר אליצור אשר נפצע בפיגוע הדריסה בבנימין 30 באפריל 2019 (ניב אהרונסון)
      "יום הייתי חד, וביום שאחריו מצאתי את עצמי בעולמות אחרים, בדמיונות". ישראל מאיר אליצור (צילום: ניב אהרונסון)

      עוד לפני פיגוע הדריסה שבו נפצע ישראל מאיר, השליכו מחבלים בקבוקי תבערה על כלי רכב ישראליים בסמוך לכביש 443. בזמן שעשה כוח בפיקודו את הדרך מחוץ לכפר נעמה, נתקע הספארון שבו נסעו בעקבות תקלה. בזמן שעצרו וניסו לטפל בתקלה, הוזעק למקום כוח מג"ב כדי לאבטח את הלוחמים. אך בשלב מסוים, הגיח במהירות כלי רכב פלסטיני מכיוון הכפר. אחד מלוחמי מג"ב הספיק לקפוץ לצד הדרך ונפגע ברגלו מכלי הרכב הפלסטיני, אך זה המשיך ופגע בעוצמה בישראל מאיר. בתגובה, פתחו הלוחמים באש לעבר הרכב הפלסטיני ושניים מיושביו חוסלו. מחבל שלישי נפצע קל ונעצר בידי צה"ל.

      "הכול נמחק, מבחינתי האירוע הזה לא היה", מספר ישראל מאיר כשהוא נשאל על הפיגוע. "הזיכרון האחרון שלי היה ישיבה שהתקיימה בגדוד אחר הצהריים. את הפרטים על הפיגוע אני מכיר רק ממה שסיפר לי אחי שמשרת בגדוד אחר בחטיבה. אני לא זוכר את היציאה לשטח, לא זוכר את הפציעה".

      במהלך התאוששות מהפציעה, עוד שהיה מאושפז בבית החולים שיבא שבתל השומר, הוא נזכר ברגעי הפיגוע. "הנייד שלי מקליט את שיחות הטלפון, ובאחד מימי האשפוז מצאתי את עצמי מאזין לאחת ההקלטות", הוא משחזר. "באחת מהן שמעתי את השיחה שלי עם המג"ד, שמעתי שאמרתי לו 'כדאי שנחלץ את הכלי עד הבוקר, גם אם לא יהיה בלגן בבוקר'. זה היה הרגע היחיד שחוויתי פלאשבק מהפיגוע".

      הרמטכ"ל, אביב כוכבי מבקר את ישראל מאיר הפצוע הקשה בפיגוע הדריסה בבנימין (אתר רשמי)
      הרמטכ"ל כוכבי מבקר את ישראל הפצוע בבית החולים (צילום: דובר צה"ל)

      בשבוע שעבר, כאמור, חזר עם החפ"ק למוצב שבו תפס קו ערב הפיגוע. "הייתה סגירה של הציר משני הצדדים, הלוחמים נכנסים פנימה אל הספארון", משחזר סגן מ', מפקד מחלקה בפלוגה של ישראל מאיר, שהיה עד לפיגוע. "אני, שעומד על כיפונת קטנה, מזהה רכב שמתחיל להגיע מכיוון הכפר לכיווננו. הרמתי את הנשק, ראיתי שאין לי קו קנה נקי, ובינתיים צעקתי לכוח לעוף מהציר. הכול קרה מאוד מהר. הרכב פגע בישראל מאיר והעיף אותו מתחת לרכב הזאב שעמד מאחור".

      אחד הלוחמים, רב-סמל דולב אלקיים, זוכר את העוצמה הרבה שבה התנגש הרכב הפלסטיני בכוח. "זאת הייתה בומבה גדולה, משהו גדול שנכנס בחוזקה במשהו ממש גדול. עפו חלקי רכבים לכל הכיוונים", הוא אומר.

