פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ביידן הוא ההימור הבטוח מול טראמפ, אך הוא עשוי לסיים כמו קלינטון

      סגנו של אובמה נתפס כמועמד הטוב ביותר להחליף את טראמפ ב-2020, אך הבחירות הקודמות הוכיחו כי שום דבר אינו צפוי. עוד לפני שיתמודד מול הנשיא המכהן, הוא צריך לקבל את הנהגת הדמוקרטים, שהולכים שמאלה ועוד עשויים ליפול בידיו של סנדרס הסוציאליסט

      ביידן הוא ההימור הבטוח מול טראמפ, אך הוא עשוי לסיים כמו קלינטון

      ההיסטוריה חוזרת פעמים, אמר קרל מרקס. פעם כטרגדיה, פעם כפרסה. המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית מתחילה לחשוש מפני שתי טרגדיות ברצף, מסיבות הפוכות.

      בחירות 2016 החלו כשהכול מניחים בביטחון שאצל הדמוקרטים המשחק גמור עוד לפני שריקת הפתיחה והילרי קלינטון היא המועמדת, והשדה הרפובליקני פרוץ לכל רוח עם תריסר מועמדים ריאליים - לא כולל האדם שאיש לא נתן לו סיכוי לנצח בפריימריז, שלא לדבר על הבחירות - איש העסקים הקולני וכוכב הריאליטי מניו יורק דונלד טראמפ.

      היום המצב הפוך. אצל הרפובליקנים ברור לחלוטין מי המועמד מטעמם בבחירות הקרובות, בעוד שהדמוקרטים, שלא ברור אם ינהרו לקלפיות, לפחות נוהרים להכריז על מועמדותם. 20 מועמדים ריאליים, פחות או יותר.

      לקריאה נוספת בנושא
      סקר בארה"ב: כחצי מהציבור האמריקני אינו אוהד את ממשלת ישראל
      סנדרס: "אני 100% פרו-ישראלי, אבל ממשלת נתניהו גזענית"
      מועמדת דמוקרטית אחרי פרסום הדוח: "לפתוח בהליכים להדחת טראמפ"

      הסנאטור הדמוקרטי ג'ו ביידן מכריז על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית ב-2020, 25 באפריל 2019 (רויטרס)
      אחד מתוך 20 מועמדים ריאליים. ביידן (צילום: רויטרס)

      ברפובליקנים קורא התיגר הוא ביל וולד, לשעבר מושל מסצ'וסטס, בעל דעות ליברליות יחסית למפלגה, שהפכה הלכה למעשה למפלגת טראמפ, אבל אין שום ספק שטראמפ יקבל את אמון המפלגה לחלוטין. כל קני ההתנגדות האחרונים נגדו טוהרו, אחרוני הסנאטורים הוותיקים שהתנגדו לו או הלכו לעולמם או נפרדו מהסנאט. פה ושם יש מישהו כמו מיט רומני המפרסם אמירה נגד הנשיא, או המתפרשת נגד הנשיא, אך מיד הממסד המפלגתי עט עליו וזהו.

      אצל הדמוקרטים, הם מתענים בשאלה הקריטית מי המועמד או המועמדת הטובים ביותר להביס את טראמפ, על אף שלדמוקרטים יש רוב מובנה בציבור האמריקני, וזאת רואים בכך שהם מנצחים פעם אחר פעם בציבור. שיטת הבחירות - היתרון בסנאט למדינות מעוטות אוכלוסיה, רפובליקניות ברובן ושרטוט מחוזות הבחירה לטובת הרפובליקנים במשך השנים הביאו לכך שלרפובליקנים יש יתרון מובנה. זאת עוד לפני העובדה שטראמפ הוא נשיא מכהן, וככזה יש לו יתרון בבואו למסע הבחירות. מרבית הנשיאים המכהנים שהתמודדו נבחרו מחדש, החריג הבולט בעידן המודרני הוא ג'ורג' בוש האב.

