פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלי הילת הגבורה והמסתורין: השוטרים הישראלים שרדפו אחרי הנאצים

      באמצעות אלפי עדויות שגבו מניצולי שואה, הצליחו אנשי המפלג לחקירת פשעי הנאצים לסייע בהעמדתם לדין בחו"ל של מאות פושעים נאצים. וכשכלי החקירה העיקרי הוא הזיכרונות, העדויות הופכות מתמלילי חקירה פלילית, למסמך היסטורי חשוב

      סטמפה היחידה של המשטרה – לזכור ולא לשכוח (מערכת וואלה! NEWS , --)

      "יום אחד, באמצע שנות ה-80, קיבלנו הודעה מהשגרירות הצרפתית. שולחים רשימה של עדים פוטנציאליים, כי מעמידים לדין את קלאוס ברבי, מי שכונה 'הקצב מליון'", מספרת מירי הופמן, חוקרת בדימוס במשטרה. "הגיעה הרשימה, וגם פרסמו מודעה 'מי יכול להיות עד נגד קלאוס ברבי', כלומר, מי היה בליון או בסביבה באותו זמן. בינתיים ראיינתי אנשים לפי הרשימה ששלח השופט החוקר דרך השגרירות, אבל באחד הימים על סמך המודעה הופיע ביחידה אדם בשם קנופף, הוא אומר לי: 'אני ראיתי את קלאוס ברבי יורה ביהודים'.

      "שאלתי איך הוא יודע", ממשיכה הופמן. "הוא אמר 'גרנו בליון. באה שמועה שהולך להיות רע וחיפשנו איפה להתחבא. דרך גוי שהכיר אותנו, עשינו עסקה לעבור לכפר אצל איזה גברת עם חווה, ותמורת המגורים עבדנו בשדה. יום אחד ראיתי משאית מגיעה על הגבעה. מורידים אנשים, מעמידים אותם בשורה, וראיתי עוד מכונית שרד וממנה יורד מישהו שאמר 'אתם כבר יכולים לירות' - ואז ירו בהם. וזה היה קלאוס ברבי'".

      עוד בוואלה! NEWS:
      ריבלין ורעייתו אירחו ניצולי שואה בבית הנשיא
      30 שנה אחרי: עינת, דור שלישי לשואה, חוזרת למצעד החיים עם בתה
      נתניהו מקדם פסקה עוקפת בג"ץ מורחבת - חרף התנגדות כחלון

      הפושע הנאצי קלאוס ברבי. ליון, צרפת, 1987 (AP)
      קלאוס ברבי. "הקצב מליון" (צילום ארכיון: AP)

      "מאוד התלהבתי", אומרת הופמן, וגם היום ההתלהבות ניכרת בקולה. "כזו עדות לא הייתה לנו בחיים. אמרתי שאני מוסיפה את שמו לרשימה. התקשרתי לאיש הקשר בשגרירות, והוא אמר לי 'לא, סליחה, אני צריך לשלוח את זה לשופט החוקר, אני לא יכול ככה להוסיף'. השופט אמר שאי אפשר להוסיף יותר עדים".

      הסיפור לא הסתיים שם. לדברי הופמן "העניין היה חם בעיתונות הצרפתית, ודרך דובר המשטרה הגיע אליי עיתונאי צרפתי שביקש שאספר על המקרה. סיפרתי על קנופף. זה הציק לי. חשבתי שאולי הם לא באמת רוצים משפט. כי זירת פשע אין, והעדים לא מי יודע מה. היו שסיפרו שעונו על ידי ברבי, אבל קנופף ראה אותו יורה באנשים! סיפרתי לעיתונאי, ואחרי כשנה קיבלתי פניה דרך איש הקשר, ששקלו להוסיף את קנופף".

      "התקשרתי אליו וענתה לי גברת מבוגרת. ביקשתי לדבר איתו, והסברתי שלצערי רק עכשיו הגיע האישור. היא אמרה 'מאוחר מדי. הרצון הכי גדול שלו היה להעיד נגד קלאוס ברבי, אבל הוא נפטר'. אני לא אשכח את זה".

      עבור רוב הציבור, המאמץ לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם נראה כמו חטיפת אדולף אייכמן: סיפור גבורה על סוכנים עלומים שחוטפים את הפושע בארץ רחוקה ומביאים אותו למשפט בישראל, או הורגים אותו במקום בשם העם היהודי. ברבי, ראש הגסטפו בליון, לא היה רחוק מלפגוש את סופו כך. לאחר המלחמה ברח לדרום אמריקה. הוא היה במעקב אנשי היחידה המבצעית "מצדה" במוסד, שמשימתם הייתה "להענישו", כלשונם.

