הקשר ההיסטורי בין הדרוזים בישראל לבין האוכלוסייה היהודית חווה לאחרונה זעזוע בעקבות המחאה נגד חוק הלאום. סיפורה של שותפות זו, שעלתה שוב לכותרות, מתחיל עשרות שנים אחורה. "הדרוזים בחרו בחירה אסטרטגית", הסביר ד"ר רג'א פרג', מנהל חטיבת הביניים ביאנוח. "אין ולא יהיה שותף טוב מהעם הדרוזי ליהודים ואין יותר טוב לעם הדרוזי מהיהודים במדינת ישראל".
אחד הסיפורים המבטאים קשר זה החל בערב יום ראשון, 5 באפריל 1931, אז שבו 11 חברי קיבוץ יגור מעבודתם בנשר הסמוכה. הם ישבו על עגלה שנגררה על ידי סוס בדרך חזרה לקיבוצם. מאה מטרים מיגור "נתקפו במטר יריות", כך על פי עיתון "דבר". שמואל דישל וחברתו לפלוגת העבודה, הינדה פישמן, נהרגו במקום. חמישה אחרים נפצעו, בהם יעקב זמיר, שמת מפצעיו אף הוא כעבור מספר שעות. הרוצחים נמלטו.
שלושת ההרוגים נקברו בקבר אחים בבית הקברות ביגור. אלפים השתתפו בהלוויה שאותה הובילה פלוגת רוכבי אופניים של "הפועל" ומשמר שוטרים בריטים - רגליים, רוכבים ומכוניות. על המצבה גולפו שיבולים טרופות בסערה הנעות ברוח: נכפפות, אך אינן נשברות.
עוד בנושא:
כשהישראלים הם רק יהודים: חוק הלאום מסבך את ישראל מול העולם
"מתייצבים לצד אחינו לנשק": מפקדי צה"ל מצטרפים למחאת הדרוזים
הדרוזים תוקפים את נתניהו על רקע חוק הלאום: "מוכר לוקשים לציבור"
מפקד המשטרה באזור האשים כנופיה דרוזית מהר הדרוזי במעשה הרצח וטען כי אנשי הכנופיה מקבלים חסות אצל אנשי עוספיה. אחדים מאנשי עוספיה הוכו והובאו למעצר והושמו בכלא חיפה.
נח יגורי, ממייסדי יגור, לא האמין כי הדרוזים אחראיים למעשה. הוא ביקר אותם במעצר והביא להם אוכל. מאז שעלו על הקרקע ב-1922 רקם יגורי קשרים מיוחדים עם השכנים הדרוזים שבמעלה ההר. קשר מיוחד היה לחברי יגור עם חסן אבו רוכן; בשנת 1927 אבו רוכן קיבל לידיו כרוז שהעביר יצחק צבי להפצה בכפרים הדרוזים והערבים, הקורא לחיים משותפים בין יהודים, דרוזים וערבים. אבו רוכן, שלימים נרצח בידי אנשי חאג' אמין אל חוסייני, המשיך גם בשנים שאחר כך לשמור על קשר קרוב עם היהודים, העביר לאבא חושי מידע על תנועת הכנופיות הערביות ומכר נשק ליהודים.
אחרי שיגורי התעקש על כך - נאשמי עוספיה שוחררו ממעצר. לדברי ד"ר רג'א פרג', "כתוצאה מאירוע זה הקשרים בין תושבי יגור היהודים ותושבי עוספיה הדרוזים התחזקו, והאמונה והכבוד ההדדי גברו. לעומת זאת, נטיית הדרוזים להתרחק מהערבים קיבלה חיזוק נוסף".
"ראשי התנועה הציונית ידעו לנצל את צרות העין של הצד הערבי"
פרג' חקר את "ברית המיעוטים" שנרקמה לפני עשרות שנים בין התושבים הדרוזים בארץ ישראל והאוכלוסייה היהודית. מקרה יגור הוא דוגמה אחת, וכמוה יש נוספות שמספרות את סיפורן של שתי חברות שהיו מיעוטים במרחב, ורקמו ביניהן ברית אסטרטגית ששירתה את האינטרסים שלהן.
