במחלוקת הנושנה על מקומה של האישיות בתולדות האנושות - מי מעצב את מי, האדם או התקופה - תעודת השליש של דונלד טראמפ שניתנה לאחר 16 חודשים, משייכת אותו לקבוצה הקטנה של המשפיעים יותר משהם מושפעים. לא לחיוב. נשיאים קודמים ביטאו השקפת עולם אך כיבדו ערכים כרציפות, המשכיות וחתירה למכנה רחב בראיית האינטרס הלאומי. אך לא טראמפ: אצלו הכל גחמני, הכל דווקאי, שובר כלים, הופך סדרים, יעלה כמה שיעלה לזולת.
החלטתו הפרטית, החד צדדית, המנוגדת לטובת העניין האמריקני ולהמלצות המנוסים במומחי הביטחון שלו לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, נשענת על שתי עובדות מכריעות: ההסכם הושג בידי ברק אובמה השנוא וטראמפ הבטיח לפרוש ממנו. כל השאר לא חשוב. טראמפ הוכיח שהוא גבר. אמר - ועשה. כך נכבש המערב. האינדיאנים ייללו, יפי הנפש צקצקו, הגוויות נערמו, והגיבור דבק בתקנון ההתנהגות שלו.
קריסת הסכם הגרעין | לקריאה נוספת בוואלה! NEWS:
דיווח: שמונה איראנים נהרגו בתקיפה הישראלית באזור דמשק
"תכינו את הממ"דים": כשמדינה שלמה נכנסה ללחץ מנקמה איראנית
מתקפת המנע בסוריה חשפה את האיראנים - ודחתה זמנית התנגשות חזיתית
הנכס העיקרי בהסכם הגרעין הוא זמן. לאיראנים אמנם זמן שווה כסף, אך לצדדים האחרים זמן פירושו אורך נשימה, התארגנות וניצול ההפוגה. המרוויחה העיקרית מהסכם הגרעין הייתה ישראל. עכשיו היא ניצבת בפני איום ייחוס חמור: טראמפ. האיום הפתאומי יחייב אותה לשקול מחדש קיצוצים בסדר הכחות ויגרה תביעות להגדלת תקציב הביטחון.
העשור הטוב ביותר של ישראל עד כה היה 1967-1957, אחרי מבצע קדש ולפני מלחמת ששת הימים. עשור של צמיחה, רגיעה, פיתוח, נרמול. הכי פחות תקריות, הרוגים ומתח בטחוני, הכול באופן יחסי כמובן. דוגמה אחת מרבות: אילת, שם גדלו אז הילדים שאול מופז, גדי איזנקוט ואיל זמיר, כיום אלוף פיקוד הדרום. השער הימי לאסיה ולאפריקה נפתח, וצפונה משם, בעודה בונה את כוחה הצבאי, הקימה ישראל את התשתית הגרעינית ליד דימונה, כתעודת ביטוח.
השנים 2025-2015, שנות הסכם הגרעין ממנו פרש טראמפ, היו אמורות לספק הזדמנות לעשור נוח נוסף וחופשי מסכנת הגרעין האיראני. אלא שלשם כך נחוצה מנהיגות מהסוג של בן גוריון ואשכול, לא תיפוף על פחים ופחדים בנוסח בנימין נתניהו. מבעד לחלון העשור אפשר היה לשרבב יוזמה מדינית מול הפלסטינים, בתמיכת כל המעצמות העיקריות, בעוד צה"ל מבצע את המעבר הקשה מצבא תעשייתי הבנוי להתנגשויות המאה ה-20 לארגון מוכוון-מידע, כמו שצה"ל של הרמטכ"ל רבין ב-67' היה חדש ומעודכן בהרבה מזה של הרמטכ"ל דיין ב-57'. האבן שנתניהו דירבן את טראמפ ליידות שוברת את החלון של צה"ל.
יציבות תכנונית ותקציבית הייתה אחת מהצלחותיו הגדולות של איזנקוט כרמטכ"ל. בזכותה, נמנע צה"ל בשנים האחרונות מהתרוצצות בזבזנית וחסרת תכלית. עכשיו באים נתניהו וטראמפ וכופים עליו לשנות את התכנית. הגרעין האיראני, שהקפאתו ניתבה את צה"ל להתמודד עם איומים סמוכים ובה בעת להיערך ללא חיפזון לשלב טכנולוגיה, מודיעין ותורת לחימה למערכות מקנות עליונות, סייבר ולייזר וחלל ואחרות, באמצע העשור הבא, ייאלץ עתה להוסיף נטל ולהסיט קשב. זה איום על אסטרטגיית צה"ל שאיזנקוט ניסח, בשני סבבים, מאז 2015, ותהיה לכך משמעות תקציבית שתורגש בכיסם של כל האזרחים.
במקום להפריד בזמן בין החזיתות השונות, הפלסטינית והאיראנית, ובתוך החזית האיראנית להפריד בין הגזרה הגרעינית והסורית, התעקשו טראמפ ונתניהו לחבר את כולן לחבית-נפץ אחת. זאת חובבנות אסטרטגית מהמעלה הראשונה. ישראל שאפה תמיד להימצא עם בעלות-ברית נגד אויבת אחת, לא להיפך.
והכי משונה: נתניהו תמרן וקומם משרדי ביטחון ואוצר בישראל ובגרמניה בתמרוניו בעניין הצוללות, שנחיצותן בכמות ובהקדם מוסברת בהרתעת איראן, אבל הצוללות יהיו מוכנות רק למשבר של אמצע העשור - לא לזה של השנה הקרובה, שמאיצים שני הראשים השקועים עד צוואר בחקירות. לא הגיוני, אך בהחלטות האיראניות של טראמפ ונתניהו מוטב שלא לחפש הגיון.