      אפילו כשנעצר על ידי המשטרה הבוליביאנית, לפני שהוסגר לצרפת, היו בלה-פז סוכנים שעקבו אחריו, כולל ראש "מצדה" דאז שיתמנה בעתיד לראש המוסד, שבתי שביט. אך הם לא הצליחו להשלים את משימתם. למעשה, מלבד אייכמן המוסד "העניש" רק פושע נאצי אחד, אך מי שכן סייע להרשיע את "הקצב מליון" היו אנשי חפ"ן, המפלג לחקירת פשעי נאצים במשטרה. בלי הילת הגבורה של המוסד, עבודת אנשי היחידה, ובהם הופמן, הייתה לגבות עדויות מניצולים, כדי להעמיד לדין משתפי פעולה של הנאצים שנתפסו בחו"ל.

      קול קורא לאנשים שיכולים להיות עדים במשפטו של קלאוס ברבי (פורסם בידיעות אחרונות, 26.4.84) (מערכת וואלה! NEWS)
      קול קורא לאנשים שיכולים להיות עדים במשפטו של קלאוס ברבי (פורסם בידיעות אחרונות, 26.4.84)

      "יופי שבאתם, חיכיתי לכם שנים"

      בשנות ה-50, מתוקף החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, הועמדו לדין כמה יהודים שהיו קאפואים בשואה. רובם ככולם קיבלו עונשים קלים, אם בכלל, ועד מהרה הפסיקו המשטרה והפרקליטות לרדוף אחריהם. הפעם הבאה בה עסקה המשטרה בנושא הייתה עם הקמת "לשכה 06" - יחידה שהייתה אחראית על חקירת אייכמן, ועל איסוף ראיות ועדויות נגדו. "הלשכה" פורקה ב-1961 עם תום המשפט, ולאחר מכן הוקם מפלג חפ"ן. המפלג היה כפוף ליחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים, אך ישב בנפרד ממנה, במטה המשטרה הישן ביפו.

      היחידה לא יזמה חקירות. כשהיה מתגלה במדינה כלשהי חשוד כפושע נאצי, אותה מדינה היתה פונה לחפ"ן ומבקשת עזרה באיתור עדים לפשעיו ובגביית העדויות. קשה למצוא נתונים לגבי היקף פעילותה, אך מחומרי הארכיון של היחידה נראה כי גבתה עדויות של אלפי ניצולים, וסייעה בהליכים משפטיים נגד מאות נאצים.

      מהמסמכים עולה כי בשנותיה הראשונות, היחידה עבדה בעיקר מול גרמניה ואוסטריה. על מרכזיותה של היחידה במאמץ ללכידת הפושעים הנאצים ניתן ללמוד ממברק ששלח ב-1968 שגריר ישראל באוסטריה ליועמ"ש, בנוגע ל"ועידת המומחים לעניין העמדת פושעים נאצים לדין" שמארגן במדינה צייד הנאצים שמעון ויזנטל. מישראל הוזמנו מפקד חפ"ן הראשון, ד"ר איתן ליף, שכבר יצא לפנסיה, ויורשו גרשון לנגספלדר.

      השגריר בווינה התלונן שישראל החליטה לאשר רק את הגעתו לכנס של ליף ולא של ממשיכו. "ויזנטל טוען כי דבר זה לא זו בלבד שמראה על חוסר התחשבות מצד ישראל במאמציו, אלא ישפיע בצורה קטלנית על שאר המשתתפים", כתב השגריר. "אין ספק שלעניין יהיו הדים בעיתונות האוסטרית, בעיתונות היהודית ובעולם". בשנות ה-80 החוקרים עבדו בעיקר מול מדינות אנגלוסקסיות כבריטניה, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד וארה"ב.

      סיכום שנתי של פעילות המדור, משנת 1964 (מערכת וואלה! NEWS)
      סיכום שנתי של פעילות המדור, משנת 1964

      קלאוס ברבי היה חריג ה"מטרות" שעליהן עבדו ביחידה משום שרק לעתים נדירות עבדו אנשיה מול צרפת. הוא היה חריג גם מסיבה נוספת: על פי רוב סייעו אנשי היחידה להעמיד לדין פושעים זוטרים יותר, ובדרך כלל משתפי פעולה מהמדינות הכבושות. "אלה היו אנשים שכל אחד מהם הוא פושע ורוצח, אבל לא היה שם אף אחד בדרג יחסית בכיר", אומר סנ"צ (בדימ') גדי וטרמן, מפקדה האחרון של חפ"ן. "מפקדי מחנות לא היו".

