(אח של פצוע בפיגוע התפרץ לעבר נתניהו: "אנחנו סלחנים מדי")
תת-אלוף איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, נאם אתמול (שלישי) בטקס הממלכתי השנתי שמקיימת המועצה האזורית שדות נגב שבעוטף עזה. דבריו על חברים לדרך שאינם עוד לא הותירו שום עין יבשה בקהל.
"'ומי שבאחרית הימים יגלה מעינינו עפר, יוכל לומר: היו להם מדבריות, וחבלי ארץ. היתה להם כלנית בוערת, מים מפות לחם, ודרך ארוכה ללכת, היה להם הכול, אבל הזמן, בכליהם פתאום אזל'. הנני כאן ביום הזה, יום של זיכרון ושתיקה וגעגוע, יום של שמות ושורות וחלקות. ואני, שכבר עשורים שלושה הולך בין הנערים ובראשם, אין בי את יכולת ההכלה למספרים הגדולים, לזיכרון הקולקטיבי, להכללה, אחידות.
עוד בוואלה! NEWS:
נושאי הבשורה הפועלים בתווך שבין השמועות למשפחות
גיא צלמוות: מסע עצוב ברחוב המדמם ביותר של ירושלים
אח של פצוע בפיגוע התפרץ לעבר נתניהו: "אנחנו סלחנים מדי"
"אז במחילה ביום הזה, זוכר אני רק חייל אחד, רק אחד, הלוא אמרתי לכם יותר מכך אין די היכולת. לכן זוכר אני את אורן תמונתו המצהיבה באלבומי, משחקים בגן הילדים כאילו לא ידע שיחדול חדל בג'בל ברוך, רק אותו ואת אסף שחטף כדור צלף, ואני זוכרו ממגרש הכדורסל ומסיור המפקדים שהחזירו גופתו. ואת דרור שהכרתי ויחד עם 12 חבריו עלה במשאית של אש אל המרומים, כשנערה בת 16 התפוצצה עמם, רק אותם ביום הזה.
"אין בי את היכולת, אמרתי לכם, לזכור את כולם, אז אני זוכר רק אחד. את עמית שסיימנו יחד את שנת השירות והוא ניסה עוד בבקו"ם לשכנע אותי ללכת לחיל הים ואני לצנחנים חלמתי, ושם גם קיבלתי את הידיעה שרקטת אר-פי-ג'י פילחה את גופו החסון, ואיך קברנוהו מול הים. רק את גיא, ואת הלחיצה, שלחצנו על שקית האינפוזיה כאילו תחזיר בו חיים ואת המסוק שהתרחק והותיר אותנו ספוגים בדמו, רק אותו.
"רק אחד, הרי אמרתי לכם, יותר זיכרוני מצפוני איננו מאפשר. אז אני ביום הזה זוכר רק את הלילה הנורא ההוא בפאתי כונין, לילה שלא היה עוד כמותו לרוע ואת נעליו האדומות מבצבצות מהשמיכה שעל האלונקה ואת המסע שרציתי שלעולם לא יגמר הביתה.
"אני זוכר רק אחד, רק את אלעד ואת הריב שרבנו בטרם נפל, ואת מישה ואת הד המטען בוודאי, רק את דביר וגבאי וחלמיש שנהרגו בסלוקי, הוואדי הסמוך. רק ימים לאחר מכן יחד עם עזרא שנקבר ליד דודו שנפל בגדוד, דור אחד לפינוי בוואדי שובש, רק אותם אני זוכר ביום הזה.
"אמרתי לכם, מספרים גדולים, רשימות ארוכות גדולים מיכולת להכיל. משתדל ביום הזה לזכור רק את האחד, רק את יובל שהיה כאח לי ואת שיחתנו באוהל הסיירים, שק שינה לשק שינה, חצי ערים חצי רדומים, ואת הטלפון מהפקידה הפלוגתית שאמרה לי שהוא לא ירד מהקריסטופני.
"לכן אני זוכר רק את נדב שנפל בראש חייליו ואת נשיאת ארונו בשדה חמניות, ואת אורי שגם הוא מפקד פלוגה כמו ציון ואיתן וזיו ואסף. לפרקים לא זכרתי מי מהם חי ומי כבר לא, ולעולם הם לי חבורת מפקדי הפלוגות הצעירים שכמעט בגרו.
"רק אחד, רק את דודי ואת משקפיו על הכביש האספלט במד"ס ואת אודי, ואת הלילה שצפנתי על דף, רק את ליאור וברק שתש כוחם מן המסע ולא ראו בי גלגל של הצלה והם השאירוני כועסים ושואלים, רק אחד, רק את ארז ונשקו בידו, שערו סתור, לבושו מרושל ובקצה פיו חיוך כמעט מזלזל ואת כתם הפיצוץ שנותר ואת שיירת הרכבים ואת הטלפון של אבו רייש שלא ענה, כשרצתי לשאול מה שלומו?
"ואת מגן וזוהר שעלו בסערה שבועות אחריהם על אותה הדרך, ואני רק אחד יודע שאני אזכור ולכן רק עליו חושב אני ביום זה. רק על דני ודולב, רק על דוד ודובי, רק עליהם, ואני כבר יותר משלושה עשורים בחאקי, וקצר הערב הזה מלהזכיר את האחד ולפיכך דווקא ביום של זיכרון ושתיקה וגעגוע, רציתי לזעוק, פיקחו עינכם, שמעו את הקולות.
"לא לשווא נפלנו, ופינו עפר, לא לשווא כוסו עינינו בשמיכה של צמר, לא לשווא, לא לשווא ידנו על לוחמינו ולא שבנו מן השדה. אנחנו דור של מגשימים, אנחנו דור של מגשימי חלום, אנחנו זכינו לראות נס הגדול מיציאת מצרים, פלא אדיר מקריעת ים סוף, אנחנו שבשגרת חיינו רואים את הקולות, הינה הארץ הזאת, ארץ מדבר ודיה תרבה ושיממון ארץ פורחת וצומחת. הנה, הארץ הזאת, האוכלת יושביה, מניבה חלב ודבש ופרי הדר ואסמנו מלאים ושדותינו פורים.
"ובתי הספר וגני הילדים ובתי אולפן ורחובותינו מלאים בתינוקות ומפעלים ותעשייה ומדע, וכבישים נפרסים ומנופי בנייה, דווקא ביום הזה רוצה אני לומר באוזניכם, לא לשווא חדלנו ומתנו, לא לשווא. אנחנו בראנו ארץ בידינו, חוללנו נס ובינינו לחלומנו חומת מגן, ואנו בני הארץ הפכנו ללבניה, לבנים בחומה שכשמי מאיתנו נופל, אנחנו סוגרים רווחים וחלל ונכונים להמשך הדרך.
"צודקת דרכנו ולנו הכוח והעוז. איננו עייפים מהמסע, רוחנו לא תשה. נמשיך ונגן על חפות חיינו עד לניצחון".