בצל סבב ההסלמה אתמול, סיור בקיבוץ ניר עם במועצה האזורית שער הנגב מצא את המקום ריק כמעט לחלוטין מנפש חיה, למעט שני צעירים שהתחילו לאחרונה את קורס המאבטחים המתקיים מזה שנים בקיבוץ. השניים סיפרו כי לילו של היום רווי השיגורים אתמול (חמישי) הביא עמו שקט חשוד.
"כולם יצאו מפה אחרי הלילה. המטחים הכבדים הרתיעו רבים מהתושבים שהיו חייבים קצת להתאוורר", אמר אחד מהם והפנה אותנו לחפש תושבים בכל-בו מפני ש"כולם בסופו של דבר מגיעים לשם". אולם גם שם חווינו דממת אלחוט.
עוד בוואלה! NEWS:
פותחים את הדלת ואת הלב: יוזמות לאירוח תושבי עוטף עזה ברחבי הארץ
תיעוד: "ביקור הניחומים" של הנייה בבניין שהופצץ ברצועת עזה
אין הפסקה בלי אש: כשישראל נלחמה מול שני אויבים בעזה
בין המדפים הצלחנו למצוא את יובל גבע שהייתה במקום לבדה. גבע היא סטודנטית הלומדת במכללת ספיר הסמוכה, שוכרת דירה בקיבוץ ועובדת בכל-בו. "זאת הפעם הראשונה שיצא לי להתמודד עם כמות כזו של טילים כמו זו שחווינו הלילה", סיפרה גבע, שהגיעה לניר עם לפני שנתיים ממודיעין-מכבים רעות ולמדה להכיר את משפחות הקיבוץ. "זה מצב מורכב למשפחות, הילדים סובלים, קשה להם. אני באופן אישי מאד רוצה כבר להגיע להורים במודיעין כי גם הם מאד דואגים לי. כואב לי על האנשים שאין להם את האופציה הזאת לברוח למרכז".
גבע ניסתה לשחזר את המטח הכבד שנורה לעבר יישובי העוטף ביממה האחרונה: "עד עכשיו אני לא יכולה לשכוח את המטח שנתן את הספתח להסלמה הנוכחית. הייתי כאן במשמרת ופתאום נשמע 'צבע אדום'. ניסיתי להגיע לממ"ד יחד עם שני קורסיסטים שהיו במקום אבל אי אפשר להגיע לשם בשבע שניות. בזמן שניסינו למצוא מחסה בדרך, התפוצצו לנו מעל הראש ארבעה 'בומים'. זה היה מפחיד. רעדתי יחד עם כל הבניינים כאן". גבע סיכמה את הדברים וציינה כי היא "מבקשת ממקבלי ההחלטות להתעורר על עצמם ולחשוב איך אנשים חיים במצב הזה, כי אי אפשר לחיות בו".
כמה עשרות מטרים מהכל-בו מצאנו את דורון קדוש שהיה באמצע אריזת ציוד ברכב המשפחתי. קדוש סיפר כי "אי אפשר יותר. אלה היו 48 שעות לא קלות, תפסו אותנו ממש לא מוכנים. אחרי הסיוט המתמשך שאנחנו עוברים במשך שלושת החודשים האחרונים של 'טפטופים' ובלוני תבערה, החלטנו שאנחנו יורדים להתאוורר קצת בערבה. נחזור לפה בשבוע הבא בתקווה שיירגע קצת".
כשמטח השיגורים האינטנסיבי החל, קדוש היה בבית השכנים. הוא תיאר את רגעי הבהלה הראשונים: "תתאר לך איזו ריצת ספרינט נתתי הביתה וכשהגעתי מצאתי את שתי הבנות שלי בהיסטריה צורחות ובוכות לבד בממ"ד. משם זה המשיך לתוך הלילה, זה מצב לא קל ובלתי נסבל". קדוש הדגיש את האהבה לקיבוץ ולאזור ואמר כי "אי אפשר להזיז אותנו מכאן. נמשיך לבנות והמקום ימשיך לגדול אבל מתישהו יהיו חייבים לשים לזה סוף. כמעט תשע שנים שזה מעגל שלא נסגר".
משתדלים לשמור על החיוך
הילדים של אינה ואיליה ג'בנקוב, נילי ועידן, בדיוק סיימו עוד משחק תופסת. הזוג, שהגיע לקיבוץ מאשקלון רק לאחרונה, סיפר כי "המקום פה נפלא אבל יש תקופות כאלה וזה לא פשוט, במיוחד עבור הילדים, במיוחד כשיש נפגעים, ובמיוחד כשאנחנו שומעים מה קרה אצל החברים שלנו אתמול בשדרות. חייבים להיות חזקים ולקוות שיהיה יותר טוב. כשקרובים שאלו אותי למה אני מתקרבת לאזור קו העימות אמרתי להם שהם מוזמנים לראות באיזו איכות חיים אנחנו גרים".
על אף המצב הביטחוני הקשה, בני המשפחה שומרים על החיוך. "אנחנו משתדלים להיות הרבה ביחד. יוצאים להירגע וחוזרים לקיבוץ שלנו. הלילה נצא למצפה הכוכבים בשדה בוקר ובשבוע הבא סגרנו נסיעה לחמת גדר. חייבים לשמור על השפיות", סיפרו ההורים. הבת נילי הקשיבה לראיון עם הוריה וסיפרה כי "אני עדיין מאד עייפה, בקושי עצמנו עין בלילה. לא תיארתי לעצמי שככה ייראה החופש הגדול שלנו אבל לא הופתעתי כששמענו שוב 'צבע אדום'".
אחד התושבים הוותיקים בקיבוץ, ארונלדו ברודסקי, ציין כי הוא "מאוד מתוסכל מהמצב הקיים". והוסיף, "אנחנו עושים טעות אחר טעות. עליתי לישראל לפני 38 שנה מארגנטינה ויש הגעתי לניר עם". לדבריו של ברודסקי, שני הצדדים עסוקים במלחמת כוחות במקום לעשות את הדבר החשוב ביותר שהוא לפתוח בשיח ודיאלוג עם התושבים בעזה. "בואו נדבר עם התושבים בעזה, בואו נעשה משהו שונה במקום מה שאנחנו עושים עכשיו", הסביר וטען כי הוא אפילו מוכן שהעורף בישראל יספוג עוד כמה נפילות בשביל שיתקיים דיאלוג אמיתי עם השכנים ברצועה.
על אף ההסלמה והירי האינטנסיבי ברודסקי מרגיש בטוח: "אתה חושב שבתל אביב מרגישים בטוח יותר מפה? אני אגיד לך משהו - הם מתים מפחד שייפול עליהם סקאד או קסאם. אנחנו מאוימים בכל מקום". כששאלנו את ברודסקי מה עשה כשהחל מטח השיגורים הוא ענה בעקשנות, "נשארתי לשבת פה על הכסא הזה ורק קמתי כדי לכבות את האזעקה. הבית שלי למזלי הוא עם תקרת בטון, ממש חצי ממ"ד. אם הייתי צריך לרוץ הייתי בטח נופל".
