המאפיין הבולט ביותר של התקיפה בסוריה הוא ניצחון ההיגיון הקר של הגנרלים בפנטגון על התגובה הרגשית של הממונה עליהם, הנשיא דונלד טראמפ. יו"ר המטות המשולבים ג'וזף דנפורד ומפקדו במלחמת עיראק שר ההגנה ג'יימס מאטיס ריסנו את תשוקתו של טראמפ להוכיח לעולם שהטילים שלו הכי גדולים וחדישים וחכמים - התרברבות ממשפחת "הכפתור שלי גדול יותר", מהציוץ המתגרה שלו בקוריאה הצפונית.
טראמפ גידף את בשאר אסד "החיה", אבל אסד עצמו לא נפגע. הוא יכול להירגע: המטריה הרוסית סוככה עליו. המטרה האמריקנית המוצהרת היא השגת הרתעה; בין כה וכה, האמריקנים מורתעים יותר מאשר מרתיעים. גורמי הכוח באזור, כולל איראן וטורקיה, ירשמו לפניהם את משמעות התקיפה. טראמפ מתהדר בהגדלת התגובה, לעומת המטח אשתקד - כפליים טילים, שמונה מטרות במקום אחת, ושתי בעלות ברית; כל זאת רק כדי לצאת ידי חובה במימוש האיום שהשמיע בתחילת השבוע. בריטניה שהצטרפה לצד צרפת לתקיפה, עשויה לאבד את ראשת ממשלתה תרזה מיי, שנאלצה להעדיף חבירה לטראמפ על פני דעת הקהל בארצה, אך עשתה זאת בלית ברירה - אחרי הברקזיט אין לבריטים אלא את האמריקנים.
לקריאה נוספת על התקיפה בסוריה:
משאירים את הבמה לישראל: התקיפה בסוריה לא תעצור התבססות איראנית
רוסיה מגיבה בזעם: "לתקיפה האמריקנית בסוריה יהיו השלכות"
עסקים כרגיל: אסד תועד מגיע ללשכתו בדמשק אחרי המתקפה
הפנטגון ניתב את הבית הלבן לעמוד בתנאים נוקשים של הגדרה, סמכות ומידתיות. המשימה הוגדרה כמוגבלת וכצופה פני עתיד, להבדיל מענישה ובוודאי מפעולה כוללת להשמדת הצבא, או לפחות חיל האוויר, הסורי - הטיל הוא המסר. למאטיס, המודע לדרישות בקונגרס, הן מהאגף הימני של הרפובליקנים והן מזה השמאלי של הדמוקרטים, שהממשל יבקש אישור מפורש לפעולות העלולות לגרור הסתבכות מלחמתית, חשוב להישען על סמכותו החוקתית של הנשיא לפעול צבאית למען אינטרס לאומי חיוני.
בהקשר הסורי הוגדר אינטרס זה כגריעת כושר הפיתוח, הייצור וההפצה של נשק כימי. כלומר, להסתפק בפגיעה במקבילים הסוריים של המכון הביולוגי בנס ציונה וברפא"ל - בלי להשוות. העיתוי, ליל שישי, איוש מזערי של צוותים שנמצאו בלאו הכי בכוננות ספיגה, הרחק מאזרחים ומזרים, דוברי רוסית ופרסית.
מה שהיה חשוב במיוחד למאטיס ולדנפורד הוא מה שלא קרה - לא להסתבך ולא לפגוע בכושר הלחימה בדאעש. התקיפה הרועמת לא פגעה בסוריה יותר מהתוצאה המצטברת של תקיפות צה"ל, רובם בחשאי, בשנים האחרונות; היא גם לא נועדה לכך. כשטראמפ מכריז שהתקיפות יחודשו אם אסד יעז להפעיל שוב נשק כימי נגד אזרחיו, כמוהו כמי שמבטיח לגמול מעשן כבד מהתמכרותו. העישון נפסק - עד לפעם הבאה. אין גמילה מידית ומוחלטת, בשיטת טראמפ.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין יכול לרשום לעצמו הישג, והשאיר את היוזמה בידיו. הוא זרע ספקות בסוגיה הבסיסית - האמנם הופעל בדומא נשק כימי, ואם כן, בידי מי; הצליח לעכב את המתקפה המערבית עד שהרוח יצאה מהמפרשים; סייע לצבא הסורי בלוחמה אלקטרונית ודחק את טראמפ להצטמצם לתקיפת נדל"ן.
יש עוד מנצחת זעירה במבצע: קפריסין, יחד עם הפטרונית-המולדת שלה, יוון. טורקיה, שהעתיקה את מרכז הכובד שלה מוושינגטון למוסקבה, אבדה את שני המנופים העיקריים שלה - בסיס אינצ'ירליק - שהבסיס הבריטי בקפריסין, אקרוטירי, שימש לו תחליף - וכושר הווטו על החלטות נאט"ו; כשהברית בין שלוש המעצמות המערביות החברות במועצת הביטחון עקפה את המנגנון המגושם של הברית הצפון-אטלנטית.
משבר דומא הסתיים, אך עולה ממנו שהשפיות בממשל טראמפ תלויה כולה באדם אחד, שר ההגנה מאטיס. אם יסור חינו, או אם ימאס בנשיאו, מערכת קבלת ההחלטות תהיה שברירית ותזזיתית. וכשטראמפ שומע את השם הפרטי ג'יימס, הוא אינו ממתין לשמוע גם את שם המשפחה - הוא חושב, ומשתולל, קומי, אויבו מה-FBI, המשגר לעברו פצצות סרחון, אם לא נשק כימי. אם מאטיס יטוס מהפנטגון, אוי לאמריקה ולאזור.
