(בווידאו: הרמטכ"ל איזנקוט במצעד החיים בשנה שעברה)
עינת טבקמן-כץ, דור שלישי לניצולי שואה, צעדה ב"במצעד החיים" הראשון בשנת 1988. השנה, כשמצעד החיים מציין 30 שנה להיווסדו ולקראת יום העצמאות ה-70, היא תצעד יחד עם בתה טלי בת ה- 17 בפעם הראשונה. שתיהן ינאמו יחד בטקס המרכזי באושוויץ במעמד נשיא המדינה ביום השואה והגבורה לאחר הצעדה.
לידי וואלה! NEWS הגיע נאומה של עינת, אותו היא צפויה להקריא בטקס המרכזי, "לפני 30 שנה הייתי חלק מקבוצת תלמידים קטנה שצעדו יד ביד עם ניצולי השואה במשעולי היסטוריית העם היהודי. הייתי תלמידת כיתה י"א בתיכון יהודי בטורונטו. השנה הייתה 1988, ישראל עמדה לחגוג 40 שנות עצמאות, ואני לקחתי חלק במסע שישנה את חיי לנצח", כתבה.
עוד בוואלה! NEWS:
מנכ"ל פייסבוק בשימוע בסנאט: "נכשלנו בהגנת פרטי המשתמשים"
המתקפה הכימית בסוריה: רוסיה הטילה וטו על ההצעה לבדיקת זהות האחראים
דרעי הודיע כי מנע כניסה מראש עיריית דאבלין - שצייץ: אני ברמאללה
"לא היה לי ספק שאני צריכה לצעוד במצעד החיים", הוסיפה. "אבל להפתעתי הרבה, סבא וסבתא שלי, הדמויות המרכזיות בחיי, אמרו: 'בשום פנים ואופן לא!' הם אמרו שאסור לי לחזור 'לשם'. שאין כל הצדקה לכך שכף רגלי תדרוך בפולין. לדברי עינת, "עבור סבי וסבתי, הייתי נכדתם של ניצולי שואה, וחוץ מזה לא היה דבר שהייתי צריכה לדעת על השואה. בשבילי, זו הייתה דווקא הסיבה שבגללה הרגשתי שאני חייבת. כבר בגיל הצעיר ההוא הבנתי שמי שאני ומי שאהיה קשורים לעד באירועים הנוראיים שקרו אז".
"רציתי לדעת מה הסיבה לסיוטי הלילה שלהם? ומדוע המזווה תמיד מלא עד אפס מקום? או למה, למשל, בבית שלי אסור היה לזרוק אוכל?" כתבה עינת. "למה - אם לא אכלת את ארוחת הבוקר שלך היא הייתה נהיית ארוחת הצהריים שלך, ואם לא אכלת אותה לארוחת צהריים היא הפכה לארוחת הערב שלך, ולכן היית מוכרח לאכול את האוכל כדי לגרום לו להפסיק להופיע בצלחת".
"להזכיר לעולם את זוועות העבר"
בנאום נכתב עוד כי "מה שלא ידעתי באותו זמן, זה שאקדיש את 30 השנים הבאות בחיי להשלים עם מה שראיתי אז. ביקרתי במחנות של טרזיינשטט וטרבלינקה, במשרפות באושוויץ, בירקנאו ומיידנק. במחנות העבודה שסבא שלי שרד. בגטו לודז' שבו הסתתרה סבתא שלי בבונקר תת קרקעי, חדר קטן וקר אותו חלקה עם 15 אנשים נוספים". לדברי עינת, "כששבתי, הבנתי איך נרצחו שישה מיליון יהודים, אבל לא הצלחתי להבין איך מישהו יכול היה לשרוד את מה שראיתי. הבנתי אז מדוע סבתא שלי לא האמינה באלוהים, אבל לא יכולתי להבין איך סבא שלי לא רק המשיך להאמין באלוהים אלא גם הלך מידי יום לבית הכנסת".
"איך הוא נשאר כל כך אופטימי? הוא עדיין האמין כי כל בני האדם נוצרו 'בצלם'. לקח לי שנים רבות להבין שסבא שלי, כמו ניצולי שואה רבים אחרים, לא נתן לחוויותיו בשואה להגדיר אותו", כתבה עינת בנאום. "סבא שלי שרד בגלל סוג האדם שהוא היה - חוכמתו העצומה, והאופטימיות הנצחית שלו. ב-1988 רק התחלתי להפנים את כל הערכים שהוא וסבתי ניסו להקנות לי".
"היום ב-2018, אני מבינה שהשתתפותי אז במצעד החיים עיצבה את האדם שאני היום", היא מודה. "30 שנה לאחר מכן, אני עדיין פעילה בקהילה היהודית שלה אני שייכת. השבוע אצעד מאושוויץ לבירקנאו עם המשפחה שלי, כולל בתי טלי, תלמידת כיתה י"א באותו תיכון יהודי שבו למדתי". "ניצולי השואה ואנחנו נתאסף יחד שוב כדי להזכיר לעולם את זוועות העבר ולשאת מסר של תקווה לעולם טוב הרבה יותר. אומרים 'כשאת שומעת עדות, את הופכת לעדה בעצמך'. השבוע אוכל להעביר בבטחה את לפיד העדות לבתי, נינתם של ניצולי שואה, דור רביעי". במהלך הטקס, צפויה עינת להעביר לבתה טלי את לפיד הזיכרון.