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, 24 באפריל 2019 (רויטרס)
      יתרון כנשיא מכהן. טראמפ (צילום: רויטרס)

      מעל הכול, טראמפ הוא קמפיינר אדיר, השולט ברשתות החברתיות, יש לו בסיס תומכים, למעשה מאמינים, המגוייס למענו ברמת מסע צלב - ומבחינת רבים מהם אכן מדובר במסע צלב נוצרי - שמרני נגד הליברליות, הפמיניזם, ההפלות וכל השאר. הם כפסע משליטה מוחלטת לדורות בבית המשפט העליון, דבר שיקרה אם טראמפ ייבחר מחדש.

      בפעם שעברה הדמוקרטים שיחקו "על בטוח", לכאורה. המועמדת הראשונה בתולדות ארצות הברית, מיומנת, מוכשרת, מוכרת, עמדותיה במרכז המפה הפוליטית. היא אותגרה עד הסוף כמעט בידי מסע הבחירות האנרגטי של ברני סנדרס, שסירב לקבל את דין הבוחר הדמוקרטי ולעמול למען בחירתה, ובסופו של דבר, הבחירה הכה טבעית, הכה הגיונית נכשלה ברגע האמת. יש המון הסברים מעולים - קמפיין השחרה, מיזוגניה, הצהרת ראש ה-FBI דאז ג'יימס קומי ברגע הקריטי על פתיחת החקירה מחדש וההתערבות הרוסית - אבל או שמצליחים או שמסבירים. קלינטון לא הצליחה, וכל ההסברים לא רלוונטיים למסע הבחירות הנוכחי.

      סנדרס מול ביידן

      השאלה בסופו של דבר פשוטה, והיא אם המועמד הדמוקרטי צריך להיות איש אמצע הדרך או איש שמאל. פשרן וממלכתי הפונה למצביעים המתנדנדים, או אדם הסוחף את הצעירים הנלהבים, המצביעים החדשים, השחורים ואחרים להצביע לעמדות שיוויוניות וכמעט סוציאליסטיות; אם איכות הסביבה, מסים גבוהים הם משהו שיביא מספיק דמוקרטים לקלפיות או בעצם יבריח אותם; אם השמאל החדש הזה, שסמליו בין השאר הן שתי חברות קונגרס מוסלמיות ראשונות בהיסטוריה, לא ינכר את משפחות המעמד הבינוני הנוצריות, את היהודים, את התורמים העשירים האחרים שבלעדיהם אין קמפיין פוליטי בארצות הברית איש אינו יודע, אך הפיצול במחנה הדמוקרטי משרת היטב את הרפובליקנים, המתמוגגים למראה המאבקים הפנימיים במפלגה היריבה.

      שני מתמודדים מובילים הם תמונת מראה זה של זה. שני לבנים מבוגרים מאוד - בשנת הבחירות סנדרס יהיה בן 79, וסגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן יהיה בן 78 (טראמפ יהיה "רק" בן 74). סנדרס הסוציאליסט וביידן הדמוקרט הקלאסי. ביידן כנראה היה מנצח את טראמפ ב-2016, כך לפחות התבונה המקובלת, אך אז הוא היה מתוסכל מכך שהתבקש לא להתמודד, קיבל על עצמו את דין התנועה והוא, והדמוקרטים, מתחרטים על כך מרה כיום. המפלגה חוששת בדיוק ממה שחששה לפני 2016 - ניצחון בפריימריז של האיש הבלתי צפוי, סנדרס.

      סנדרס מוביל בגיוס כספים. הוא גילה מחדש את הסוד שגילה ברק אובמה לפניו - אתה יכול להסתמך על גיוס הון מבעלי הון - כפי שעושים רבים בשתי המפלגות - האחים קוך ושלדון אדלסון לדוגמה, אבל ניתן לגייס תרומות קטנות ורבות, ובכך לבטל את היתרון הזה. סנדרס מגייס הרבה מתומכים רבים. הוא גם מוכר לציבור, הוא סוחף בהתלהבות שלו, הוא מציע עמדות רדיקליות פופולריות והוא מפחיד את ההנהגה הדמוקרטית השמרנית פחד מוות.

