פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מייאוש לשכרון כוח: ה"אפטר פארטי" של הניצחון הפלסטיני בהר הבית

      תושבי מזרח ירושלים והווקף קיבלו את מה שדרשו, וכעת נפתח התיאבון הפלסטיני למפגן כוח נוסף. המשבר בירושלים הביא לשינוי דרמטי מצד אבו מאזן - וגרם לישראל להתקפל עם המגנומטר בין הרגליים

      מייאוש לשכרון כוח: ה"אפטר פארטי" של הניצחון הפלסטיני בהר הבית
      צילום: יוני ריקנר

      יש משהו אירוני בכך שהשער להר הבית, שבו בוצע פיגוע הירי שבו נהרגו שני שוטרים והבעיר את השריפה האחרונה, נקרא דווקא באב אל-חוטה, "שער הסליחות". כמעט שבועיים חלפו, ושער הסליחות עומד שוב במוקד של מלחמת הדתות המוסלמית-יהודית, בקרב על הריבונות בהר הבית.

      לאחר שכבר הוסרו כל שרידי המגנומטרים והמצלמות בכניסות למתחם הקדוש, המשטרה עיכבה אתמול (חמישי) אחר הצהריים את פתיחת השער, לא ברור מדוע. העיכוב הוביל להחלטה של ראשי הווקף כי כל עוד באב אל-חוטה לא נפתח, אין בכוונתם לאשר למתפללים להיכנס להר הבית. אליהם הצטרפו מאות צעירים פלסטינים ממזרח ירושלים, רבים מהם מזוהים מתנועת הצעירים של פתח.

      עוד בוואלה! NEWS:
      ברקע המתיחות בהר הבית, בליכוד תקפו: "בנט מסכן את ביטחון ישראל"
      החשש של צה"ל התגשם: חרף ההבנות בהר הבית - השטח ממשיך לבעור
      המפכ"ל בירושלים: אחריות הביטחון בהר הבית הייתה ונשארה של המשטרה

      פלסטינים חוגגים בשער האריות לאחר הסרת אמצעי הבידוק 26 ביולי 2017 (רויטרס)
      תושבי מזרח ירושלים לא ויתרו. חגיגות לאחר הסרת המגנומטרים (צילום: רויטרס)
      פלסטינים חוגגים בשער האריות לאחר הסרת אמצעי הבידוק 26 ביולי 2017 (רויטרס)
      גיבוי ממוסדות הרשות. חגיגות לאחר הסרת המגנומטרים (צילום: רויטרס)

      היה ברור כי בכוונתם של אותם צעירים לחולל מהומה במקום ברגע שייכנסו, ואפילו תחינותיו של המופתי, שייח מוחמד חוסיין, לכבד את ההר ולהימנע מעימות עם השוטרים, לא נפלו על אוזניים קשובות. לקראת השעה 17:00, נפתח השער, והצעירים רצו לכל עבר והחלו תוך זמן קצר ליידות אבנים לעבר כוחות הביטחון. כמה צעירים אף טיפסו על גג המסגד והניפו שם את דגל פלסטין.

      במקום פרצו עימותים קשים, שבסופם דיווח הסהר האדום כי כמעט מאה פלסטינים נפצעו. במילים אחרות, חגיגות הניצחון של הפלסטינים בגין הכניעה הישראלית הפכו לאפטר פארטי – וה"מסיבה" שלאחר הניצחון אינה צפויה להיעלם כל כך מהר. ממש כשם שאי-הסרתם של השערים עלולה הייתה להוביל למתיחות, הפגנות ופיגועים, גם ההתקפלות הישראלית עם המגנומטר בין הרגליים, תוביל כנראה ללא מעט עימותים בשטח, הפגנות ואולי חלילה אף פיגועים.

      תחושת הניצחון פתחה את התיאבון של הציבור הפלסטיני, בעיקר זה שבמזרח ירושלים, אך גם בגדה המערבית. המסר שהובן על ידי אותו המון היא כי עם לחץ אלים והפגנות, ממשלת ישראל תתקפל בפניהם. במילים אחרות, היהודים מבינים רק כוח. כשם שממשלת ישראל טעתה לא פעם בשבועיים האחרונים בהבנת הציבור הפלסטיני ויכולת הספיגה שלו, כך גם בצד הפלסטיני שוגים כעת ומפרשים את ההתכופפות הישראלית כסימן לבאות.

