הפעם הם דפקו מכות לערבי – בפעם הבאה השוטרים ירביצו לאמא שלך

בסרטון למעלה: תיעוד התקיפה המשטרתית מחוץ ל"סופר יודה" במרכז תל אביב

אומרים שאתה אף פעם לא שוכח את הפעם הראשונה שלך. זה נכון. הפעם הראשונה שלי הייתה בבאר שבע. זה היה מחוץ לאצטדיון הכדורגל הדוחה ע"ש וסרמיל, באמצע שנות התשעים. הייתי ילד, קצת לפני בר מצווה, ובאתי לעודד את קבוצת הכדורגל שלי יחד עם בן דודי הצעיר, זמן קצר לפני שסיים את שנת הלימודים שלו בכיתה ג'. בכניסה למגרש היה דוחק נוראי. מספר אנשים ניסו להיכנס עם כרטיסים מזוייפים שקנו בתמימותם מספסרים, לאחרים סתם נמאס להמתין בתור והם התחילו לדחוף. ואז הגיעו שוטרי משטרת ישראל, מתוגברים בפרשים ובכוחות יס"מ, והחלו לחלק אגרופים לכל מי שעמד בדרכם. הפעם הראשונה שנתקלתי באלימות משטרתית הייתה כואבת במיוחד כי היא ניפצה לי את הדימוי התמים של שוטר. זה שיבוא להציל אותי אם יקרה לי משהו רע, או לכל הפחות יעניש אותי אם לא אסיים את כל האוכל מהצלחת. זאת הפעם הראשונה שהבנתי ששמירה על הסדר ודאגה לאזרח הקטן (וכשהייתי בן 12 הייתי אזרח קטן מאוד) לא מעניינים אותה – אלא רק השורה התחתונה: לנטרל אירועים, להרוג אותם כשהם קטנים. אם צריך לפוצץ במכות ולרמוס כמה ילדים בדרך, שיהיה.

זאת לא הפעם האחרונה שנתקלתי באלימות משטרתית, ואני בטוח שכמעט לכל אזרח ישראלי יש סיפור כזה. וזה בכלל לא משנה אם הוא בדואי מהנגב, עולה מאתיופיה או היפסטר מפלורנטין. האלימות המשטרתית, ייאמר לזכותה, לא מבדילה בין דת, גזע ומין. כולם חוטפים. רק לפני שבוע פרסם יוסי אלי כאן בוואלה! NEWS את סיפורה של ה', שוטרת לשעבר ואמא לשלושה ילדים שהוכתה נמרצות על ידי שוטרי משטרת ירושלים מכיוון שלטענתם היא התנגדה למעצר. בלי להיכנס לוויכוח בין הצדדים לגבי הסיבה למעצר, התמונות מדברות בעד עצמן. ה' בת ה-35 לא נראית כמו מישהי שיכולה לפגוע בזבוב, ולא אמורה להיות בעיה לשוטר מיומן לעצור אותה, ובטח שלא למספר שוטרים. ובכל זאת, היא סיימה את הערב בתא המעצר כשכל גופה חבול ממכות, ושוחררה ממאסר לאחר שבית משפט השלום בבירה ביקר את השימוש בכוח של המשטרה.

הסיפורים האלה מתפרסמים כל הזמן, עושים קצת רייטינג לרגע, אוספים כמה טוקבקים זועמים – ונשכחים. זוכרים את השוטר שחנק נער בן 18 מכיוון שלא ניקה מספיק מהר את הלכלוך שהשאיר בחוף הים באשדוד? מה לגבי כתב הפלילים של חדשות 2 שהותקף באגרסיביות מכיוון ששאל שוטר למה הוא מתנהג באגרסיביות? את החייל שחטף מכות רצח משוטר יס"מ וממתנדב מכיוון שניסה לעבור את הכביש בחולון אתם בטוח זוכרים, נכון? או את כתב הדתות של גל"צ שהותקף באלות ובבעיטות על ידי שוטרי יס"מ כשסיקר הפגנת חרדים? טוב, את בן ה-69 שנעצר מכיוון שהפר צו הרחקה מאשתו, נאזק בידיו וברגליו, ובזמן שהיה מנוטרל לחלוטין הוכה על ידי קצין משטרה בחדר החקירות אי אפשר לשכוח. או שכן.

