בזמן שמנהיגי העולם הערבי והמוסלמי מלהגים את עצמם לדעת ב"פסגה יוצאת דופן" (כפי שהוגדרה על ידי המארחים הטורקים - א"י) באיסטנבול, ויוצאים בהצהרות מתלהמות ובאיומים נגד ישראל וארצות הברית, אי אלו גורמים ברצועת עזה אינם מסתפקים במילים - ופועלים כדי לקרב את הסכנה שתפרוץ מלחמה בין חמאס לבין ישראל. לכאורה, חמאס אינו רוצה במלחמה כזו, אך ירי של כ-15-16 רקטות לעבר ישראל בתוך פחות משבוע יכול להוביל למסקנה אחת בלבד: חמאס נותן את ברכתו למתקפות האלה, מסיבותיו שלו. וצריך להודות, לא חסרות סיבות.
לא מדובר רק בנאומו של טראמפ וההכרה בירושלים כבירת ישראל. הנאום אכן תרם רבות לתחושת ההסלמה הכללית ברצועה שלה אנחנו עדים בכל יום, בצורת הפגנות על גדר הגבול; כלי התקשורת של חמאס עושים רבות כדי להגביר את תחושת העימות בהפגנות אלה, ולמעשה מעודדים את היציאה של ההמונים לאזור הגבול. אך הנאום הוא רק גורם אחד מיני רבים.
היום (חמישי) מציין חמאס 30 שנה להקמתו. בימים סוערים אלה, הוא אינו יכול להצטייר כמי שפעל כדי לדכא ארגונים קטנים אחרים שמנסים לירות רקטות לעבר ישראל. הוא עשה זאת פעמים רבות בעבר, אך בצל נאומו של טראמפ ואירועי ה-30 להקמת הארגון, אם יתברר שהוא מרסן בכוח פעילי טרור מקבוצות מתחרות - הדבר עלול לגרום למבוכה רבה מהרגיל.
לגורמים אלה יש להוסיף את המצוקה ההולכת ומחריפה בעזה, בכל המישורים. זאת למרות שיחות הפיוס בין חמאס ופתח. לכאורה המגעים לאחדות נמשכים, אלא שעד כה דבר כמעט ולא נפתר. כך למשל, מצוקת החשמל שגדלה בימים האחרונים. אתמול קיבלו תושבי הרצועה אספקת חשמל של כשלוש שעות, ולאחריה נרשמה הפסקה של כ-24 שעות. המשאיות ממצרים שסיפקו סולר לתחנת הכוח של עזה לא נכנסו לרצועה בשל בעיות בצד המצרי של הגבול, ובשל כך פחות חשמל מגיע לבתים.
בנוסף, משכורות חודש נובמבר של פקידי חמאס ברצועה - 45 אלף איש, לא שולמו עד כה, למרות שכבר אמצע דצמבר. הממשלה הפלסטינית ברמאללה מסרבת לשלם את המשכורות כל עוד לא נפתרו הסוגיות השנויות במחלוקת בין חמאס ופתח, בעוד שחמאס טוען שעל פי הסכם האחדות, הממשלה ברמאללה התחייבה לשלם את משכורות חודש נובמבר. כלומר, מאות אלפי עזתים הניזונים ממשכורות אלה, מוצאים את עצמם בשבועיים האחרונים במצוקה קשה אפילו יותר מזו שהתרגלו אליה.
כך, למרבה האירוניה, בעוד שהמנהיגים הערביים והמוסלמים, כולל אלה הנחשבים למקורבים לחמאס כמו נשיא טורקיה רג'יפ טייפ ארדואן, מדברים על ירושלים, הפוקוס הולך ומתרחק מרצועת עזה. לפתע המצוקה, האחדות, המשכורות - כל אלה נעלמים מהאג'נדה הערבית, ונותרים רק דיוני סרק סביב ההכרה האמריקנית בבירת ישראל. בערבית קוראים לזה "כלאם פאדי", מילים ריקות.
בינתיים בגדה, "האינתיפאדה לשחרור ירושלים", כפי שתיאר אותה ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה, מסרבת להמריא ולצבור תנופה אך מנגד גם לא נעלמת. בכל יום נרשמות הפגנות, הפרות סדר ואירועים אלימים כאלה ואחרים. אמנם היקף ההשתתפות מצומצם, אך כל עוד האירועים הללו נמשכים, פוטנציאל ההסלמה נשמר גם בהם.