      למרות שמפקדם נפגע, המשיכו הלוחמים לנהל את האירוע בקור רוח. חברם לחפ"ק, סמל-ראשון נועם שמעיה, השתחרר מאז ומגיע למפגש בבגדים אזרחיים. "הם ישבו בתוך הרכב כשעל ידיהם כפפות טקטיות, כשהם לובשים מדי צה"ל", הוא תיאר את המחבלים. "אחר כך מצאנו שיש להם בקבוקי תבערה ברכב, ראינו שאלה אנשים שבאו מאורגנים לבצע פיגוע". דקות לאחר האירוע הקשה, המשיך הכוח כדי לנטרל את המפגעים. "אתה פועל מאינסטינקטים של מה שלמדת בטירונות ובהכשרה, ברגע האמת תפעלנו את זה כמו שצריך, כמו שמצפים מאתנו לפעול", מוסיף שמעיה.

      פיגוע דריסה בבנימין צומת הפרסה , 4 במרץ 2019 (רויטרס)
      זירת הפיגוע שבה נפצע ישראל, מרץ האחרון (צילום: רויטרס)

      חודש וחצי אחרי שנפצע ישראל מאיר וכמעט איבד את חייו, התחלפו מיטות בית החולים, הרופאים ואחיות המחלקה - בקולות הצחוק של ילדיו הקטנים, הדר והראל, בת שנתיים וחצי ובן שנה. הילדים, שהיו רגילים לראות את אביהם פעם בשבוע במקרה הטוב, מתרגלים כעת למציאות אחרת. כעת, בשעת צהריים, מתעורר הראל מתנומת הבוקר שלו, ובקרוב תצא חמדת, רעייתו של ישראל מאיר, להחזיר הביתה את הבת הדר מהגן. "קיבלנו מתנה", אומרת חמדת. "הרווחתי את ישראל מאיר חזרה. הוא חי, הראש שלו בסדר, פיזית הוא יהיה בסדר. אנחנו שמחים ומאושרים שאבא בבית. אני מיום יום רואה את השיפור, אני רואה איך הוא מתחזק, ישראל מאיר בן אדם מאוד אופטימי, זה עוזר לו מאוד בתהליך. זה לא שיש עכשיו בבית אדם מדוכדך, זה לא המצב, הוא אופטימי ומאמין שיצא מזה".

      חמדת וישראל מאיר נישאו לפני שלוש שנים וחצי. כעת, חמדת מתמודדת עם רצונו של בעלה לשוב ליחידה לאחר שיחלים. השניים הכירו בשידוך ויצאו במשך שלושה חודשים וחצי. "נפגשנו בתחנה המרכזית בירושלים ומשם הלכנו לשבת בבניין של סבתא שלי. לאורך ההיכרות, ידענו שזה זה", היא מספרת בחיוך.

      לדייט הראשון, הופיע ישראל מאיר במדים, ומאז, אופי שירותו לעתים מעורר ויכוחים בבית. לדבריה, "אני שואלת 'למה?' מאז שהתחתנו, אבל זה הבן אדם. זה הגבר שלי, זו החבילה. אני מקווה שזה לא יהיה קשה. מעולם לא חששתי, ואני מקווה שגם הפעם זה לא יקרה ושהפחד לא ייכנס ללבי".

      ראיון עם ישראל מאיר הפצוע מפיגוע הדריסה בבנימין, 11 באפריל 2019 (ניב אהרונסון)
      "נשתקם ונחזור לעצמנו". ישראל עם ילדיו (צילום: ניב אהרונסון)

      "הוא אומר לי 'את יודעת שאני איש צבא' ואני עונה לו, 'אבל אני לא חתמתי קבע'", היא מוסיפה. "כשהוא יוצא הביתה הוא תמיד עסוק. יש לו בלי סוף פעילויות ודברים, ואני, שאוהבת לצאת ולטייל בחיק הטבע, מנסה למשוך לטיולים. אפילו השנה הוא התחיל לצאת ל'אפטרים' והוא עמד בזה יפה".