      עימותים במזרח ירושלים, יולי 2017 (מערכת וואלה! NEWS , נועם מושקוביץ)
      הממשלה טעתה בהערכותיה לגבי הציבור הפלסטיני. עימותים במזרח ירושלים, היום (צילום: נועם מושקוביץ)

      תחושת הניצחון הפלסטינית במקומה. הווקף והציבור המזרח-ירושלמי קיבלו את שדרשו. חמאס, הרשות הפלסטינית ואבו מאזן העומד בראשה, ירדן ואפילו ערב הסעודית ניסו לקחת את הקרדיט על הניצחון הזה. אולם שני גורמים אחרים עומדים כאן מאחורי סיפור ההצלחה: האחד הוא תושבי מזרח ירושלים, שהתגייסו בהמוניהם למאבק, והשני הוא אנשי הווקף האסלאמי. הם אלה שסיימו את הקרב על המגנומטרים, ולא ראשי מדינות, נשיאים או ראשי ארגוני טרור.

      פקידי הווקף הירדנים והמופתי של ירושלים, איש הרשות הפלסטינית, הפכו להיות הברומטרים הראשיים של העימות הזה. הם אלה שהודיעו אתמול כי המצב בהר הבית שב לקדמותו והמוסלמים יחזרו להתפלל בו, והם אלה שאיימו כשדרשו את פתיחת באב אל-חוטה. אותם "שייחים אסטרטגיים" היו אלה שהחלו במערכה על המגנומטרים לפני 11 ימים, בהודעה דרמטית מול המצלמות, כאשר בישרו שלא יעלו להר להתפלל כל עוד השערים האלקטרוניים במקומם.

      סנ"צ יורם הלוי מפקד מחוז ירושלים וניר ברקת ראש עיריית ירושלים סמוך למקום בו נהרג אלכסנדר לבלוביץ. ירושלים 13 בספטמבר 2016 (נועם מושקוביץ)
      המשטרה מילאה במדויק את דרישות הווקף. הלוי, לצד ראש העירייה ברקת (צילום: נועם מושקוביץ)

      רק שלשום עוד נפגש עורך דין מטעם הווקף עם מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, ניצב יורם הלוי. עורך הדין הציג בפניו את הדרישות של הווקף לסיום המשבר: סילוק חמש מצלמות שנותרו במקום, כמה גשרי ברזל שהיו אמורים לשאת את המצלמות המיוחדות שלא הוצבו, ומחסומים ניידים ופתיחה של חמישה שערים סגורים. משטרת ישראל ביצעה אחת לאחת את הדרישות שהציב בפניה הווקף, על אף שהמשטרה עוד ניסתה לטעון שאין מדובר במו"מ.

      אולי הצדק עמה – לא היה משא ומתן, רק הוצאה לפועל של דרישות הווקף. כפי שסיכם זאת אחד מראשי הווקף, עבד אל-עזים סלהב, במסיבת עיתונאים שכינס אתמול עם אנשיו, "הווקף הוא האחראי הישיר ובעל המילה האחרונה" בהר הבית. הוא הבהיר: "אסור לכיבוש להתערב". זו בעצם הבשורה של המשבר האחרון, עצובה ככל שתהיה. לריבונות הישראלית בהר הבית ישנן מגבלות ברורות.

      ההחלטות התקבלו באיחור – והמשבר נגרר

      את המשבר הזה ניתן היה לסיים עוד הרבה לפני כן. תחילה, הצד הישראלי התעקש יתר על המידה על המגנומטרים, שכדאי ורצוי שיהיו בכניסות להר, אולם במהרה התברר כי מחיר השארתם עלול להיות כבד הרבה יותר מסילוקם. בסופו של דבר, ההחלטה שעדיף להתקפל בנקודה הזו התקבלה באיחור.