במסגרת לימודיו האקדמאיים, פרג' החל לפני 30 שנה לחקור את הברית הדרוזית-יהודית. "מעניין אותי לראות איך רעיון שצומח בקרב קבוצת אנשים, מצמיח כנפיים והופך להיות משהו גדול. אין יוזמה צומחת ופורחת. והמקרה הזה הוא מקרה מרתק", הסביר פרג' את המוטיבציה שהביאה אותו לחקור את הנושא.
"נסיבות הזמן מחייבות אנשים לעשות מעשה. ויש זמנים בהם יש אנשים נפילים, גדולי הדור, שדוחפים את הנסיבות להגיע למשהו גדול יותר", אמר.
לדבריו "הבסיס שאיפשר את היווצרות הקשר בין שני המיעוטים, היה היעדר פלוגתא דתית או לאומית. על בסיס זה ידעו ראשי התנועה הציונית בפקחות רבה לנצל את צרות העין של הצד הערבי כלפי הדרוזים".
במחקרו זיהה פרג' כי "פעילי התנועה הציונית הבחינו בעמדתם הניטראלית של הדרוזים בארץ ישראל, ושאפו להשאירם מחוץ למעגל העימות, על ידי הגשת סיוע להם בכל הזדמנות אפשרית ויצירת בקיעים בינם לבין כלל הערבים. לעומת זאת הערבים ראו בדרוזים כחלק מהעם הערבי, והעומדים בראש המאבק ושלא עמדו בציפיותיהם תקפו אותם. במהלך שנות ה-30 היהודים ניסו לנצל כל הזדמנות של סכסוך או מתיחות בין ערבים ודרוזים כדי ליצור את הבקע בין שתי האוכלוסיות ובעיקר בקרב דרוזי ארץ ישראל, כי הם הנחשלים ביותר בין שלושת הריכוזים של הדרוזים והם אלה שסבלו משלטון המוסלמים המתמשך, בארץ ישראל".
הדמות המרכזית בקרב התנועה הציונית ביצירת הברית עם הדרוזים היה יצחק צבי, יו"ר הועד הלאומי וחבר הנהלת הסוכנות היהודית. מקרה שממחיש את פעילותו של צבי אירע ב-7 ביולי 1930, אז הגיע שודד הדרכים פואד עלאמה לכפר מע'אר שבגליל התחתון. כל שוד בלבנון ובגליל יוחס אז לאותו עלאמה, שיש הראו בו דמות נערצת, שני רק לשודד הנודע "אבו ג'ילדה".
באותו קיץ של 1930 החליט אותו עלאמה לרצוח את קצין המשטרה המוסלמי אבד אל ראוף קובאג'י, כל זאת בשל החשד כי היה בקשר עם אישה דרוזית.
פרג' סיפר כי "כוח משטרתי המונה כ-30 שוטרים, נכנס למע'אר ולראמה, עצרו את הגברים הדרוזים, התעלל בהם ועינה אותם ואף לקח עמו רכוש רב במטרה לאלצם להודות במעשה הרצח או למסור פרטים על הרוצח, אך ללא הועיל. הכוח המשטרתי עצר את המוח'תאר מוחמד אלחסין ושני בניו נמר ווחש, ולקח אותם לתחנת המשטרה במירון. לאחר עינויים נוספים הודה וחש ברצח שלא עשה, נלקח לצפת כדי לעמוד לדין, ובבית הדין טען שביום הרצח הוא היה בעכו ואף שכר סוסה למטרות המסחר. אך האליבי שלו לא התקבל ועמד לקבל גזר דין מוות או מאסר עולם".
יוסף נחמני מטבריה, מנהל קק"ל באיזור ולשעבר איש "השומר", עדכן את צבי במקרה וזה מיהר להתערב אצל השלטונות הבריטים. ווחש שוחרר לביתו.
