נתניהו ואובמה בהרמוניה נדירה - אך אקורד הסיום עלול להיות צורם

בשבע שנות כהונתם המשותפת ידעו בנימין נתניהו וברק אובמה לא מעט רגעים צורמים. כבר מפגישתם הראשונה, ניגנו הכינורות של השניים מנגינות שונות לחלוטין על נושאים מהותיים, דוגמת הגרעין האיראני והסכסוך הישראלי-פלסטיני. במרוצת השנים העוינות האישית שהתלוותה למחלוקות האידיאולוגיות נודעה לשמצה ולמרחוק. אמש (רביעי), בטקס החתימה על הסכם הסיוע הביטחוני בין ישראל לארצות הברית לעשור הקרוב, השתלבו הסולמות של ראש הממשלה ונשיא ארצות הברית ברגע נדיר של הרמוניה. "אין אף ממשל שעשה כל כך הרבה עבור ישראל", אמרה היועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, בטקס בוושינגטון, בה בעת שבירושלים הודה נתניהו לאובמה על "הסכם היסטורי" – חבילת הסיוע הגדולה ביותר שארצות הברית העניקה אי-פעם למדינה כלשהי.

החתימה על ההסכם, שכולל לבסוף 38 מיליארד דולר על פני העשור הקרוב, הביאה אמנם לקצם של עשרה חודשי משא ומתן אינטנסיבי, אולם חותמת גם פרק עגום מאוד ביחסים המיוחדים בין ירושלים לוושינגטון – המחלוקת סביב הסכם הגרעין בין איראן למערב. "התוצאה מדברת בעד עצמה", היה המסר שהעבירה רייס בטקס. גם נתניהו אימץ את המסר בשמחה, שכן בשתי המדינות יש מי שלא מצליחים לשמוח למראה החתימה על ההסכם ולא שוכחים את הדרך לשם.

לקריאה נוספת:
הסנאטור שמונע חתימת הסכם הסיוע: "אמרתי לנתניהו שהממשל יכול להזדיין"
שגריר ארה"ב בישראל: "הסכם הסיוע ייחתם בקרוב ויהיה הגדול בהיסטוריה"

לשני המנהיגים חשוב להתהדר עתה בהישג המגולם בהיקף הסיוע – סכום אכן חסר תקדים, ודאי בתקופה של קיצוצים בתקציב הביטחון האמריקני. נתניהו ואובמה, שהתרגלו להתייצב זה מול זה ראש בראש, עומדים כתף אל כתף במפגש ייחודי של אינטרסים: לשניהם יש יריבים פוליטיים שטוענים כי הסכם הסיוע היה יכול להיות טוב יותר.

כך, רגע לפני שהוא עוזב את הבית הלבן, מבסס ההסכם את מורשתו של אובמה כנשיא הנדיב ביותר כלפי ישראל מבחינה ביטחונית. הוא אף מאפשר להזים את דברי הביקורת על יחסו לישראל ועל הדרך לחזק את המפלגה הדמוקרטית ולעזור בקמפיין הבחירות של מי שעשויה להיות יורשתו בתפקיד, הילרי קלינטון. לנתניהו, ההסכם מהווה קרדום לחפור בו בוויכוח פוליטי ער שהתנהל בשנתיים האחרונות בשאלה "מה היה קורה אילו" לא היה בוחר לנאום בקונגרס במרץ 2015 - רגע לפני הבחירות - ומתייצב בחזית אחת עם המפלגה הרפובליקנית לסיכול הסכם הגרעין.

שאלת היחסים הרגישים במשולש הבית הלבן-לשכת נתניהו-קונגרס ריחפה באוויר במהלך כל המשא ומתן על הסכם הסיוע, ממשיכה להדהד גם לאחר החתימה ומחמיצה במעט את צהלות השמחה. בטיימינג מושלם ומכוון היטב להרוס את החגיגות, פרסם הבוקר ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק מאמר תקיף ב"וושינגטון פוסט", ובו כתב כי "התנהלותו המופקרת של נתניהו מסכנת את ישראל". בכך הצטרף לטענות האופוזיציה, שלפיהן הסכם הסיוע מוכיח את הנזק שבהתנהלותו הלא אחראית של נתניהו מול הבית הלבן.

ההסכם, כתב ברק, הוא "הרבה פחות ממה שהיינו יכולים להשיג לפני שראש הממשלה בחר להתערב בבוטות בפוליטיקה האמריקנית". ישראל שילמה מחיר כבד על התנהלותו הלעומתית של נתניהו עם ממשל אובמה, אומרים מבקריו של נתניהו, ומוסיפים כי הבית הלבן היה מוכן לתת סכום גבוה הרבה יותר אם המשא ומתן היה נפתח מיד לאחר חתימת ההסכם עם איראן. הצפרדעים שישראל נאלצה לבלוע – ההתחייבות לא לבקש יותר תוספות מימון מהקונגרס וביטול ההסדר המאפשר להמיר כרבע מהסיוע לרכש מהתעשיות הביטחוניות הישראליות – הם תוצר לוואי נוסף של התנהלותו של נתניהו, קובעים המבקרים.