      ואז הגיע הצד הפלסטיני, שמיהר לטפס על העץ, בסיועה האדיב של ממשלת ישראל. תחילה היו אלה אנשי הווקף שהתעקשו שסילוק המצלמות והמגנומטרים אינו, מספיק ונדרשת עוד עבודה. הווקף רצה לראות את ישראל לא סתם נכנעת, אלא מרכינה ראש ומושפלת. מכאן נולדו שלל הדרישות הקטנות והשוליות, שבגינן נמשך המשבר בשלושת הימים האחרונים.

      מתפללים בעיר העתיקה, ירושלים, 28 ביולי 2017 (רויטרס)
      ישראל הבינה את מגבלות הכוח. מתפללים בעיר העתיקה, היום (צילום: רויטרס)

      התפנית הדרמטית בסיפור הזה מצדו הערבי שייכת ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. השינוי במדיניותו בימים האחרונים הוא בגדר אחת מההתפתחויות המשמעותיות ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. עם כל הכבוד לנשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן ולחמאס – ואין הרבה כבוד – שנקטו באותו קו מוכר וידוע, הגישה החדשה של אבו מאזן היא המפתיעה והמסוכנת ביותר.

      מאז שנבחר לתפקידו בינואר 2005, הציג אבו מאזן קו ברור בכל הקשור לאלימות. הוא התנגד לה בתוקף, קרא פעם אחר פעם לאנשיו להימנע מאלימות ולא לצאת לאינתיפאדה, ואפילו כינה את התיאום הביטחוני "קדוש" – אותו מעמד, פחות או יותר, כמו זה של הר הבית. נכון, הוא התעלם מההסתה ואפילו המשיך לשלם קצבאות לרוצחים היושבים בבתי הכלא בישראל, אך אי אפשר להתעלם מחלקו של אבו מאזן ומנגנוני הביטחון של הרשות במלחמה נגד הטרור בגדה המערבית. אנשיו אחראים בשנים האחרונות לסיכול מאות פיגועי טרור, לא פחות. רבים מאזרחי ישראל, כולל חיילים ומתנחלים, חבים לו את חייהם.

      יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן בישיבת קבינט ברמאללה, 22 ביולי 2017 (רויטרס)
      סטירת לחי מצלצלת מירדן. אבו מאזן בישיבת קבינט (צילום: רויטרס)

      אולם השבוע משהו באיש הזה נשבר. ההודעה שלו על הפסקת אותו תיאום ביטחוני "קדוש" עם ישראל לא הייתה ריקה מתוכן, כפי שאי אלו גורמים ניסו לרמוז בתחילה. התיאום הביטחוני אכן נעצר, מלבד מקרים נקודתיים. יתרה מכך, יו"ר הרשות החליט לצאת למלחמה, לא פחות. הוא לא השתמש במונח הזה, אך ברור היה שאם הר הבית יישאר סגור ותנזים פתח יארגן הפגנות בכל רחבי הגדה, הדבר יוביל לשפיכות דמים שקשה לדעת היכן תיעצר.

      כך, אבו מאזן, בגיל 82, שנופף בכל הזדמנות במשנתו הקוראת לשלום, החליט להפוך עורו, דווקא זמן קצר לאחר שהישראלים החליטו להסיר את המגנומטרים והמצלמות. ולמה דווקא אז? כנראה שתחושת האכזבה הקשה, מישראל, מירדן, ממצרים ומכל גורם אחר בסביבה, כולל ארצות הברית, הביאו אותו לצעד נואש שכזה.

      את סטירת הלחי המצלצלת ביותר ספג עבאס מהירדנים, שהסכימו להחזרת המאבטח הישראלי וצוות השגרירות לאחר תקרית הירי, והגיעו להבנות עם הצד הישראלי על סילוק המצלמות והמגנומטרים, מבלי אפילו ליידע אותו. הרשות עמדה נבוכה מול חוסר הרלבנטיות והשוליות שלה. היא חשה כיצד הר הבית מחליק מבין ידיה ועובר לטיפול הירדנים בלבד.