      הסנאטור ברני סנדרס בדיון שערכה רשת פוקס בפנסליבניה, 15 באפריל 2019 (AP)
      מגייס הרבה מתומכים רבים. סנדרס (צילום: אי-פי)

      הם חוששים בראש ובראשונה שהוא ינצח, ויוביל אותם לתבוסה בנובמבר ולחורף פוליטי מתמשך. במקום השני הם חוששים ששוב הוא יגרור את המרוץ עד הסוף, עד הוועידה בקיץ הבא, יפלג את המפלגה כשתומכיו יישארו מאוכזבים בבית ביום הקריטי בנובמבר, וטראמפ, שוב, יישא את נאום הניצחון. במקום השלישי - המתחבר למקום השני - ריצה של סנדרס תחזק את מסע הבחירות של הווארד שולץ, המיליארדר מייסד סטארבאקס, תבריח אליו דמוקרטים מתונים ובכך תבטיח סופית את בחירתו מחדש של טראמפ.

      ארצות הברית לא מכירה, או לא הכירה עד כה את המונח שכל מצביע ישראלי מכיר משחר נעוריו - הצבעה טקטית. לא הצבעה למי שאתה באמת מזדהה עם עמדותיו, אלא למי שיכול באמת לנצח את היריב. כי יש פרדוקס - כדי לנצח בתוך המפלגה אתה צריך לפנות לפעילי המפלגה, והם בהגדרה תמיד מעט קיצוניים יותר מהציבור הכללי. כך בשתי המפלגות, כך בעצם בכל העולם. ואחרי שניצחת בפריימריז, כדי לנצח בבחירות עצמן אתה צריך להתמרכז, להיות מתון יותר. אבל אולי זה כבר לא נכון? הרי טראמפ עצמו הוכיח שאתה יכול להיות אתה עצמך - ואין אדם שהוא יותר עצמו בפוליטיקה האמריקנית, אולי העולמית מאשר טראמפ - ועדיין לנצח נגד כל הסיכויים.

      ביידן, סגן הנשיא של אובמה, הנערץ במפלגה, נראה ההימור הבטוח. אבל כך בדיוק נראתה הילרי קלינטון בשעתו. וכמובן - ביידן מכהן כסנטור מאז 1973. יש לו רקורד חקיקה אין סופי, ובתוכו כמה הצבעות שבלי ספק יביכו אותו, וכן, הוא גם מואשם בהתנהגות בלתי הולמת כלפי נשים. הוא אולי יכול לנצח את טראמפ - אבל האם הוא יכול לנצח בתוך המפלגה?

      ומי בכלל שולט במפלגה?

      המפלגה הדמוקרטית היתה בשליטת הבוסים הפוליטיים הותיקים - טאמאני הול בניו יורק, המכונה של דיילי באילינוי, והיו רבים אחרים. קבלני קולות, אם תרצו. אלה שהיית צריך לפנות אליהם אם רצית להיבחר לנשיאות - או למשרה בעירייה. זה נגמר, או השתנה. פעם, לא מזמן, מצליף המפלגה - כלומר המנהיג שלה בבית הנבחרים או בסנאט היה כל יכול. היום חברי קונגרס זוטרים לא מצייתים למי שהיו פעם כל יכולים - והמפלגה נפגעת.

      כיום הפוליטיקאית הידועה ביותר בארצות הברית, אחרי טראמפ, היא צעירה בת 29 שלפני שנה וחצי היתה ברמנית. תופעת אלכסנדרה אוקסיו קורטז ידועה, ולא נחזור עליה. אבל לצורך המאמר הזה היא מובילה קו פרוגרסיבי, החל בהעלאת מסים על העשירים ועד העסקה החדשה הירוקה - הניו דיל הירוק, כמובן הדהוד לתכניתו המיתולוגית של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט בזמן המשבר הגדול. אבל לא לטובת העניים, אלא למען כדור הארץ - שזה בעקיפין לטובת האדם. האם תכנית שאפתנית, הכרוכה בהעלאת מיסים, בפגיעה בתעשיות מסורתיות הממוקמות במדינות מפתח - מישיגן, אוהיו, פנסילבניה, שתועלתה לא ברורה יכולה להיות במרכז מערכת הבחירות, להביא לניצחון בבחירות?

