עת לפוליטיקה, עת לאנושיות: המחווה האמיצה של אבו מאזן בהגעתו להלוויה

(בווידאו: ההספדים מהלוויית שמעון פרס בהר הרצל)

אפשר לזקוף לחובתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן דברים רבים - הוא אינו מגנה את פיגועי "הזאבים הבודדים", הוא לא עוצר את ההסתה של הפתח ובכיריה, הוא מכנה מחבל ירדני בתואר "שהיד" ושולח לו אגרת תנחומים – וזהו רק חלק. אך לפעמים צריך גם לשבח אותו, משום שהיום (שישי) הוא היה המנהיג הערבי היחיד שגילה אומץ פוליטי, מדיני ואישי עם התייצבותו בהלוויית שמעון פרס בהר הרצל, יחד עם משלחת בכירים פלסטינים.

אבו מאזן הגיע לטקס בידיעה שהתמונות שיגיעו ממנו ישמשו את יריביו מבית בפתח ואת אויביו מחוץ בחמאס. הוא בא לירושלים על אף שידע שמנהיגים ערבים אחרים, ובהם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ומלך ירדן עבדאללה, אינם מתכוונים להופיע להלוויה. גם חברי הכנסת מטעם הרשימה המשותפת בחרו להיעדר במכוון מהלוויית אחד האנשים שפעלו ביתר שאת לשיפור מצבם של ערביי ישראל. בניגוד לכל אלו, אבו מאזן גם לחץ את ידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שוחח עם רעייתו והאזין בקשב רב לנאומים ולהספדים במהלך הטקס.

עוד בנושא:
נתניהו ספד לפרס: "למדתי ממנו שהתכלית היא קיום ודו-קיום עם שכנינו"
מכל העולם: אובמה ועשרות מנהיגים זרים נחתו בישראל להלוויית פרס
מנהיג שנוי במחלוקת: ח"כים ערבים לא ישתתפו בהלווייתו של פרס

הצעד הזה, שבפתח יש המגדירים אותו טיפשי ולא רואים בו אומץ, בולט עוד יותר לנוכח מצבו הגרוע של אבו מאזן בדעת הקהל, שמעולם לא היה בשפל כזה. כמעט שני שלישים מהציבור הפלסטיני היו רוצים לראותו פורש, הוא מסוכסך עם בכירים בפתח כמו מוחמד דחלאן, ורק אתמול הוא סילק משורות הארגון ארבעה ממקורביו של האחרון. גם יחסיו עם מצרים, הפטרונית של דחלאן, אינם כתמול שלשום – והקלטתו של האחראי על הדסק הפלסטיני במודיעין המצרי, ואיל ספתי, שכינה אותו "גמל", מעידה על כך. מכאן שלאבו מאזן, שרק אתמול סיים כינוס של "המועצה המהפכנית" של הפתח, היו את כל הסיבות הפוליטיות שלא להגיע להלווייתו של הנשיא התשיעי – והוא עדיין בחר לעשות זאת.

עם זאת, מתברר כי ההחלטה לצאת מרמאללה לטקס בירושלים לא הייתה פשוטה. ביום רביעי עוד נקטו בכירי הרשות תרגילי התחמקות שונים כדי להימנע מהצהרה אם היו"ר יגיע להלוויה או לא. ככל הנראה, ביום רביעי בצהריים, כשסוכנות הידיעות הפלסטינית "וואפא" פרסמה כי אבו מאזן שלח אגרת תנחומים למשפחת פרס, ההחלטה הייתה שלא להשתתף בטקס.

ואולם, לפי העורך הראשי של סוכנות הידיעות "מען", נאסר א-לחאם, מה ששינה את התמונה הייתה שיחת טלפון שקיבל יו"ר הרשות מבתו של פרס, פרופ' צביה ולדן, שהפצירה בו להגיע להלוויה. לכך גם קדמו מסרים רבים מצד בכירים ישראלים לשעבר ומאישים במערכת הביטחון, שהבהירו לעמיתיהם הפלסטינים כי מוטב שאבו מאזן יופיע להלוויה כדי שהציבור הישראלי יתרשם ש"יש עם מי לדבר".

בסופו של דבר, החליט אבו מאזן לנקוט מחווה אנושית לאיש שהיה שותפו לדרך במשך עשרות שנים. גם בקדמת הבמה וגם מאחורי הקלעים הוא משלם על כך מחיר, שכן מאז פרסום החלטתו להשתתף בהלוויה, הוא נצלב ברשתות החברתיות הפלסטיניות. כצפוי, דוברי חמאס תוקפים אותו, אך גם אישים בפתח אומרים שלא לציטוט את דעתם השלילית עליו. אחד הערוצים המזוהים עם חמאס אף הפיץ תמונה שלו נשען קדימה בזמן הטקס – וטען כי הוא "בכה על פרס". מקורביו של אבו מאזן טענו כי רק הקשיב לתרגום אחד הנאומים, ורק בשעות הצהריים התעשת הפתח ופרסם הודעת תמיכה בו.

כך, שוב, התמודדות לא פשוטה עוד צפויה לאבו מאזן לנוכח השתתפותו באירוע. המציאות הזו מדגישה עד כמה שליטי ירדן ומצרים נהגו כ"פוליטיקאים טובים" – ופחות כמנהיגים – בכך שהעדיפו לשלוח להלוויה שרים מטעמם. התנהלותם אולי עוד נסלחת מכורח הנסיבות, אך לצד זאת, קשה עד בלתי נתפס להבין את התנהלותם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, ובראשם איימן עודה ואחמד טיבי.