בכל יום שישי, במשך חודשים ארוכים, מגיעים אלפי תושבי רצועת עזה לאזור הגבול עם ישראל. לאורך זמן זה, הגרסה המוכרת לציבור הישראלי היא שמדובר בפעילות מתוכננת ויזומה לפרטי פרטים על ידי חמאס. הגרסה הזו נכונה ברובה, חמאס הוא זה שמשנע את עשרות האלפים, משלהב, מעודד ודוחף אותם להגיע לגדר. אלא שדווקא אירועי יום שישי האחרון הבהירו משהו שגם בישראל חושדים בו זה כמה שבועות - הנמר שיצר חמאס, ורכב על גבו, כבר אינו בשליטתו המוחלטת.
אותה מחאה שזכתה לכינוי הפגנות "השיבה" (עד היום לא ברור לאן בדיוק השיבה תהיה) כבר אינה נחלתו הבלעדית של חמאס והציבור פועל לא תמיד על פי פקודות/הוראות הארגון. במילים אחרות, בחמאס מבינים שכיום, ללא הישג משמעותי או מלחמה, אם יחליטו לעצור לחלוטין את ההפגנות שעל הגדר התוצאה עלולה לחזור אליהם כבומרנג: התפרצות עממית נגד שלטון חמאס.
מי שעקב אחר טקס חילופי המפקדים באוגדת עזה, בו נכנס לתפקיד תת-אלוף אליעזר טולדנו במקומו של תת-אלוף יהודה פוקס, ובמקביל בשיחה שניהל אלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי עם ראשי רשויות בעוטף, יכול היה להבחין בפרשנות השונה שניתנת להבנה מדבריהם של השניים. תא"ל פוקס דיבר על האופן שבו חמאס ארגן את הטרור שעל הגדרות, "התנועה מנסה לשוות לו נופך עממי ספונטני כאשר בפועל חמאס מארגן הסעות, מחייב השתתפות וקובע את רמת האלימות", אמר המפקד היוצא. אלוף פיקוד הדרום לעומת זאת, דיבר על הניסיון של חמאס להוריד את גובה הלהבות (תרתי משמע) והדגיש כי סיוע הומניטרי לעזה יסייע בהפחתת האלימות. כלומר, כן ניתן היה להבין מדבריו שהממד העממי הספונטני אכן קיים. שוב, אין מדובר במחלוקת קשה אלא בניואנסים אך כיום גם בצד הישראלי כבר מבינים, שלא ניתן עוד להתעלם מהמאפיינים העממיים של המחאה הזו. אין מדובר בפרויקט בבלעדיות של חמאס, אלא משהו שמשלב בין השניים - פעילות יזומה של חמאס לבין מחאה ספונטנית של ציבור מיואש שמחפש לאן לנתב את זעמו.
עוד בוואלה! NEWS
מתא השירותים לבדיקה הדרמטית: השערה שהציתה מחדש את פרשת ראדה
"מצפים לעוד חבילות": בארה"ב מנסים לפצח מי שלח את מעטפות הנפץ
איטליה: נערה נאנסה ונרצחה ברומא; בין החשודים - מהגרים
ההפגנות החלו במרץ האחרון מהפגנה אחת סמי-ספונטנית במהלך יום הנכבה. חמאס נרתם לכך מיד בעקבות ההחלטה המוקדמת יותר של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, לצמצם את הכספים המועברים לעזה. יחד עם ההתפתחויות שמסביב ביניהם העברת השגרירות האמריקנית לירושלים ושאר המועדים, נדמה היה שהכל משחק ככפפה לידי הארגון. הנסיבות אפשרו לחמאס להיחלץ מעט מהמצב הקשה שאליו נקלע, כלכלית ופוליטית, ולהוכיח (שוב) כיצד הוא מסוגל לנתב עשרות אלפים לסוג חדש של מאבק שעד אז לא הצטיין בו, בעל מאפיינים שאינם רק מתחום הטרור.