      "כולם היו שמות שבחיים לא שמעת ואני לא מסוגל לזכור, של ליטאים ולטבים ואוקראינים ופולנים שהגיעו למדינות האלה, ואיכשהו הגיע לידיעת השלטונות שיש חשד נגד האיש. נגיד מישהו שחשוד שהיה שומר במחנה. לא דווקא אושוויץ, מחנות קטנים. קיבלת שם שלא אומר לך כלום, שחשוד ששירת כשומר".

      לאחר קבלת המידע הראשוני, היו פונים החוקרים ליד ושם, מכון משואה או מוזיאון לוחמי הגטאות, לנסות ולאתר ניצולים שחיו בארץ והיו באותו מחנה. במקביל היו מחפשים גם בארכיון שהצטבר ביחידה. "ואז אתה מאתר את האנשים, רואה אם בכלל אפשר לדבר איתם", אמר וטרמן. "יש כאלה שהם אמנם חיים אבל או שאינם יודעים, או שהם לא זוכרים. ואז מכניסים את הקריטריונים הרגילים. האם הוא עד שיכול להעיד?".

      התגובות בהן נתקלו היו מגוונות. "חלק לא רצו לדבר כי אנשים לא דיברו על השואה אז", מספר וטרמן. "או שהתביישו. גם כי רצו להקים חיים חדשים, וכי גרמו להם פה להתבייש במה שהיה, כשאמרו להם דברים כמו 'הייתם צאן לטבח', 'סבונים'. אחרים לא רצו לדבר איתנו 'ובוודאי לא עם הגויים האנטישמים'. מצד שני, היו כאלה שאמרו 'יופי שבאתם, חיכיתי לכם המון שנים', ואז היו מתחילים לשפוך ומספרים את כל ההיסטוריה".

      גדי וטרמן (מערכת וואלה! NEWS , נועם מושקוביץ)
      מפקדה האחרון של חפ"ן, גדי וטרמן (צילום: נועם מושקוביץ)

      "הראיונות היו קשים גם לי וגם להם", אומרת הופמן, שהצטרפה ליחידה ב-1982. "היו מי שאמרו 'יש לנו את הצרות שלנו'. חלק אמרו שזה מאוחר מדי. איכשהו תמיד הייתי מצליחה לדובב אותם. כשהם פותחים את הלב, הם נזכרים ומתרגשים ורוצים שתקשיב. קשה היה למקד אותם. הם היו חוזרים לילדות, איפה הלכו לבית הספר, מי היו החברים, ונזכרים שהפושע שמדברים עליו, הם הכירו אותו כילד שנוסע יחף על אופניים".

      "הם הפליגו בזיכרונות כאילו חיכו שמישהו יפתח את הברז ויעזור להם להוציא את זה. הרבה פעמים הם בכו. הכי קשה היה שהרגשתי שבאתי, פתחתי להם את הפצעים והלכתי הביתה. אז בדרך כלל צלצלתי אחר כך מהבית ושאלתי מה שלומם, ואם הם רוצים שאבוא לבקר. היו כאלה ששמרתי איתם על קשר הרבה שנים".

      מירי הופמן (ראובן קסטרו)
      מירי הופמן, חוקרת ביחידה (צילום: ראובן קסטרו)

      "זירת פשע של זיכרון"

      כשנאספו מספיק עדויות, אנשי היחידה היו מעבירים את החומר ליחידה הרלוונטית בחו"ל, ומתאמים ביקור. כשהחוקרים מחו"ל הגיעו לארץ, אנשי היחידה היו מפגישים אותם עם הניצולים כדי שישמעו את העדויות בעצמם. לפעמים החוקרים גם היו מסריטים את העדויות. רק במיעוט מהתיקים ההליכים הבשילו למשפט של ממש נגד הפושעים הנאצים. באותם תיקים, היו אלה אנשי היחידה שליוו את העדים לחו"ל כדי להעיד. "צריך לדאוג לעדים", אומר וטרמן. "זו לא עבודה משטרתית רגילה, למרות שהוא בסוף צריך לספק ראיות".