      לתוך כל זה צריך להוסיף את החתרנים הבלתי נלאים מבית – חמאס ומוחמד דחלאן. האחרון ממשיך במאמציו להגיע להסכם עם חמאס בגיבוי מצרי, איחוד האמירויות ואחרים, מבלי שאבו מאזן בתמונה כלל. מכאן, בעצם, נולדה ההחלטה של יו"ר הרשות ללכת לעימות מול ישראל, מוגבל ככל שיהיה, במטרה לנסות ולהציל את מעמדו הפוליטי.

      פלסטינים מתעמתים עם כוחות צה"ל באזור רמאללה, 24 ביולי 2017 (AP)
      אינתיפאדה מודל ספטמבר 2000. עימותים ברמאללה, השבוע (צילום: אי-פי)

      אבו מאזן הורה לסגנו בפתח, מחמוד אל-עלול, ולאחראי על התנזים, ג'מאל מחייסן, לגייס את התנזים לאירועי יום השישי. כל מי שמכיר את ההיסטוריה של תנזים פתח יודע כבר במה מדובר – הפגנות המוניות יותר, אלימות יותר, עם פוטנציאל גבוה לשימוש בנשק חם. כלומר, אינתיפאדה מודל ספטמבר 2000.

      אלא שאז הגיעה ההודעה של הווקף, שהפכו למקבלי ההחלטות במשבר הזה, ורוקנה בבת אחת את מחסנית הטענות של אבו מאזן. מה הוא ידרוש עכשיו? על מה יפגינו אנשיו, כעת כשכל דרישות המתפללים נענו? נכון, אם לא יהיו דרמות של הרגע האחרון, גם הרשות הפלסטינית תיאלץ לשוב למסלולה ולחדש את התיאום הביטחוני. אולם במשבר הבא, אפשר כבר לצפות לאבו מאזן לוחמני יותר, "שש אלי הדק", שלא יהסס להוציא את ההמונים לרחובות. מהרגע שעשה זאת פעם אחת, אפשר לנחש שיהיה לו קל יותר לעשות זאת שוב.

      השבועיים שנתניהו ישמח לשכוח מהם

      אירועי הימים האחרונים הטילו כתם נוסף על האופן שבו מתפקד ראש הממשלה בנימין נתניהו בעתות משבר ולחץ. נתניהו ישמח לשכוח מ-13 הימים האחרונים. הדברים הגיעו לשיא כאשר אתמול בבוקר "גורם משטרתי" ששוחח עם עיתונאים, מיהר להעמיד במקומו את ראש הממשלה. נתניהו, שהדליף ביום שלישי כי "הורה" לשר לביטחון הפנים גלעד ארדן לבדוק ידנית את המתפללים בהר, זכה לתגובה של המשטרה, שהודיעה לו באמצעות אותם גורמים כי "הדבר אינו ישים". כלומר, תשכח מזה, הדבר לא הולך לקרות.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם שגרירת ישראל בירדן עינת שלאין ועם איש האבטחה של בטמ"ח 25 ביולי 2017 (לשכת העיתונות הממשלתית , חיים צח)
      אולי הגיע הזמן שמישהו ילמד אותו קצת ערבית. נתניהו עם המאבטח היורה (צילום: חיים צח, לע"מ)

      כנראה שגם המשטרה הבינה שראש הממשלה מנסה לקבוע את מדיניותה בהר הבית על פי הסקרים, ולא על פי שיקולים ביטחוניים. נתניהו זגזג פעם אחר פעם בכל הנוגע למגנומטרים, ולא שעה לאזהרות של ראשי השב"כ וצה"ל, ואפילו של חברים בקבינט המדיני-ביטחוני שלו כמו שר השיכון יואב גלנט, שכבר בדיון לפני שבוע הטיל ספק בהיתכנות של השימוש במגנומטרים אל מול קהל של עשרות אלפי מתפללים.

      במקום זאת, נתניהו שעה למומחי הטוויטר מהימין, שקראו לו פעם אחר פעם שלא לפגוע בריבונות היהודית בהר הבית, להילחם על כבודה של מדינת ישראל, ומה לא. בסופו של דבר, גם הוא הבין את מגבלות הכוח, לא לפני שהצליח לגרום נזק נוסף למדיניות החוץ של ישראל בהתנהלות האומללה שלו בפרשת השגרירות בירדן. קבלת הפנים החמה שערך נתניהו למאבטח שירה למוות בשני ירדנים – אחד מהם לפחות חף מפשע שנפגע בטעות מהירי – אל מול מצלמות הטלוויזיה, היא יריקה בפרצופם של הירדנים.