      גם שבועות אחרי שחל שיפור ניכר במצבו של בעלה, היא לא שוכחת את שיחת הטלפון שבו בישר לה גיסה, רב-סרן משה אליצור שמשרת גם הוא בחטיבת כפיר, שבעלה היה מעורב בפיגוע. "תחילה אמרו לי שישראל מאיר נפצע באורח קל והייתי יחסית רגועה, ואז הגיע לכאן הרבש"צ שאמר שזה לא בדיוק נכון", היא מספרת. "ואז קיבלתי עוד טלפון ממשה אח של ישראל מאיר, כשהתקרבנו אל שערי בית החולים הבנתי שהמצב קשה, הוא הובהל לניתוח דחוף".

      גם כשבן זוגה היה מורדם ומונשם, היא לא איבדה תקווה. "מהיום הראשון הבנתי מהצוות הרפואי שמדובר בתהליך החלמה ארוך ומאתגר. אני אדם מאוד אופטימי, התפללתי לקב"ה שישראל מאיר יתעורר ושלא יסבול מנזק מוחי בעקבות הפציעה הקשה שעבר. למרות הכול השתדלתי לא לחשוש, חשבתי רק מחשבות חיוביות ואמרתי לעצמי שאני חזקה". כשפגשה לראשונה את בעלה לאחר שמצבו התייצב, שמחה לראותו. "חשבתי שאראה אותו הוא יהיה מחובר עם מלא צינורות בכל הגוף, הוא אמנם היה מנופח וכאוב, אבל יפה כמה שהוא", היא אומרת.

      "השיקום הוא כמו ריצה, מתחילים בצעדים קטנים - אבל רצים"

      בכניסה למחלקת השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים משתרך תור ארוך של מטופלים. כל אחד הגיע למחלקה מסיבות שונות. אחת הפיזיותרפיסטיות הוותיקות, המלווה כבר שנים רבות פצועים בתהליכי שיקום, מברכת אותנו בכניסה "לממלכה שלנו". בחדר הפיזיותרפיה, עובר ישראל מאיר את תהליך השיקום שלו, קם מכיסא הגלגלים כמו חייל נחוש, הלבוש בחולצה של החטיבה. "ישראל עובר שיקום מלא במטרה לחזור כמה שיותר מהר לפעילות הקודמת שלו", מסביר לנו רביד ליסון, הפיזיותרפיסטית שמלווה אותו בתהליך. "הפציעה שלו אורתופדית גם ברגל וגם בכתף שמאל, ובמסגרת התהליך שהוא יעבור כאן אנחנו שואפים להביא אותו לרמה הכי גבוהה שאפשר בפעילות שהוא עשה לפני הפציעה - אם זה מעצרים, ריצות, פעילות מבצעית עצימה וגבוהה".

      ישראל מאיר בעצמו משדר אופטימיות וחוסן, ומספר כי הרגשתו טובה - "עובדים, יש לי מטרה". ביד אחת הוא אוחז במוט אימונים קשיח שמסייע לו לשמור על שיווי משקל ויציבות, ובידו השנייה הוא מבצע תרגילי כוח מתפרץ לכתף הפגועה. קשה להאמין שמדובר רק ביומו הראשון במחלקת השיקום. בזמן שהוא עוסק בתרגילים שנועדו לחזקו ולהחזירו לשגרה, הוא מספר כי בשום שלב לא איבד תקווה. "אף לא היה מצב כזה שחשבתי שלא אלך יותר. הרופאים אמרו לי 'זה כמה חודשים של עבודה והכול יחזור'. צריך לעבוד הרבה וזה יעבור, גם כיסא הגלגלים שאני מתנייד בעזרתו עכשיו לא מרתיע אותי". לדבריו, השהות בחדר הפיזיותרפיה מאפשרת לו לפגוש גם מטופלים אחרים ואת סיפוריהם. "אני מקבל כאן פרופורציות שמצבי טוב, אבל גם לפני שהגעתי לכאן ידעתי שמצבי יחסית טוב. לא חשבתי אף פעם שהמצב שלי חמור. המטרה שלי ברורה, אני רוצה לחזור בריא לצבא - רוצה לחזור לרוץ".