ואכן, חמאס עשה מאמץ גדול להמציא את הנמר ואז גם לרכוב עליו. ועדיין נדמה שבצד הישראלי מפספסים בעיקר את התמונה הכוללת. המספרים מספרים לא מעט על המשקל של הציבור וההמון בהפגנות הללו, לא כל נער ונערה שמגיעים לאזור הגבול מקבלים כסף עבור הפעילות הזו. רבים מהצעירים שנראים בימי שישי ובאמצע השבוע על הגדרות עושים זאת כי מאסו בחייהם בעזה - לאנשים הללו אין מה להפסיד. כך עולה משיחות עם מקורות פלסטינים בעזה וגם משיחות סגורות בצד הישראלי. לצעירים הללו אין עתיד ולחלקם אין אוכל בבית, שלא לדבר על עבודה. מערכת הביוב קורסת, השפכים זורמים לים ואת הזיהום שנוצר מכך חוטפות גם מצרים וישראל. יחד עם זאת, מערכת הבריאות קורסת ואפילו התכנית של אונר"א שמסייעת במזון לכמיליון בני אדם ברצועה, עלולה להסתיים בקרוב, וכמובן גם החשמל.
הדיון על הנמר והרוכב על גבו מזכירים את הוויכוחים הסוערים במודיעין הישראלי לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה: האם ערפאת שלט אז בלהבות או לא? האם יזם את האינתיפאדה או שרק הצטרף אליה? במקרה הזה אין ספק שחמאס אכן היה חלק מהכוח המניע של ההפגנות בחמשת החודשים האחרונים, המארגן ומה לא. ועדיין כיום, הוא כבר אינו יכול לשלוט בהן באופן מוחלט וגם את זה צריך להבין.
ביום שישי האחרון, למרות שבצד הישראלי טענו שמספר המשתתפים היה נמוך מהרגיל, כ-16,500 איש הגיעו לאזור הגבול להשתתף במחאה. מספר זה גבוה ומשמעותי. נכון שהיו פחות אנשים על הגדר עצמה ופחות אלימות, נכון שחמאס עשה ניסיונות למנוע מההמון להתקרב לגבול, ועדיין, היו ניסיונות לפרוץ, נזרקו מטענים, וכמובן היו בלוני תבערה. בשעה מסוימת ניסה חמאס להפסיק את ההפגנות, שלרוב נעצרות לאחר רדת החשיכה, עם אקט הסיום הקבוע שמגיע לאחר נאומו של בכיר כזה או אחר, בשעה שש בערב. לסגור את המסיבה. אולם בפועל, בשטח נותרו עוד אלפי מפגינים שסירבו ללכת הביתה שעות ארוכות לאחר שהחליט חמאס לסיים את ההפגנות. ולרגע אחד, אולי אפילו לשניים, נראה היה שהשד בעזה יצא מהבקבוק וכעת גם בחמאס יתקשו להחזירו.
בשורה התחתונה, אם חמאס יפעל להרגעת הרוחות זה יקרה, אך לא במטה קסם - לא תוך שעות אולי אפילו לא תוך ימים. בכל מקרה, לא נראה שהוא יעשה זאת ללא הישג משמעותי. החשש של בכירי הארגון כרגע הוא שכל אותם מאות אלפי צעירים מובטלים בעזה, עוד עלולים להתפתות להוציא קיטור לכיוון צמרת הארגון במקום לכיוון הגבול.
