פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחויבות לישראל ומסר לאיראן: ההתחלה החדשה של ממשל טראמפ

      באותו המקום שבו קרא אובמה לדף חדש עם העולם המוסלמי, נשא שר החוץ האמריקני נאום מכונן - מבלי לחסוך בביקורת הממשל הקודם - והבטיח לפעול להוציא את המגף האיראני מסוריה. בניגוד מוחלט מהרושם השלילי שעורר נאומו של הנשיא הקודם, הפעם ישראל יכולה להיות מרוצה

      מחויבות לישראל ומסר לאיראן: ההתחלה החדשה של ממשל טראמפ
      צילום: רויטרס, עריכה: ליר שפיגלר

      בנאומו ב-4 ביוני 2009 באוניברסיטת קהיר קרא נשיא ארצות הברית לשעבר, ברק אובמה, ל"התחלה חדשה" של אמריקה עם העולם המוסלמי. בכך, נפתח עשור של כאוס ואלימות חסרי תקדים במזרח התיכון ובמצרים עצמה — ובו בזמן ניתן האות לנסיגות של אמריקה מעמדות הכוח וההשפעה שהיו לה באזור.

      וכאילו כדי לציין את התאריך הזה, נשא בשבוע שעבר שר החוץ האמריקני מייק פומפאו נאום באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, והודיע שאמריקה בהנהגת הנשיא דונלד טראמפ "מאשרת מחדש את תפקידה המסורתי והאקטיבי באזור". מהפרשנים שסקרו את הנאום לא נעלמה, כמובן, המשמעות הסמלית של עיתוי הנאום ושל המקום שבו נישא. פומפאו לא חסך את שבט ביקורתו ממה שכינה "שגיאותיו" של אובמה ועמד על סילוף ההיסטוריה האמריקנית בדבריו לגבי שותפות המסורות, כביכול, בין ארצות הברית לאסלאם.

      עוד בוואלה! NEWS:
      "שיתוף פעולה מתמשך": טראמפ וארדואן דנו ביצירת אזור חיץ בסוריה
      טראמפ פתח את שערי סוריה לארדואן רק כדי לאיים לנעול אותו בפנים
      טורקיה: המבצע נגד הכורדים בסוריה אינו תלוי בנסיגת ארה"ב

      שר החוץ של ארצות הברית מייק פומפאו עם עמיתו המצרי סאמח שוקרי במצרים, 10 בינואר 2019 (AP)
      לא חסך ביקורת מממשל אובמה. פומפאו במצרים (צילום: אי-פי)

      אף שהדברים לא היו אולי ברורים די צורכם בזמנו, במבט לאחור ניתן לאבחן היום שבנוסף למטרה המוצהרת של אובמה, כלומר "התחלה חדשה" ביחסי אמריקה עם העולם המוסלמי, ואף שהדברים לא נאמרו במפורש, אובמה כיוון כבר אז למטרה של כינון מערכת יחסים חדשה עם איראן, מערכת יחסים שההסכם הגרעיני עמה ב-2015 יהיה בעיניו גולת הכותרת של מדיניותו — ושהשלב הבא שלה היה אמור להיות חלוקת המזרח התיכון לאזורי השפעה בין איראן לסעודיה והינתקות הדרגתית של אמריקה ממנו.

      פומפאו בנאומו אכן ייחד לבעיה האיראנית ולאחריות כלפיה של ממשל אובמה ביקורת חריפה במיוחד, ואף העמיד את איראן ואת אובמה בשורה אחת כאחראים לתוהו ובוהו באזור. "המשטר האסלאמי באיראן מהווה איום על כל האזור", קבע — והודיע שארצות הברית, תפעל יחד עם שותפותיה "בדרכים דיפלומטיות" להוצאת המגף האיראני האחרון מאדמת סוריה. זו הודעה בהחלט מבורכת מבחינת ישראל שפועלת היום, כפי שראש הממשלה אישר לאחרונה, לבדה בעניין זה. פומפאו גם לעג לעיוורונו של אובמה שסרב לאפיין את הטרור של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) ושל איראן כנטועים באידיאולוגיה האסלאמיסטית.

      נשיא ארה"ב ברק אובמה במסיבת העיתונאים האחרונה שלו בבית הלבן , 18 בינואר 2017 (AP)
      פתח עשור של כאוס ואלימות. אובמה (צילום: אי-פי)

      פרשני הבלוג "פוליטיקו" ציינו שמנאום פומפאו ניתן ללמוד עד כמה שהנושא האיראני מעצב את מדיניות החוץ של טראמפ, אך הגם שיש להניח שנאום כל כך מכונן ובעל השלכות בינלאומיות היה פרי דיון ותיאום ממצים בין גורמי הממשל הרלוונטיים, לרבות הנשיא, הזיגזגים לגבי הוצאת החיילים האמריקנים מסוריה עלולים להעלות שאלות מסוימות בעניין זה. מאידך, אם לשפוט על פי התבטאויותיו הנחרצות של פומפאו עצמו ושל היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, בנוסף לאמצעים שממשל טראמפ כבר נקט נגד איראן — ייתכן שבמקרה הנדון ספקות אלה יתבדו.

      בירושלים יכולים לחייך

      פומפאו לא הזכיר אמנם בנאומו במפורש את ישראל או את הסוגיה הפלסטינית, אך ירושלים יכלה להיות יותר ממרוצה מתוכן דבריו — בניגוד מוחלט מהרושם השלילי שעורר לפני עשר שנים נאום אובמה, בנוסף לעובדה שהאחרון דילג במסעו על ישראל. הוא אמנם אמר אז כמה משפטים ערבים לאוזן הישראלית — על גורל העם היהודי ועל מחויבות ארצות הברית לישראל — אך הפחית מערכם בכך שהתעלם מהקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו ושכרך את הקמת מדינת ישראל רק ב"היסטוריה הטראגית" שלו, בהתכוונו לשואה — ובכך תמך בעקיפין בטענה הפלסטינית: "מדוע אנחנו צריכים לשלם את מחיר הפשעים של הגרמנים?".

      גם ההשוואה בין מצבם של הפלסטינים לזה של העבדים השחורים באמריקה ודבריו על פתרון בעיית הפליטים בצורה שניתן לפרשה כתמיכה ב"זכות השיבה", עוררו תרעומת מוצדקת — מלבד זאת שהכותרת "התחלה חדשה עם העולם המוסלמי" עוררה מיד את השאלה "על חשבון מי?". נאומו החשוב של פומפאו מהווה, אפוא, "קונטרה" מצלצל לנאום ההוא — והעתיד, ואולי כבר העתיד הקרוב, יראה איזה משני הנאומים היה משמעותי יותר.