      סרן ישראל מאיר אליצור אשר נפצע בפיגוע הדריסה בבנימין 30 באפריל 2019 (ניב אהרונסון)
      "רק תבקש משהו והם ישר יקפצו לעזור", על החברים. במרכז, ישראל מאיר אליצור, וחבריו לגדוד (צילום: ניב אהרונסון)

      במסדרון הארוך בבית החולים, שמהווה מסלול אימונים של ממש במחלקת השיקום, עוצר ישראל מאיר את כיסא הגלגלים שלו ומסביר מהו מקור האופטימיות שלו. "אנחנו עושים משהו למען עם ישראל, ואני מאמין שבסופו הדרך הקשה שאנחנו עוברים מאז הפגיעה, אנחנו נלחמים", הוא מסביר. "אני מפקד פלוגה, נפגעתי, אחלים ואחזור ליחידה. אולי זה משהו שהייתי צריך לעבור, בגלל כל המחשבות האלה שתמיד אצליח לשמור על עצמי, אני לא מפחד מזה לרגע, כל לוחם לוקח בחשבון שזה משהו שיכול לקרות לו. גם באזרחות יש יותר סיכוי שתידרס בתאונת דרכים מאשר שאני אדרס בפיגוע". לצד זה, הוא משתף כי לעתים ההתניידות בכיסא גלגלים קשה עבורו, ומספר על המטרות הנוספות שלו בשיקום - לחזור לתפקד כאבא. "אני רוצה לחזור להיות אבא תקין שיכול לקחת את הילדים שלו לטיול, וכמובן הכוונה היא לחזור לצבא", הוא אומר. "הכול מתחיל ונגמר בעבודה על הנפש שלך. מבחינתי כל תהליך השיקום הוא כמו ריצה. פשוט מתחילים בצעדים קטנים אבל רצים, אם תוותר לעצמך לא תוכל להגיע למה שאתה מתכנן".

      האופטימיות והנחישות מתבטאות אצל ישראל מאיר גם בנקודת המבט החיובית על מה שאירע לו. "אני רואה בתהליך שעברתי מאז הפיגוע משהו מאוד טוב. התגלו לי אנשים טובים שלא הכרתי, ראיתי את עם ישראל היפה מהרגע הראשון", הוא אומר. "בין אם זה מי שפינה אותי מזירת הפיגוע זה רבש"צ של אחד היישובים, שסיכן את עצמו ונכנס עם אמבולנס לתוך הכפר הפלסטיני וחילץ אותי, או אם אלה פרמדיקים שהצילו לי את החיים, או המשפחה שלי שכולה והתגייסה ועזרה". הוא גם לא שוכח להודות לצוות הרפואי בתל השומר, לחבריו לגדוד שדאגו לו ולמשפחתו, ולחבריו הקרובים בהתנחלות שבה הוא מתגורר. "רק תבקש משהו והם ישר יקפצו לעזור, אני רק כותב שאני צריך שמישהו ילווה אותי לשיקום וישר מישהו מהחבר'ה שלי קופץ ועוזר", הוא מספר.

      כשהוא נמצא במצפה ביישוב חורשה, מתבונן בגזרה שהוא מכיר כמו את כף ידו, הוא מספר היכן הוא שואף להיות ביום העצמאות הבא. "אני מאמין שאני אהיה מבסוט, מאמין שתראה אותי בצבא על מדים שאני כל כך גאה בהם, רץ, הולך ובכושר. עם המשפחה והילדים, מאושר", הוא אומר, ומסכם: "ואם אני אוריד את הנעליים ואסתכל על הרגליים, אני אזכר שפעם הייתי מעורב באיזה אירוע וזאת הצלקת ממנו, עוד אירוע שלומדים ממנו".