בסביבת נתניהו דחו בתוקף את הביקורת של ברק וכינו אותה "עוד ניסיון קאמבק פתטי". לדברי מקורבים לראש הממשלה, מאמר שמנגח את מדיניותה של ישראל דווקא ביום שבו נחתם הסכם הסיוע הוא "הוכחה נוספת שמה שמעניין את ברק זה לא ביטחון ישראל, אלא רק טובתו האישית".

גם בצד השני של האוקיינוס האטלנטי לוו השלבים הסופיים של חתימת ההסכם בתזכורת לתסכול של הממשל מההתערבות בקונגרס. למוד טראומות מהשנתיים האחרונות ומלא חשדות כלפי נתניהו ושגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, דרש הבית הלבן כי ישראל תתחייב שלא לבקש יותר תוספות מימון מהקונגרס. אך כפי שנחשף השבוע בוואלה! NEWS, מחלוקת בין הבית הלבן לסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם עיכבה את ההודעה על הסכם הסיוע בשבועות האחרונים.

גרהאם, שנחשב לאחד מתומכיה הגדולים של ישראל בקונגרס ועומד בראש ועדת המשנה לעניין תקציב סיוע החוץ בסנאט, התעקש כי הקונגרס אינו צד בהסכם וסירב להוריד מסדר היום הצעות חקיקה הקובעות תקציב גבוה יותר. הבית הלבן, שזעם בשנה שעברה על יחסי נתניהו והקונגרס, דרש ממנו להוריד את גרהאם מכוונותיו. "אני מעריך את הרצון שלך לסייע למדינת ישראל, אבל הצורך שלי לסכם עם הממשל את הסכם הסיוע לעשר שנים גדול יותר מלקבל 300 מיליון דולר ב-2018-2017", אמר לו ראש הממשלה, אולם הסנאטור לא השתכנע והתעקש ללמד את הממשל שיעור בהפרדת רשויות.

הפעם, לממשל וללשכת נתניהו היה אינטרס משותף להוריד את גרהאם מהעץ. הממשל לא רצה שהסנאטור ימשיך להשמיע בקולניות ביקורת על הסכם הסיוע שהיה יכול להיות טוב יותר, ונתניהו רצה לסגור את ההסכם לפני תום כהונתו של אובמה. גרהאם התעקש - וישראל הסכימה לספק התחייבות כתובה שתחזיר כל כסף שיוענק לה על ידי הקונגרס בשנתיים הקרובות. רק אז נסללה הדרך לחתימת ההסכם.

מי שמחפש מעבר לפוליטיקה גם נקודת אור מדינית, יוכל להתנחם בכך כי למרות כל הדם הרע שזרם בשנים האחרונות בין וושינגטון וירושלים, בסופו של דבר, בעלות הברית התגברו על מחלוקת גדולה ונושא שהיה חשוב לשני הצדדים - או כפי שנתניהו אוהב לומר "הכול נשאר במשפחה". למרות המתחים, נחתם הסכם בעל ערך אסטרטגי יקר שמעניק למערכת הביטחון ודאות חסרת תקדים, שהיא חשובה כמעט כמו סכומי הסיוע שנגרעו או שלא נגרעו.

ואולם הטון ההרמוני לא צפוי להימשך רב. הסוגיה הפלסטינית מאיימת לחדש את החצים בין נתניהו לאובמה - וממש בקרוב. רבים בירושלים תוהים אם בחסות הצהלות על ההסכם הנדיב, אובמה ירגיש כעת חופשי להתקדם עם יוזמה אחרונה בנושא, בין אם בדמות נאום נשיאותי שיפרוש את הפרמטרים לכל הסכם עתידי או הימנעות מהטלת הווטו המסורתית במועצת הביטחון.

רייס אותתה על כך אמש בנאומה, בהדגישה את קריאתו של הנשיא לפתרון שתי המדינות. זאת, בהמשך לביקורת אמריקנית נוקבת שנשמעה במהלך הקיץ על המשך הבנייה בהתנחלויות, ואחרי הודעות הגינוי האחרונות של מחלקת המדינה.

אחרי הבחירות בנובמבר, משוחרר מכבלי השיקולים האלקטורליים, אובמה עשוי לבחור באקורד סיום אחרון. ייתכן בהחלט כי הוא יהיה צורם לאוזניי נתניהו.