אבא, הגיבור שלנו: ילדיו של עמנואל מורנו כותבים על הלוחם שלא הכרתם

התיישבנו על הספה בבית. קצת לראות תמונות וקצת לשמוע הקלטות, להתחבר לרגע ולעצור משטף חיי היום יום, כדי לעלות זיכרונות. זיכרונות שרובם בעצם מסיפורים של אנשים אחרים, ורק משהו עמוק ופנימי מחבר בינינו, כמו חוט נסתר שקשור תמיד. ערב לא פשוט, לחפש את האבא שאיננו, לחפש את הדמות האנושית בתוך סיפורי הגבורה.

בבית אנחנו חיים על האיש הפשוט, הישר, המצחיק, השנון, הדאגן, חם המזג ועם זאת רך ומלא אהבה. מתוך המילים עולה תמונה של אדם שכל אחד מאיתנו מייצג פן מסוים ממנו. כל אחד מאתנו שונה אבל דומה.

עוד בוואלה! NEWS:
התחזה לפארמדיק ופגע בעשרות קטינים: יחצ"ן מת"א חשוד בעבירות מין
חגורת נפץ על חולצת נייק: נחשפו תמונות המחבלים מברצלונה
טראמפ מזהיר: מי שיעשה עסקים עם איראן - לא יעשה עסקים עם ארה"ב

אבא שלנו, עמנואל יהודה מורנו, נולד בצרפת בכ"ד סיוון התשל"א (הבן הרביעי במשפחה של חמישה בנים). כשהיה בן שנה עלה לארץ עם בני משפחתו וגדל בשכונת סנהדרייה המורחבת בירושלים. למד בתיכון הימלפרב והרטמן. במסגרת הגיבושים לצבא הוא עבר את הגיבוש לסיירת מטכ"ל, ובחר לדחות את הגיוס בשנה כדי ללכת ללמוד תורה במכינה הקדם צבאית בעלי.

עם סיום המכינה הוא התגייס לסיירת מטכ"ל, סיים את מסלול הלוחם ועבר לתחום מיוחד ביחידה. עם השנים הוא העמיק את הידע המקצועי והמבצעי בתחום זה. הידע הפך בידיו לכלי מקצועי רב עוצמה. במקביל הוא סיים תואר במשפטים. והתחתן עם אימא שלנו מאיה. נולדנו אנחנו, אביה, נריה ונועם ישראל. בכ"ה באב 2006 בשלהי מלחמת לבנון השנייה אבא נהרג במבצע של היחידה. אביה הייתה בת חמש, נריה בן שנתיים וחצי ונועם ישראל בן תשעה חודשים.

דמות הגיבור לא מתחברת לנו ישירות עם אבא, אולי מפני שבבית שלנו הוא לא גיבור צבאי, הוא גיבור אנושי. מהסיפורים אנו לומדים על אדם שהצליח להישאר פשוט, נקי, בלי גינוני כבוד. גם במפגש שלנו עם המשפחה וגם במפגש עם החברים אנו פוגשים את אבא המצחיק, המחבר, הטופח על השכם. השטותניק. אנו שומעים על מעללי ה"גבורה" מהטיול ליוון. על מעללי ה"גבורה" בטיול לאיטליה, להודו, למרוקו. על מעלליו בבית הספר, וכאחד מחבורת ילדי מורנו שהיו ידועים בשכונתם. על מעללי הגבורה האמיתיים לא שומעים. יש רק חוט של שתיקה וחיוך מסתיר סוד. ואיזה מבט בעיניים של אותם אנשים שותפים, שאולי משם אנחנו רק יכולים להבין שיש דברים שהשתיקה יפה להם.

נועם ישראל: "כשאני חושב על אבא מצטיירת לי דמות של אדם שמח, ערכי, פשוט, אוהב. לדוגמא, יש סיפור עליו שכשהוא היה במבצע והיה לו רגע הפוגה, הוא התגאה באחד מאיתנו , ממש השוויץ באיזה משהו שעשינו. אבא דואג וגאה. הוא נדמה לי כאדם שיודע לעמוד על שלו, אבל כשהתקבלה ההחלטה, הוא קיבל את מה שהוחלט גם אם הוא חשב אחרת. הוא לא יבזבז מילים על סתם...חושב הרבה ואז מדבר. שקול, חכם, יודע הרבה ולא כזה שמתבלט, עניו. לא מתגאה במה שהוא עושה למרות שיש לו על מה. אבא גיבור בעיניי בתעוזה שלו, ביכולת להיכנס לכל מיני מקומות מאוד מורכבים ולפעול שם בקור רוח. גם בחייו הרגילים הגבורה שלו מתבטאת בזה שהוא כבש את ייצרו ולא דיבר ולא סיפר. ונאמר " איזה הוא גיבור הכובש את יצרו". הוא הצליח לשלב בין שני העולמות המבצעי והפרטי, ולדעת להיות מה שצריך להיות בכל מקום. וגם אם בטבעו הוא אדם שלא יודע לשבת בשקט, אז אם נדרש במבצע, ישב וישב. זו גבורה לדעתי לדעת לנתב את הכוחות שלך למקומות הנכונים".

