פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ממלכתי מול סכסכן: טראמפ איבד את אחרוני הבלמים ודוהר אל המצוק

      ללא חנופה וללא חוצפה הניח מאטיס מכתב התפטרות בבית הלבן והוכיח שבניגוד לנשיא האמריקני שאינו מציית לכללי הדמוקרטיה - הוא לא מסוגל יותר לנשוך שפתיים ולשתף פעולה עם הרוע. בינתיים, טראמפ יישאר מוקף בבני משפחה ובשואפי קידום, אך ללא גנרלים

      ממלכתי מול סכסכן: טראמפ איבד את אחרוני הבלמים ודוהר אל המצוק
      צילום: רויטרס, עריכה: איתי עמרם

      ג'ים מאטיס אחד שווה בערך מאה דונלד טראמפים. לכן, בדמוקרטיה, המאטיסים עוזבים והטראמפ נשאר. דומה שזה בסדר גמור, בעיני מאטיס. הוא מילא את משימתו, בכל מאודו וכמיטב יכולתו, וכשהפקודות עלו על גדות מצפונו, הצדיע למפקד העליון, הדרג האזרחי הנבחר, והודיע על סיום תפקידו. לא בטריקת דלת, בלי השמצות, עם חודשיים לחפיפה עם יורשו.

      מאטיס הוא משמר הרפובליקה, משרת של רעיון, צורת משטר, "האומה ולובשי המדים", לא של אדם, בטח לא של הדייר הבעייתי בבית הלבן. זו המתכונת המסורתית של היחסים בין מצביאים למצביעים במערכת האמריקנית, למרות שהתבנית נוצקה בימי גנרל שהיה לנשיא, ג'ורג' וושינגטון. היו קצינים בכירים שקידשו את הא-פוליטיות עד לקיצוניות. ג'ורג' מרשל, ראש מטה זרוע היבשה (והאוויר) במלחמת העולם השנייה, נמנע לא רק מהזדהות עם מפלגה או מועמד - הוא אף לא הצביע בבחירות.

      לקריאה נוספת בנושא
      גם הכלב המשוגע לא הצליח לשכנע את טראמפ שהוא טועה
      דיווח: ממשל טראמפ יסיג חצי מהכוחות האמריקניים מאפגניסטן
      המלחמה השקטה: מורה נבוכים לנסיגה של ארה"ב מסוריה

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ושר ההגנה ג'יימס מאטיס, 8 בדצמבר 2018 (רויטרס)
      המאטיסים עוזבים והטראמפ נשאר. מאטיס וטראמפ (צילום: רויטרס)

      עד מאטיס היה מרשל הגנרל היחיד שהוחזר מגמלאות לראשות הפנטגון, בחקיקה מיוחדת שהעניקה לו פטור מחובת הצינון בין השירות בקבע לבין תפקיד שר ההגנה (גנרל או אדמירל בדימוס טרי יכולים להיבחר בין-לילה לנשיאות, אבל לא להתמנות לשרי הגנה). בהם כמעט והיה אדמירל בובי ריי אינמן, קצין מודיעין שהשלים עשר שנות אזרחות והיה לפיכך כשיר לתפקיד, אך לאחר שהודיע לנשיא קלינטון להתמנות, חזר בו, בין השאר לשמחת ישראל, כי נודע ביחסו הצונן כלפיה, מה גם שבמקומו התמנה ויליאם פרי הידידותי.

      מאטיס אהד את ישראל הביטחונית מאז שהתוודע כקצין צעיר לחבריו מסיירת מטכ"ל ושלדג, שי (ורעייתו אורית) אביטל וטל רוסו. לפני כעשור, והוא אז מפקד ג'ייפקום, פיקוד בניין הכוח הזרועי (שלימים בוטל), ביקר בלוויית ראש אגף המבצעים רוסו אצל אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט, במפקדתו בהר כנען. מכאן, אמר בסיפוק, אני נוסע לאורית ושי.

      גנרל ג'יימס מאטיס, שר ההגנה האמריקני, 2010 (רויטרס)
      אהד את ישראל הביטחונית. גנרל מאטיס, 2010 (צילום: רויטרס)

      זירת המזרח התיכון מוכרת היטב לדור הקצונה האמריקנית שפעל בעיראק, בסעודיה, בסוריה ובאזור כולו בשלושת העשורים האחרונים. הוא אינו זקוק לשיעורים מתנשאים מישראלים. אבל מאטיס וקציניו מתפעלים ממקצועיותו של צה"ל, בפיקודו של איזנקוט, מתרומתו החשאית והתכליתית - מאות מטרות, תקיפות ונפגעים ומיכולתו לשמור סוד ולא לטפטפו לתעמולה או לפוליטיקה.