      יתרה מזו - אוקסיו קורטז, המלהיבה כל כך את הצעירים, סמל הפרוגרסיביות והפוליטיקה החדשה - האם במערכת בחירות ארצית היא נכס או נטל? הרי לא כל ארצות הברית היא ניו יורק. האם הדמוקרטים השמרנים, ויש כאלה, במדינות המתנדנדות הקריטיות - קולורדו, ניו מקסיקו, אוהיו, מערב וירג'יניה והשאר - האם יתחברו אליה או לא? בהשוואה ישראלית חישבו על מצביעי המערך של פעם - האם הם מתחברים ל, נניח, סתיו שפיר? והגיבוי האוטומטי שהיא מעניקה לאילהאן עומר שהתבטאה התבטאויות אנטישמיות, ראדישה טלאיב תומכת ה-BDS? הרי בימינו כל התבטאות נאגרת וממתינה לשעתה להישלף נגד היריב (וכמובן, לרפובליקנים, כולל הנשיא יש שק של התבטאויות וקיצונים במחנה שלהם, כולל אנטישמים ומכחישי שואה).

      הילרי קלינטון, 5 במרץ 2019 (רויטרס)
      המועמדת הראשונה בתולדות ארצות הברית. קלינטון (צילום: רויטרס)

      במפלגה הדמוקרטית יש מלחמת אזרחים מרתקת. אידיאולוגית, תרבותית, בין דורית. במפלגה הרפובליקנית לא - היא, כרגע לפחות ועד תום עידן טראמפ מסתמכת על קהל הבוחרים הנאמן - בעיקרו לבנים, נוצרים, שמרנים. הם מתמעטים, אבל עדיין, כמובן, כמחצית האוכלוסיה בארצות הברית. וישנם שמרנים אחרים, או מצביעים הרואים את השיפור בכלכלה האמריקנית, או חשים גאווה לאומית על כך שארצות הברית מכתיבה למדינות אחרות במקום לפעול במסגרות גלובליות - דבר שארצות הברית חשה חשדנות כלפיו מאז ומעולם.

      סנדרס וביידן הם שני הקצוות של המפלגה. ישנם רבים אחרים - רבים מדי, כמעט באופן אבסורדי. שלוש סנאטוריות בעלות סיכויים לא מבוטלים - האריס, וורן וקלובשר. בטו אורורק שכמעט וניצח בטקסס, אבל כמעט לא נחשב כידוע, ורבים נוספים. מתונים מאמצע הדרך - ופרוגרסיבים. אלה שמות הקוד לאידיאולוגיות. אלה שהולכים בעקבות ביל והילרי קלינטון - ואלה המבקשים לחזור לליברליזם של פרנקלין ואלינור רוזוולט, ואף לקחת אותו צעד אחד קדימה. אבל אנו לא במשבר גדול, כמובן, או במלחמת עולם. מה המסר הנכון? מה יביא לניצחון בפריימריז - מה יביא לניצחון בבחירות? וכמו במקרים רבים - המועמד שיכול לנצח בפריימריז אינו זה היכול לנצח בבחירות הכלליות, ולהפך.

      הסנאטורית הדמוקרטית קאמלה האריס, לאחר שהכריזה על ההתמודדות לנשיאות ארה"ב, באוניברסיטת הווארד, וושינגטון די. סי. 21 בינואר 2019 (רויטרס , REUTERS/Joshua Roberts)
      האם ארצות הברית מוכנה לנשיאה שחורה? האריס (צילום: רויטרס)

      באמצע יולי הבא יתכנסו הדמוקרטים במילווקי לועידה שלהם. חודש אחר כך הרפובליקנים יכתירו את טראמפ בשרלוט. הסיוט הדמוקרטי הוא קרב מדמם על רצפת הועידה, מאבק יצרי בין המועמדים השונים ושורת הצבעות אין סופיות עד שאחד מהם ינצח. זה קרה בעבר, ובדרך כלל כשזה קרה - כמו ב-1968 התוצאה היתה תבוסה בבחירות.