נריה: "כשאני מדמיין את אבא, עולה לי תמונה של אדם שעומד על שלו, מתווכח אם צריך, דואג לילדים שלו. לדוגמא אם טיפסתי על משהו הוא היה נלחץ מהגובה שעליתי עליו. מצחיק אותי לחשוב על הפער בין מה שהוא עשה בצבא לבין הדאגה שלו לנו, הילדים. אני רואה מולי אדם מדויק, שלא מנפח את המציאות יודע מה הוא עושה, יודע לפרגן ולשים יד איפה שצריך. הגבורה שלו מתבטאת לדעתי ביכולת שלו לחיות עם האמת ולא לפחד לומר בקול את דעותיו, גם אם הן לא הדעות שאולי הרוב יחשבו שצריך להגיד. הוא לא עשה חשבון של מה יגידו עליו, הוא פשוט אמר את שלו. אבא ידע לחבר בין האנשים שהיו סביבו. גם ברגעי המתח הגדולים הוא ידע להוציא את מה שירגיע את כולם ויגרום לתחושה בטוחה ומוגנת. יש סיפור שאימא מספרת על ה"עוגה של שבת". לפני שאבא נפרד מאיתנו הוא לקח איתו אחת מעוגות השמרים שאימא אפתה, שאותה הוא מאוד אהב. לאימא היה ברור שהעוגה נלקחה כדי להיות לו לעונג שבת בבסיס שאליו הוא אמור היה לחזור מן המבצע. רק ב"שבעה" היא גילתה שהעוגה עלתה איתו למסוק, נחתה איתו איפה שנחת, נסעה איתו לאן שנסע. וכשחזר לרכב ממש עוד בשטח האויב, אבא הוציא את העוגה של שבת וחילק לאנשים שמסביב. כאילו לתת קצת מהאווירה של שבת לכולם, להרגיע, לשמח, לחבר".

אביה: "כשאני חושבת על אבא הוא מתחבר לי עם דמות של אבא שהייתי יכולה לגדול איתו ולהעריך ולהעריץ כמו שמעריצים אבא. מישהו שיודע המון, אפשר תמיד לסמוך עליו, אחד כזה שכשאתה לידו אתה מרגיש בטוח. הזמן לא יתבזבז לחינם , הזמן יהיה מנוצל בדיבור בצחוק בלימוד ובאהבה. מישהו חברותי, פשוט, מצחיק, עניו, בעל דעות ברורות ומחובר למציאות. מאוד ישר ולא מתייפייף, לא מנסה להיות גדול, חי את האידיאלים שלו באמת. אדם של מעשים פחות דיבורים.

כשאומרים גיבור צבאי לא תעלה לנו ישר דמותו של אבא, יכול להיות שיהיו שמות אחרים שיעלו קודם. לא בגלל שהוא איננו גיבור לדעתנו, פשוט בגלל שבדרך החיים שאנחנו מחונכים אליה, אימא הקפידה כל השנים שנישאר בדיוק כמוהו, פשוטים ועושים את מה שצריך לעשות. אבל האמת שהוא ממש גיבור בעינינו. הגבורה של אבא מתבטאת לדעתי בזה שהוא סמך על עצמו. וכדי להגיע לנקודה הזו הוא למד המון, ממש השקיע. וברגע האמת היו לו את הכלים להגיב נכון. כלים שהגיעו מעבודה מאומצת, מבלי לסמוך על המזל. בחוויה שלי הוא ידע לעשות את מה שצריך בזמן הנכון, במקום הנכון ובשקט. הוא ידע לעשות את הדברים הגדולים והקטנים ממקום פנימי ואמוני, בלי רצון לקבל על זה מחמאות או טפיחות על השכם. זו גבורה לדעתי."

אבא נהרג בשבת קודש פרשת "ראה". את הבשורה אימא ואנחנו קיבלנו בביתם של סבא וסבתא ההורים של אימא. הלוויה שלו נערכה במוצאי שבת, לא היינו שם אבל אימא מספרת שבתחושתה לא היה דבר יותר מדויק מזה בשביל אבא. בשקט, מלא ערפל הנותן לכל אחד את מקומו. ממש תחושה של הוד והדר. אלפי אנשים היו שם נאמר לנו. ואימא רק מדברת על כמה שקט, כמה כבוד, כמה הערכה היא הרגישה שכולם חולקים לו. אולי בזה מתבטאת גבורתו. ביכולת שלו לתת לכל אדם את המקום שלו, גם אם הוא ממש חלק עליו בעמדותיו. מבחינה מבצעית הוא היה מתווכח על זה, אבל מבחינה אישית ואידאולוגית הוא כיבד כל אחד בדעתו. ואיזהו מכובד? המכבד את הבריות.

(מתוך הספר "הגיבורים שלנו - 70 דמויות על 70 גיבורים", שהופק על ידי צה"ל לרגל 70 שנה לישראל בהוצאת משרד הביטחון)