      שר הביטחון אביגדור ליברמן בסיור בחלמיש, 22 ביולי 2017 (משרד הביטחון , אריאל חרמוני/משרד הביטחון)
      נתן לכולם לטבוע בבוץ. ליברמן בסיור בחלמיש, השבוע (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

      מהרגע הראשון היה ברור שהאירוע הזה, שנועד לשרת את יחסי הציבור של נתניהו, צפוי לגרום נזק לישראל. אכן, כבר אתמול התפרסמו בתקשורת הירדנית דיווחים כי צוות השגרירות הישראלית בירדן לא יורשה לשוב לעמאן כל עוד המאבטח לא יועמד לדין. ניכר כי לשכתו של נתניהו סובלת מעודף של יועצים ומומחים לענייני ארצות הברית, הליכוד, כלכלה, פוליטיקה ישראלית ומה לא, אך חסרים שם כמה דוברי ערבית שהיו אמורים ללחוש על אוזנו רגע לפני הצילום המתוקשר עם המאבטח, "עצור, זה יגרום נזק קשה ליחסים עם ירדן".

      אז נכון, נתניהו שלנו הוא נואם בחסד בעברית ואף באנגלית, אבל אולי הגיע הזמן שמישהו ילמד אותו קצת ערבית. ראייה לכך הן האמירות שהגיעו לאחר מכן, בדבר תמיכתו בעונש מוות למחבל מהפיגוע בחלמיש, שבו נהרגו שלושת בני משפחת סלומון, וכמובן ההדלפה לחדשות 2 כי הציע לאמריקנים לספח חלק מגושי ההתנחלויות בתמורה להעברת ואדי ערה לידי הפלסטינים. הייאוש מסתבר, מוביל את ביבי לרצות להיות ליברמן.

      המפכ"ל רוני אלשיך בהר הבית לאחר הפיגוע בשער האריות, ירושלים, 14 ביולי 2017 (מערכת וואלה! NEWS , ללא קרדיט)
      ה"תבהלנים" יודעים דבר או שניים בענייני ביטחון. המפכ"ל אלשיך בהר הבית

      נתניהו אינו היחיד שסבל כאן מתפקוד חסר עד בעייתי, בלשון המעטה. שר הביטחון אביגדור ליברמן נעלם במהלך המשבר. הוא, שנהג לדבר תחת כל פינה, סכר פיו ונתן לכולם לטבוע בבוץ. אפשר לנחש שאם היה בלשכת השר מישהו עם יותר ותק צבאי וביטחוני, הבנה, ובעיקר עניין בחומר הנלמד, קולו היה יותר משמעותי, ואולי אפילו היה מצליח להזהיר את נתניהו מכל הטעויות שנעשו כאן, מהזגזוג ומהנזק שנגרם.

      ומה בנוגע לשר לביטחון הפנים, האמון על משטרת ישראל? לאחר שניהל ארדן קמפיין נגד ראשי השב"כ וצה"ל באמצעות שליחיו בתקשורת, גם הוא הבין שה"תבהלנים" יודעים דבר או שניים בענייני ביטחון, ובסופו של דבר אפשר למשטרה להתקפל.

      בסופו של יום, אי אפשר להתווכח עם נפתלי בנט וחבריו מהימין: ההרתעה הישראלית אכן נפגעה במשבר הזה. אכן, הפלסטינים, הציבור ומקבלי ההחלטות, חשים בחולשתה של מדינת ישראל ובעיקר ושל ראש הממשלה. למרבה הצער, ההתקפלות הזו הייתה צעד נדרש לנוכח שפיכות הדמים שהסתמנה באופק. אולם במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, לכל דבר יש מחיר – גם לכניעה שעלולה להביא עוד שפיכות דמים, הפעם כזו שלא נובעת מתסכול או ייאוש, אלא דווקא משכרון כוח.