הצעת החוק החדשה בנושא מס ההכנסה ועליית המחירים של מוצרים ושירותים בירדן עוררה מחאה ובעקבותיה גם הפגנות, שלא מעט פרשנים וחוקרים רואים בהן תקדים בהיסטוריה הירדנית. היו אף שהרחיקו לכת ואמרו כי הן מזכירות את המצב ששרר ערב האביב הערבי במדינות ערב ואת אירועי אפריל 1989, אז יצאו האזרחים הירדנים לרחובות במחאה על המשבר הכלכלי והביאו את המלך חוסיין להקפיא הוראות לשעת חירום.
ההשוואות האלה אמנם מוגזמות במידת מה, אולם הן מצביעות על הימצאותה של ירדן בפתחו של "שלב אסטרטגי" חדש. להערכתי, במעמדות השונים והמגוונים של המפגינים יש כדי לנבא שינויים משמעותיים בתפיסות הפוליטיות ובתגובות של העם הירדני, ויש באופי ההפגנות כדי לאותת על שינוי אפשרי בהתפתחויות הפנימיות בפוליטיקה הירדנית ואף בקבלת ההחלטות בממלכה. בהקשר זה חשוב לציין כי ההפגנות, המחאות והשביתות נפרשות לראשונה על פני כל הארץ, ולראשונה משתתפים בהן גם ירדנים ממוצא פלסטיני, אחרי עשורים ממושכים של תת-ייצוג והימנעות מלהשתתף בפעילויות פוליטיות. ולא רק הפלסטינים-הירדנים יצאו לרחובות באופן היסטורי, אלא גם איגודי העובדים, המגזר הפרטי ופקידי שירות המדינה.
עוד בוואלה! NEWS:
51 שנה לאחר מלחמת ששת הימים: "קול הרע"ם" מקהיר נדם
בלחץ טורקיה על ארה"ב: הכורדים ייסוגו ממעוזים בצפון סוריה
איראן: נודיע היום לאו"ם על תחילת הרחבת יכולת ייצור האורניום
אין עוררין על כך שההחרפה במשבר הכלכלי, יוקר המחייה והעלאת המיסים דחפו את כלל השכבות לצאת לרחובות, וזאת באקטיביזם מאורגן, תרבותי ולא אלים. חלק נכבד מהמפגינים הם גם בני מעמד הביניים, שהולך ומתכרסם בירדן. מדיניותה הלא-צודקת של הממשלה גרמה לאזרחים לאבד כל אמון בפרלמנט. אזרחי ירדן פנו לאקטיביזם החברתי ולהפגנות, התנגדו תחילה לחוק מס ההכנסה ולהעלאת המחירים, ואחר כך פנו לדרוש רפורמות מהותיות למיגור השחיתות וחקיקת חוק בחירות חדש שיבטיח ייצוג הולם וצודק.
קשה לנבא אם ירדן אכן מתכוונת לעלות על הרכבת של האביב הערבי שמונה שנים אחרי שיצאה מתוניסיה, תחנתה הראשונה. אך מהתבוננות מעמיקה בסצנה הירדנית, יש להניח כי סביר שתסריט זה עוד יתרחש - במיוחד אם הארמון לא יתערב בזמן, ידיח את הממשלה כולה, יקפיא את החלטותיה ויכונן שיח לאומי כולל .
לירדנים נמאס
השביתה הלאומית נפרשה על פני ירדן כולה, באופן חסר תקדים, וחצתה שכבות חברתיות ומעמדות. העם מאס בהבטחות שווא. השביתה משקפת את אי-האמון כלפי הגופים הפרלמנטריים הנבחרים והמפלגות האטומות. הממשל הירדני יהיה חייב להגיב כדי לשרוד: הוא יצטרך להקשיב לקולותיהם ולמצוקותיהם של האזרחים, ולהבין שממשלה גמישה היא זו שמפגינה כוח ומתפשרת למען העם שלה, לא זו שמתקרנפת ובורחת ממנו.
לאור התרחבות הקרע בין האזרחים לפוליטיקאים, הכרחי לייצר שיח לאומי, רציני ואחראי כדי להגיע להבנה כוללת בנוגע לחלוקת עול המיסים. אולם אם לא יקרה מה שמייחלים לו הירדנים, אין מנוס מצעדים מרחיקי לכת. ההתערבות שאני מציע, המשתרעת מעבר לטיפול בבעיה הנוכחית, היא דיון אמיתי בחוק בחירות חדש שיקדים את הבחירות ושייצור פרלמנט המבטיח ייצוג הולם וצודק. הממשלה הפרלמנטרית, שהובטחה לנו לפני שנים, חיונית כעת על מנת לקדם רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות. ממשלה ופרלמנט חזקים הם מנגנוני ההגנה לממשל שלנו, והגיעה העת להפנים שפרלמנט תוסס ופעלתני עדיף בהרבה על פרלמנט שכל הצבעותיו ידועות מראש.
ההגנה על הביטחון והיציבות היא דרישתם של כל הירדנים כולם, והיא אינטרס לאומי ואישי של כל אחד מהם. אך בלתי אפשרי שהירדנים יחושו בטוחים כל עוד הפוליטיקה והמדיניות אינן פועלות למען הביטחון והיציבות ואינן דואגות לפעילות פוליטית ולייצוג הולם. מדינות רבות ניסו להשרות על אזרחיהן ביטחון, במובן הצר, וכשלו. מניסיונותיהן הכושלים יש ללמוד ולא לחזור על טעויותיהן. עלינו לדאוג שהמערכת הפוליטית שלנו תדאג לאזרחיה במקום לנסות לשלוט בכוח על העם.
עריב? אל-רנתאווי הוא חוקר ופרשן פוליטי ירדני. הגרסה המלאה של המאמר פורסמה באתר החדשות והתרבות "אל-נ?ב??א'". המאמר תורגם במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. מערבית: ז'נאן בסול