דבר הצלחתו של צבי פרש כנפיים ולדברי פרג', "בעקבות מקרה זה עלתה עוד יותר קרנם של היהודים בקרב הדרוזים". באותו חודש בן צבי ביקר אצל ראשי העדה במע'אר ובראמה, ואחריו ביקר אהרון חיים כהן מן הלשכה המאוחדת של הסוכנות היהודית ודיווח "שהדרוזים רוצים בברית אתנו, וקיימת הערכה מוגזמת אצלם לכוחנו כאן ובעולם". מנהיג הדרוזים, סולטאן אל-אטרש, שגלה אז בעבר הירדן, אחרי שגורש מהר הדרוזים, עקב אחרי אותו מקרה.
פרג' רואה את נקודת המפנה המרכזית בשנת 1939, בשלהי המרד הערבי הגדול. במהלך המרד נפגעו כמעט כל הכפרים הדרוזים, בטענה לשיתוף פעולה עם הציונים. הדברים הגיעו לשיא עם הירצחם של שיח' חסן סלמאן אבו רוכן מעוספיה בנובמבר 1938 ורצח שיח' חסן חניפס משפרעם בינואר 1939.
בשנים שלפני כן כבר פעלו שליחים ציוניים להידוק הקשר עם הדרוזים, בהם אפשר למנות את צבי, נחמני, אליהו ששון, אליהו אפשטיין אבא חושי ועוזרו סלים אלפיה. נציגי היישוב היהודי הגיעו כמה פעמים להר הדרוזים. בסוריה פעל איש הקשר דוד לוזיה, סוחר יהודי מדמשק. לוזיה הצליח לקשור קשרים טובים עם יוסף אלעיסמי, עוזרו של אלאטרש.
בעקבות רצח השיח' חניפס יצאה משלחת משפרעם לפגישות עם מנהיגים דרוזים בחצבאיה ובהר הדרוזים. הם נפגשו עם סולטאן אלאטרש ולאחר הביקור ציין עוזרו, חסן אלאטרש: "אם המעשים האלה לא יפסקו , תושבי הג'בל (הר הדרוזים, א.א.) יעברו את גבולות השלום והשלווה ואז אין אני אשם. אתם הדרוזים בארץ ישראל עליכם לכתוב בקו שחור על דפי ההיסטוריה את המעשים הברברים הללו וחובתכם לכתוב במי זהב על לוח לבכם את מעשי היהודים ואהדתם לכם".
"בא חוק הלאום וקילקל את הכול"
בזמן מלחמת העולם השנייה נחלשו מעט הקשרים בין היהודים והדרוזים. אולם הבסיס החזק שנוצר אפשר את חידוש הקשרים לאחריה.
לאחר החלטת האו"ם על תכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 הדרוזים של ארץ ישראל העדיפו לנקוט עמדה ניטראלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק . ב-23 בינואר 1948 נערך הסכם על פיו "אין הדרוזים משתתפים או יוזמים התקפה על היהודים; אין היהודים מתקיפים את הדרוזים. הדרוזים מעוניינים לעזור ליהודים על ידי שמירת השקט באזורם. לזאת זקוקים לכסף, לתמיכה בכמה מצרכים, לקנות תחמושת חסרה".
עוד לפני הכרזת העצמאות כבר הוקמה פלוגה דרוזית בתוך הכוח הצבאי היהודי ובחודש אוקטובר כבר נלחמו פלוגה דרוזית ופלוגה צ'רקסית ב"במצע חירם", בו נכבשו שטחים משמעותיים בגליל.
פרג' התייחס למחאה שהתעוררה לאחרונה נגד חוק הלאום: "אני מחנך את תלמידי על אהבת המדינה, אני אחיך במאמץ הלאומי, אבל בא חוק הלאום וקילקל הכל. לא ייתכן שאני ארגיש סוג ב'. הרי כתוב: מה ששנוא עליך על תעשה לחברך".