      מנחם בגין, בהגיעו פתאום לשלטון, התמוגג מישיבתו בראש ממשלה עתירת קצינים בכירים - רבי האלופים משה דיין ויגאל ידין והאלופים עזר ויצמן ("מון ג'נרל"), מאיר עמית ואריאל שרון. הם, למעט שרון, היו מתונים ממנו. תחילה היה מתואם איתם, אך כשהתמקם במושבו והתחזק בביטחונו, הניח להם - לדאבונו המאוחר, למעט שרון - לפרוש בתסכול. כך גם טראמפ, שהתגאה ב"גנרלים שלי", אבל שמט אותם בזה אחר זה. היועצים לביטחון לאומי מייקל פלין והרברט מקמאסטר, השר לאבטחת המולדת שהיה לראש מטה הבית הלבן ג'ון קלי ועכשיו, כצפוי זה חודשים, גם מאטיס.

      התפטרות ממלכתית

      קריאת חילופי הדברים בתדריכי מאטיס לכתבי הפנטגון, מכריו מתפקידיו הצבאיים, מלמדת עד כמה הוא אהוד בקרב חבורה מנוסה וספקנית, שראתה ממשלים ונשיאים, שרים וגנרלים לרוב הולכים ובאים. גלוי, חביב, משועשע, ברור בדגשיו, אינו יוצא ידי חובת מליצות סתמיות ותכופות יוזם כיבוי הרשמקול ומעבר לשיחת אמון, אוף-דה-רקורד.

      מכתב ההתפטרות שלו משקף את גישתו הממלכתית, ללא חנופה וללא חוצפה. נעדרת ממנו כל נימה אישית מזויפת של הערכה לטראמפ, "נשיא נכבד", כנדרש, כבוד הנשיא ולא נשיאי-שלי. זאת לא סוריה, או הפעלת הצבא בגבול מקסיקו, או סוגיה אחרת כלשהי; זה טראמפ.

      כהונתו בפנטגון, רומז מאטיס, הייתה שלוחה של שירותו הצבאי, "להגנת אזרחינו וערכינו". הוא גאה בתרומתו לבניין הכוח - תשתית תקציבית, מוכנות, יעילות. נשמע כמו איזנקוט המשתבח בהצלחת התוכנית הרב-שנתית "גדעון".

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, 20 בדצמבר 2018 (AP)
      מאבד את אחרוני הבלמים ודוהר אל המצוק. טראמפ, אתמול (צילום: אי-פי)

      בניגוד קוטבי לטראמפ האנוכי, מאטיס הממלכתי מכבד מוסדות - הצבא, הקונגרס, נאט"ו. "אחת מאמונות הליבה שלי היא שכוחנו הלאומי קשור הדוקות למערכת ייחודית של בריתות ושותפויות", הוא עקץ את טראמפ הבדלן והסכסכן של "אמריקה תחילה". קריאת מאטיס לספק הנהגה תכליתית לבריתות ובראשן נאט"ו, נגד הסכנות שמציבות ממשלות שתלטניות מבית ומחוץ כסין וכרוסיה, משדרת מפח-נפש מטראמפ, שהתנער מאדרת מנהיג העולם החופשי שלבשו כל קודמיו, דמוקרטים כרפובליקאים, ושאינו מציית לכללי המשחק הדמוקרטי.

      כשהתגייס למארינס, בשלהי מלחמת וייטנאם, לא היה מאטיס מסוגל לדעת כמה גבוה יביא אותו מסלולו הצבאי. באותה עת אף טרם היה מפקד חיל-הנחתים, החי"ר (עם סיוע אוויר, שריון ותותחנים) של חיל-הים, חבר מלא במטות המשולבים ומעולם גם לא התמנה יוצא החיל לאלוף פיקוד. אלה תפניות מאוחרות, שהביאו את מאטיס לארבעה כוכבי גנרל, לפיקוד המרכז (סנטקום) ולבסוף לתפקיד שיסיים בעוד חודשיים, בתום סדרת שימועים על מצב הצבא ותקציבו בוועדות הקונגרס, שתיפרדנה ממנו בשבחים מפליגים.

      "מאחר שאתה זכאי לשר הגנה שעמדותיו הולמות יותר את עמדותיך, אך נכון שאתפטר", כתב מאטיס לטראמפ. לאמור, כן, המפקד, בהחלט, המפקד, אתה אידיוט רשע, המפקד, אבל אתה המפקד, אז אני מצדיע והולך ואתה נשאר, עד שהבוחרים או הקונגרס או בתי המשפט יחליטו אחרת.

      בלי הגנרלים שלו, מאבד טראמפ את אחרוני הבלמים שלו ודוהר הלאה, אל המצוק, מוקף בבני משפחה ובשואפי קידום. אם מאטיס, שנשך שפתיים עד כה והבליג גם על פגיעות בחיילים (השבוי הפצוע ג'ון מקיין, מפקד הכוחות המיוחדים ויליאם מקרייוון), הגיע למסקנה שאינו יכול עוד לשתף פעולה עם הרוע, המצב חמור ואף צפוי להחמיר.