עננים מסוגים שונים מטרידים את המשטר האיראני בימים אלה. ראשית אלו ש"נגנבו" משמי המדינה על ידי הישראלים, שמשום מה לא מסתפקים רק בסחיבת ארכיונים מטהראן. לטווח הבינוני מתקבצת כבר באופק חשרת ענני הסנקציות. בימים האחרונים היו אלו ענני העשן מהגז המדמיע שנועד לפזר את הפגנות האזרחים.
חבל חוזסטאן בדרום איראן היה עד 1925 אוטונומיה ערבית עצמאית למחצה, שהפך עם הזמן לאזור מעורב ערבי-איראני. תושביו סבלו קשות במלחמת עיראק-איראן, והם חשים עד היום מוזנחים ומקופחים. גל ההפגנות השבוע החל בעיר הדרומית חורמשאר סביב מצוקת מים מתמשכת. 230 אזרחים הורעלו משתיית מים מזוהמים, ולמרות החום הכבד יצאו בשבוע שעבר אלפים להפגין. במהומות שהתפתחו דווח על כמה נפגעים מירי כוחות הביטחון.
משבר המים החמור באיראן הוא תוצאת בצורת מתמשכת, הזנחת תשתיות וחוסר תכנון. הוא מצטרף לבצורת ולמשבר המים האזורי ברבות ממדינות האזור. באחדות מהן הוא מוחמר עקב פגיעה משמעותית מצד מדינה שכנה השולטת במקורות של הנהרות הגדולים.
כך למשל טורקיה בנתה סכרים על הפרת והחידקל ופוגעת קשות באספקה לסוריה ולעיראק. מצרים חוששת מאוד מהשפעת סכר ה"רנסנס" הענק שבנתה אתיופיה על מקורות הנילוס הכחול. המים יהפכו לאלמנט שישפיע על יציבות מדינות באזור והנוגע בביטחון הלאומי שלהן. זהו משאב אזורי שהולך ופוחת - לעומת צורך הולך וגובר.
עוד בוואלה! NEWS:
רוחאני לאירופה: חבילת הפיצויים על פרישת ארה"ב לא מספיקה ומאכזבת
צבא ארה"ב על איומי איראן: ערוכים להבטחת חופש השיט במפרץ הפרסי
איש הקשר הסודי של המפגינים האיראנים: "ניתן להפיל את המשטר"
ההפגנות והשביתות באיראן נמשכות בקביעות מאז סוף שנת 2017. הן נובעות ממניעים שונים, לרוב ממצוקה כלכלית חברתית, ומשקפות תסכול גובר. אין להן יד מכוונת אחת והנהגה מרכזית, ובשלב זה ההמונים לא מצטרפים אליהן. המשטר אמנם אינו בסכנה מידית, אבל כל גל של הפגנות מחלחל ומכרסם עוד קצת ביסודותיו. אין לדעת אם ובעוד כמה שנים תתמוטט חומת ההגנה סביבו.
הסיסמאות והמסרים של המפגינים מזכירים את תחושות המיאוס האנטי-ממסדי שהשפיע עמוקות על חלק ממדינות המערב, ושהביאו בין היתר לברקזיט בבריטניה ולבחירת הנשיא טראמפ. הזעם בהפגנות השונות מופנה לכל גורמי המשטר: למנהיג העליון עלי חמינאי, לרוחאני, לממשלה, לפרלמנט, לראשי ערים ולכוחות הביטחון.
פרשנים ישראלים ציינו לאחרונה אפשרות שהקיצונים באיראן מנסים להביא להדחת רוחאני ולמנות במקומו את מפקד כוח קודס קאסם סולימאני. על אף הצהרות נגד רוחאני מצד גורמים קיצוניים, סביר שבצמרת האיראנית קו המחשבה הוא שונה. אין סימן לכך שהמנהיג רוצה בהדחת הנשיא על אף שהוא כנראה שואף להחלישו, כפי שנהג כלפי נשיאים קודמים. רוחאני עצמו אינו רפורמיסט אלא איש מרכז פרגמטי שתמיד היה חלק מהמשטר, ושמטרתו העיקרית היא קידום הכלכלה האיראנית.
בולם הזעזועים
מבחינת חמינאי, הנשיא מהווה בולם זעזועים ראשוני שאמור לספוג את הביקורת הקשה על הפרת הבטחות הבחירות שלו ועל כישלונו הכלכלי. החלפתו באדם המזוהה עם משמרות המהפכה תציב את המנהיג ואנשיו בחזית קו האש מול הציבור. קשה להניח שהגנרל סולימאני יהיה נלהב להחליף את רוחאני באמצע הקדנציה ובלי שנבחר ציבורית. הוא יעדיף לשמור בינתיים על אדרת גיבור-העל הצבאית שלו במקום להסתכן בהתרסקות תדמיתו תוך עיסוק מתיש בסוגיות כגון שער המטבע, משבר המים, השביתות, זיהום האוויר, השחיתות, האינפלציה, והאבטלה.
רוחאני נבחר פעמיים ברוב ציבורי עצום. הדחתו תהיה חסרת תקדים ועלולה להוציא לרחובות חלק מתומכיו. היא עלולה לצייר את איראן כמי שמצויה במשבר חמור, מסר הפוך בתכלית לתדמית היציבות שהמשטר מנסה לשדר. איראן איננה מצרים או ירדן, שבהן ראש הממשלה הוא פקיד ממונה המוחלף בכל פעם שסיר המחאה מאיים שוב לגלוש.