אלה הן דוגמאות קטנות על היחס שנותנים במשטרה לאזרחים – ולא משנה אם הם חשודים בפלילים או סתם היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מדובר בסיפורים שנעלמים מהר מהכותרות במדינה כמו ישראל מכיוון שיש את החיים עצמם – כלומר פצצה אירנית, צבע אדום בדרום, סורים על הגדרות, שר ביטחון שמודח בצורה משפילה, סגן רמטכ"ל שננזף מכיוון שאמר את דעתו השנויה במחלוקת או סתם קבוצת כדורגל שזוכה באליפות אחרי 40 שנה (שאפו, אלונה). המקרים היחידים בהם אלימות משטרתית עושה כותרות באמת היא כשהיא מופנית כלפי מיעוטים. זה הוביל – ובצדק – את מחאת האתיופים בשנה שעברה וזה קורה ממש כרגע בעקבות התקיפה האלימה של מייסם אבו אל-קיעאן, צעיר ערבי מחוץ ל"סופר יודה" מול כיכר רבין בתל אביב.

אלא שהסיפור הזה עלה לכותרות מהסיבות הלא נכונות. השוטרים תקפו את אבו אל-קיעאן לא בגלל שהוא ערבי – אלא פשוט כי השוטרים שלנו אלימים. אין דרך נעימה להגיד את זה. זה יכול לקרות מחר לכל אחד מאיתנו. ברור שהסיכוי שזה יקרה למישהו "בעל חזות ערבית" גבוה יותר, אבל אל תבנו על זה שהחזות האירופאית שלכם תגן עליכם בפעם ששוטרי יס"מ יחליטו להראות לכם מי בעל הבית. תשאלו את 15 אוהדי הפועל תל אביב האקראיים שנפצעו מגז מדמיע במנהרות של אצטדיון טדי, סתם כי שרו שירים מעצבנים. השוטרים שלנו גזענים בדיוק כמו החברה שאנחנו חיים בה, ולנסות לטפל בבעיית הגזענות במשטרה בלי לעסוק בשורש הבעיה זה כמו להילחם בסרטן עם אקמול.

הפוסטים הנרעשים בפייסבוק ובטוויטר, שמזכירים בנשימה אחת את גרמניה של שנות ה-30 עם המעשה המחריד של השוטרים אתמול קצת חרגו מפרופורציות. אם כבר, ההפך הוא הנכון. ההתגייסות של עם ישראל, בחסות התקשורת, בעד הצעיר הערבי שהותקף – מוכיחה שהמצב שלנו בדיוק ההפך מגרמניה של שנות ה-30. ההגנה על המיעוט מול רשויות המדינה, דווקא בתקופה בה נראה שיש יותר צל מאור בחסות הפוליטיקאים שלנו – היא נקודה לזכות העם היושב בציון. ניתן רק לקוות שהתקשורת תמשיך להיות חופשית לסקר בביקורתיות את גופי המדינה גם בעתיד.

זו חובתה של התקשורת לסקר את כל המקרים האלה, ולבקר את המשטרה בכל הזדמנות. זה ממש לא פשוט, כפי שלמדה כתבת וואלה! NEWS על בשרה כשעוכבה לחקירה לאחר שניסתה לסקר שוטרים מכים מפגינים וסרטון נמחק מהטלפון הנייד שלה.

ובכל זאת, מדובר בחובה עיתונאית ואזרחית. לא בגלל שכל השוטרים אלימים, להפך – אלא כדי לשמור על כבודה של המשטרה שלנו, למען אותם שוטרים אמיצים ומלאי מוטיבציה שרוצים לתרום לאזרחים באמת. עם לחץ ציבורי תקיף (אך לא אלים) אפשר לדאוג לחינוך מחדש של המשטרה, ולהכשת העשבים השוטים עד להגשמת הפנטזיה: שנאהב את השוטרים שלנו, במקום לפחד מהם.