העלאת מחירי הדלק ומיסים על סחורות: הפעולות של חמאס
ישראל חידשה השבוע את אספקת הדלק "הקטארי" לרצועת עזה, וכבר ביום חמישי נהנו תושבי עזה מיותר שעות חשמל בהשוואה לממוצע. ההערכה היא שלאחר שתחנת הכוח תפעל באופן סדיר יותר באמצעות הסולר שמממנת קטאר, יקבלו העזתים כשמונה שעות חשמל ברצף, במקום ארבע שקיבלו עד לשבוע זה. אלה כמובן חדשות טובות לישראל ומצוינות לתושבי הרצועה אך פחות אולי לרשות הפלסטינית. מה שמדהים הוא שהמרוויח העיקרי מכל המהלך הזה, הוא לא אחר מאשר חמאס. הלחץ על הארגון לספק תשובות ומענה למצוקת החשמל בעזה פוחת ובאופן דרמטי, ובכלל, האופן שבו חמאס גוזל כספים מתושבי הרצועה ובו בזמן זועק על הגזל ועל המצור, הוא שיעור בתעמולה חוצת גבולות, שמצליחה לשכנע כלי תקשורת משמעותיים במערב, אמריקאים, אירופאים ומי לא.
הדלק הוא דוגמה מצוינת לכך. בכל חודש נכנסת כמות דלק מרשימה ממצרים לרצועת עזה, במחיר מוזל במיוחד - שני שקלים לליטר. את הדלק, או במקרה הזה הסולר, אפשר היה להעביר לתחנת הכוח של עזה ולספק יותר חשמל לתושבים. אולם בחמאס מבינים שלספק יותר חשמל לעזתים באמצעות כסף שהארגון יקנה אינה מניבה רווחים או אפילו מכסה הוצאות מאחר שרוב התושבים ברצועה אינם משלמים את חשבון החשמל שלהם. ולכן, חמאס מעדיף לשנע את הדלק ממצרים לתחנות דלק מקומיות פרטיות ולמכור אותו שם במחיר זהה לישראל- בין חמישה לשישה שקלים לליטר. חמאס לא מסתפק בזה, הוא גובה מיסים כנגד כל סחורה שנכנסת כיום מישראל או ממצרים לעזה - חומרי בניין, משקאות קלים, מזון. כל דבר. הכסף הזה מושקע ברובו בתשתיות צבאיות במקום אזרחיות, בשביל זה כבר יש את הקטארים.
בינתיים כולם ממתינים למוצא פיו של אבו מאזן, ביום ראשון תתכנס המועצה המרכזית של אש"ף כדי להחליט אם לפזר את הפרלמנט ולהסמיך את המועצה במקומו שתחוקק חוקים ותעביר החלטות, וכן אם להמשיך את העברת הכספים לעזה. הלחץ של מצרים, האיחוד האירופי ומדינות נוספות על אבו מאזן שלא לעצור את הזרמת הכסף, הוא לא פחות מעצום. אלא שבמקביל הוא נשמע נחוש מאוד בשיחות עם מקורביו ותוקפני בגישתו כלפי חמאס ועזה. אם תתקבל ההחלטה שלו לעצור הזרמת 96 מיליון דולר לרצועה הדבר עלול להוות מכת מוות כלכלית לשני מיליון תושבים. אך גם אם אבו מאזן יחזור בו מאיומיו ויסתפק בקיצוץ הכסף שמועבר, הרי שהרשות בראשותו עושה ותעשה לא מעט כדי לחבל ולסכל פרויקטים שיעזרו לרצועה להתמודד עם המצוקה.
לדוגמה, שני הפרויקטים שישראל הציעה לרשות להקים בשיתוף פעולה עמה, שנועדו לשפר את אספקת החשמל בעזה. הראשון הוא חיבור של עזה לקו החשמל 161: פרויקט שיימשך בין שנתיים לשלוש בעלות של כ-40 מיליון דולר ויקפיץ עוד יותר את אספקת החשמל. הפרויקט השני הוא הקמה של קו גז שגם הוא אמור להפחית את מחיר ייצור החשמל באופן משמעותי. את שני הפרויקטים הרשות הפלסטינית אינה מאשרת בשלב זה. למה? כדי לפגוע בחמאס והנפגעים המרכזיים מהמלחמה הזו בין השניים הם העזתים. נפגעת המשנה היא מדינת ישראל שמשום מה מוצאת עצמה נאשמת בפשע (המצור) שלא ביצעה.