הנשיא האיראני היחיד שהודח בעבר - ביוני 1981 - היה אבולחסן בני-סאדר, הנשיא הראשון של הרפובליקה האסלאמית, שצבר לדעת חומייני כוח רב מדי. רוחאני בהחלט יכול לבצע בקרוב שינויים בממשלתו, בעיקר בתחום הכלכלי, אבל הצהיר שלא יתפטר. גם בזירה הבינלאומית המשטר זקוק לרוחאני ולשר החוץ שלו מוחמד ג'וואד זריף. יש להניח שמינוי דמות רדיקלית במקום רוחאני יפגע בתדמית האיראנית בזירה הבינלאומית וביכולת ההידברות הדיפלומטית שלה.
הלחצים הפנימיים והאמריקאים מרחיבים את הקרע שבין חלקים מהציבור לבין הממסד כולו. במקביל הם מביאים את גורמי ההנהגה האיראנית המפולגת דווקא לצופף שורות ולהציג אחדות. רוחאני תקף בנאומיו האחרונים את הסנקציות והבטיח לעם שלא יחסרו מצרכי יסוד. כמו חמינאי וכמעט בתיאום איתו הוא משדר מסרי נחישות, עמידה איתנה, וגינוי של ממשל טראמפ. מול חרם הנפט המתקרב מחזר השבוע רוחאני עוד איום סרק לחסום את מיצרי הורמוז, ומיד זכה לתמיכה פומבית נלהבת מצד יריבו הגדול סולימאני, שהצהיר: "אני מנשק את ידיך על ההצהרות החכמות ועומד לשירותך".
בינתיים ממשיך הממשל האמריקני להדק את טבעת הלחצים ואת מדיניות "הלחץ המקסימלי", ובהצלחה לא מבוטלת. האמריקאים מסבירים את עמדתם בסבבי פגישות בעולם ובמקביל מאיימים ומציבים אולטימטום לחברות ולמדינות: הצטרפות לסנקציות, או נידוי ממסחר בדולרים ועם ארצות הברית. זהו כלי יעיל בעיקר מול החברות האירופאיות, שמחויבות לא לחזון המדיני של ממשלותיהן אלא לשורה התחתונה הפיננסית. לרובן ככולן הבחירה ברורה - הן בוודאי לא יוותרו על עסקים עם הכלכלה הגדולה בעולם, כאשר כשני שליש מכל הסחר העולמי מתבצע עדיין בדולרים.
הסנקציות הפיננסיות על איראן יוטלו בעוד כחודש, ובעוד ארבעה חודשים יכנסו לתוקף סנקציות הנפט. השבוע הצהירו גורמים אמריקנים שבכוונתם להפחית את ייצוא הנפט האיראני לאפס, במה שנראה כשאיפה יומרנית ולא ריאלית. ייצוא הנפט מאיראן הסתכם בשנת 2017 ב-40 מיליארד דולר. על הקיצוץ הצפוי בייצוא למדינות המערב ולהודו מקווים האיראנים לפצות בעזרת הרחבת הייצוא לסין, כבר כיום הלקוחה הגדולה ביותר. מלחמת הסחר המתפתחת בין ארצות הברית לסין בוודאי לא תסייע לשכנע את הסינים לרסן את הייבוא מאיראן.
הממשל האמריקני שואב עידוד מההתפתחויות באיראן מאז הפרישה מהסכם הגרעין. טראמפ אף הצהיר השבוע בריאיון לרשת FOX כי איראן "כבר זנחה את המזרח התיכון", תוך שהוא חוזר על נטייתו לתאר תקווה עתידית כמציאות עכשווית.
גורמי הממשל נזהרים מלהכריז שמטרת העל האמריקנית היא הפלת המשטר האיראני. הצהרה חד-משמעית כזו עלולה לפגום בשאריות שיתוף הפעולה עם מדינות אירופה ולפגוע במחאה האנטי ממסדית באיראן. המפגינים רוצים שינוי, אך הם גם פטריוטים ולא רוצים להיתפס כמי שמשרתים את האינטרסים של אמריקה.
במקום להצהיר על הפלת המשטר, האמריקנים רוצים לפגוע בגורם המרכזי שמגן עליו - משמרות המהפכה, יעד סביבו קל יותר לגבש קואליציה רחבה. מרבית הדרישות האמריקניות נועדו לצמצם את כוחו: התביעות לסיום המעורבות האיראנית בתימן, סוריה עיראק ולבנון, להפסקת התמיכה בגורמי טרור ובחיזבאללה וחמאס, וההגבלות על תחום הטילים. בימים האחרונים אף פורסם שהממשל שוב שוקל להכריז על משמרות המהפכה כעל ארגון טרור, ייתכן שבתמיכת שר החוץ מייק פומפאו.
הדגש האיראני הוא בניסיון להגיע להבנות עם מדינות אירופה על שמירת הסכם הגרעין בתמורה להקלות כלכליות. בימים האחרונים ביקרו רוחאני וזריף באירופה בניסיון לשמר את קואליציית התמיכה בהסכם. למרות איומיה החוזרים שהיא עומדת לפרוש מההסכם, בפועל אין לאיראן אלטרנטיבה ראויה. הפרתו על ידה, אפילו כאקט הצהרתי, רק תחמיר את בידודה. מה שעומד בראש סדר העדיפות האיראני הוא לא תכנית הגרעין אלא המצב הכלכלי והפנימי.