      הם מקווים ראשית שחלק ניכר מהמועמדים יפלו עוד לפני יריית הפתיחה הרשמית, כלומר תחילת הפריימריז - אם בגלל מחסור בכסף או הכרה ריאליסטית בחוסר התוחלת. ואז, בהדרגה, תהליך הסינון הטבעי יעשה את שלו, עד בחירת המועמד הטוב ביותר להבסת טראמפ. רק שכלל לא ברור מיהו, או מי היא, ומה צריכות להיות עמדותיו. וחשש נוסף - שטראמפ, כדרכו, יכתיב את הבחירות, את נושאיהן. לטוב או לרע. והוא כבר הוכיח שהוא יכול לקחת נושאים לכאורה רעילים ונפיצים - ולא להפסיד מכך. הגירה, למשל.

      מה צריכים הדמוקרטים לעשות? לתמוך, נניח במהלך להדחת טראמפ? הם חוששים שזה יהיה גול עצמי נורא. הם יודעים שיש להם כמה קלפים משמעותיים - נושא הבריאות הוא קלף דמוקרטי, כי גם המצביעים הרפובליקנים לא מעוניינים בביטול ביטוח הבריאות, האובמה קייר, מתברר. מדיניות חוץ? נושא חשוב פחות בבחירות. למרות שאיראן תוזכר, כמו גם הסכמי הסחר, צפון קוריאה וכל השאר. כולל ישראל: ישראל לא מעוניינת להיות חלק ממסע הבחירות, אבל זה יקרה. כלכלה? כמובן. אם הכלכלה תיכנס למיתון, ודאי מיתון כבד ב-2020 הדמוקרטים יכולים להתחיל לחגוג, בזהירות. אם לא - הם בבעיה.

      הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן מדברת בשימוע בתת הוועדה לשירותים צבאיים ב-13 בפברואר 2019 (רויטרס)
      פרוגרסיבית. וורן (צילום: רויטרס)

      המסר הדמוקרטי חייב להיות אחיד. אבל הוא לא. זה היתרון הרפובליקני הגדול, כרגע. מסר אחיד, נשיא עוצמתי. החולשה - הוא בלתי אהוד. יש קופה של שרצים, עננה האופפת אותו. זה אולי לא חשוב לבייס - אבל אולי חשוב למצביעים המתנדנדים.

      אחרי מי יילכו המצביעים האלה ביתר קלות? אדם כריזמטי ומלהיב שמוכן לסובב את נושאת המטוסים האמריקנית חזק שמאלה, או אדם חייכן וסימפטי שמבקש להחזיר את אמריקה מהימין השמרני האוונגליסטי מעט למרכז? האם ביידן או סנדרס יכולים להביא את ההיספנים לקלפיות? את השחורים, את הנשים? ואם לא האם האריס היא התשובה? האם ארצות הברית מוכנה לבחור נשיאה? ועוד נשיאה שחורה? או נשיאה פרוגרסיבית כמו וורן? הדמוקרטים יתייסרו עם כל השאלות האלה מעכשיו עד הקיץ הבא.

      ובסופו של דבר התשובה לא תבוא מתוך מחשב שישקלל את כל הנתונים, או מתוך כמה אסטרטגים המתמחים בהצבעה אסטרטגית, או סוקרים ודוגמים הרואים את מפת הדמוגרפיה במדינות המתנדנדות. היא תגיע מהמצביעים בפריימריז באיווה וניו המפשייר, יום שלישי הגדול וכל השאר. התהליך יהיה דרוויניסטי - הישרדות בעלי אורך הנשימה הרב ביותר, הכיסים העמוקים ביותר, אולי הנואמים הטובים ביותר, השנונים ביותר בעימותים. ואם אנחנו מצטטים את דרווין - האם אלה יהיו המתאימים ביותר? זה יתברר בנובמבר 2020, בלילה ארוך אחד שבסופו המירוץ הארוך והמתיש הזה מסתיים עם מנצח - או מנצחת - אחד בלבד.