      הופמן זוכרת מקרה בו ליוותה זוג עדים-ניצולים לבלארוס, להעיד נגד פושע נאצי שנלכד בבריטניה. זו לא הייתה עדות רגילה, אלא "עדות הצבעה" בה העד מראה בשטח כיצד התרחשו הדברים. "נסעתי איתם בחורף, בקור, בשלג", היא נזכרת. "למה הצבעה? האדם שאנחנו מדברים עליו בא מכפר קטן, והחשוד היה בין אלה שלקחו את כל האנשים אל מעבר למשחטה, ורצחו אותם. ירו בהם, ואחר כך קברו אותם בקבר אחים".

      "היינו בכפר שלו, הוא הראה איפה הוא גר, הראה את החלון שממנו הוא ראה, כשהוא עמד על המיטה, ומשם ראה את האיש הזה מוביל את האנשים. הוא ראה את כל זה, ואחר כך הוביל אותנו לקבר האחים. אחרי 50-40 שנה, זה הדבר הכי קרוב לזירת פשע. כי זו זירה של זיכרון. אין מה לעשות, זה רק מה שהאיש זכר".

      לקראת סוף שנות השמונים אירע המקרה היחיד בו פעלה היחידה במסגרת משפט בישראל. היה זה משפטו של ג'ון דמיניוק, שהוסגר מארה"ב והואשם כי הוא "איוון האיום" שנהג להתאכזר לאסירים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ואף היה המפעיל של תאי הגזים במחנה, בהם נרצחו מאות אלפי יהודים. דמיניוק הועמד לדין ב-1987, ובדומה ללשכה 06 שהוקמה במשפט אייכמן, גם הפעם הקימה המשטרה צוות חקירה מיוחד (צח"מ).

      מינוי הצח"מ למשפט דמיניוק, ובו שני אנשי היחידה: צבי תמרי ומנחם רוסק (מערכת וואלה! NEWS)
      מינוי הצח"מ למשפט דמיניוק, ובו שני אנשי היחידה: צבי תמרי ומנחם רוסק

      בראש הצח"מ עמד נצ"מ אלכס איש שלום, אליו צורפו חוקרים מהיחידה, בהם מפקדה לשעבר שכבר פרש - מנחם רוסק. דמיניוק הורשע בבית המשפט המחוזי ונידון למוות, וא זוכה מחמת הספק בבית המשפט העליון. ב-2012, לאחר שהוסגר מארה"ב לגרמניה, הורשע שהיה שומר במחנה סוביבור, ומת כשהמתין לערעור.

      בתחילת שנות ה-90 עסקה היחידה בפחות ופחות תיקים, עד שמפקדה דאז, וטרמן סבר שאין הצדקה עוד לקיומה כיחידה נפרדת. "הייתה גישה, ואני מבין אותה לגמרי ולא מזלזל בזה, שלמען הנראות שצריכה להיות יחידה כזו במשטרת ישראל", הוא נזכר. "ולמרות זאת שכנעתי את הפיקוד הבכיר. ישבו שם חמישה-שישה אנשים טובים, שכולם גויסו למטרה הזו בזכות ידע בהיסטוריה ובשפות, ולא היה להם מה לעשות. אמרתי שנישאר במשטרה, ואם תהיה פניה ניתן את השירות. זה לא משנה לבריטים אם קוראים לזה חפ"ן".

      אינפו טקסי יום השואה 2018 (רויטרס , --)

      אנשי היחידה פוזרו ליחידות שונות, ועבדו על תיקים "רגילים". אך כשהגיעה פנייה מחו"ל על פושעים נאצים, ידעו למי לפנות. כך, אף שחפ"ן פורקה ב-1992, הופמן מספרת שב-1999 ליוותה עד למשפט של פושע נאצי בבריטניה. אבל עם הפירוק, האנשים לא היו הדבר היחיד שיש לדאוג לו: היה גם החומר שנאסף עשרות שנים. "לפי החוק, המשטרה צריכה להעביר תיקים שהיא גונזת לגנזך המדינה, ולאחר זמן מה הם מושמדים", אומר וטרמן. "אבל היה ברור שזה לא חומר לביעור. יש שם ידע היסטורי אדיר".

      "אני לא זוכר איך עשיתי את זה, אבל למרות החוק המפורש הצלחתי להביא להסכמה בין גנזך המדינה לבין יד ושם, שכל החומר - מאות ואלפי תיקי חקירות, שעיקרם עדויות של אנשים - יגיע ליד ושם, והם יתחייבו לעשות דיגיטציה, ולהעלות את החומר היקר הזה למחשב. בזה אני הכי גאה, שהחומר לא הלך לאיבוד".