פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלוש נקישות בדלת: נושאי הבשורה הפועלים בתווך שבין השמועות למשפחות

      הם עושים את זה עשרות שנים, אך מעידים כי ההרגשה לא השתנתה מאז הפעם הראשונה. שלושה מודיעי נפגעים שוחחו עם וואלה! NEWS על התקופות המסויטות - "שלוש וארבע הודעות בשבוע" - ועל המאבק נגד הזמן בבדיות ברשתות החברתיות

      שלוש נקישות בדלת: נושאי הבשורה הפועלים בתווך שבין השמועות למשפחות
      צילום: ראובן קסטרו, עריכה: ניר חן

      (שיחה עם קציני נפגעים בצה"ל - ריאיון לאולפן וואלה! NEWS מיום הזיכרון)

      סגן-אלוף (במיל') אורי נתני, רב-סרן (במיל') יוסי וקנין ורב-סרן (במיל') רונן רויטמן מתנדבים זה שנים לתפקיד הקשה של מודיעי נפגעים. הם מעידים כי ההרגשה שלהם לא השתנתה מהפעם הראשונה שבה עשו את המשימה. הלב לא מפסיק לפעום והקרביים מתהפכות לפני הנקישה בדלת. הדמיון עובד שעות נוספות: "את מי אני אפגוש?", "איך הוא יראה?", "מה הולך להיות?". לבסוף, שום תרחיש שעלה במוחם לא דומה למציאות. ביום שבו התחושות האלה יחדלו, מודיעי הנפגעים יפסיקו את שירותם.

      "לא, לא הפכתי למכונה, אין סיכוי", מסביר בתוקף סגן אלוף במיל' נתני, נשוי ואב לשלושה מרחובות. "ברגע שזה יקרה, אני לא אמלא את תפקידי יותר. מהרגע שאני בתורנות או בכוננות ומקבל טלפון לעלות על מדים, הלב לא מפסיק לפעום בין שמדובר בנפגע בקרב או נפגע בתאונת דרכים", מעיד נתני בן ה-62, זקן השבט, שמבשר בשורות איוב זה 36 שנים. בינתיים, זה עדיין לא קורה, ונתני מתמרן בין מילואים, משפחתו ועסקיו.

      "נקישה בדלת זו מלחמת האין-ברירה", מצטרף לתחושות שתיאר נתני רב סרן וקנין, בן 46 נשוי ואב לארבעה ילדים מאשקלון. "באותו יום אתה מגיע למשפחה הביתה, אי אפשר לזייף את זה, עובר עליך משהו אחר". לשיחה מתפרץ רב סרן רויטמן, בן 47 נשוי ואב לשלושה ילדים ממזכרת בתיה, שאת אשתו הכיר בקצין העיר. "מישהו צריך לעשות את זה, ממש מרגישים את זה בקרביים", שיתף.

      קציני מדור נפגעים בצה"ל. מאי 2016 (ראובן קסטרו)
      "נקישה בדלת זו מלחמת האין-ברירה". נתני מלפנים, וקנין (מימין) ורויטמן מאחור (צילום: ראובן קסטרו)

      אף שגם ברזומה של וקנין ורויטמן עשרות שנים של עשייה, הם מרשים לעצמם לכנות את נתני "הדינוזאור של עולם מודיעי הנפגעים". בזמן שירותו הצבאי, נהרג אחיו מפגיעת רכבת ונתני נותר בן יחיד. "אימא שלי לא הסכימה שאני אשרת בקרבי, אז סיפחו אותי לקצין העיר רחובות". אחרי חצי שנת שירות ביקשו ממנו להתנדב לתפקיד מודיע נפגעים. "שאלו אותי אם אני מסוגל, אמרתי שעד שלא אנסה - לא אדע".

      נתני הוא האחד הוותיקים בתפקיד ומזמן הפסיק לספור את מספר ההודעות שהעביר למשפחות. "התקופות הקשות ביותר היו בשנות ה-90 כשהיו פיגועים בלבנון, הודעה רדפה הודעה והיינו עושים שלוש וארבע הודעות בשבוע. אלו היו רגעים מאוד מסויטים", מעיד נתני ומציג את התכתובות ואת מסרי התודה שקיבל מבני המשפחה.

      כמו נתני, גם רויטמן ידע שכול במשפחתו. אחיו נהרג במלחמת לבנון הראשונה. "אנחנו הבודדים במערך כולו שבאים ממשפחות שכולות, לכל משפחה שדפקתי בדלת חשבתי שזה כאילו אני, חווה שוב את מה שהם חווים לראשונה. מרגע נקישת הדלת, את חיה את המשפחה מכל הבחינות", תיאר רויטמן את פגישותיו הדרמטיות עם המשפחות. "מדי פעם הסיפור האישי שלך קופץ", מגלה רויטמן.

      הלווייתו של סמל-ראשון עמית יאורי, שנפל במהלך מבצע צוק איתן, בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, יולי 2014 (נועם מושקוביץ)
      "התקופות הקשות ביותר היו בשנות ה-90" הלוויה צבאית ב"צוק איתן" (צילום: נועם מושקוביץ)

      נתני לא מסוגל לשכוח את ההודעה הראשונה שלו. "כאילו זה היה אתמול", העיד והוסיף כי היא מאוד משמעותית בהוויה שלו הן כמודיע נפגעים והן כאדם. "התלוויתי למודיע שחנך אותי. זה היה הלוויה של חייל, טבח בצנחנים, הוא היה צריך להגיע הביתה לפורים ועמד בטרמפיאדה בפלמחים כשמכונית פגעה בו. הוא היה האח הקטן של כמה אחיות. הגענו בשש בבוקר להודיע ומצאנו את האבא יושב בפינת האוכל ומחכה לבן שלו. הוא חיכה כל הלילה במתח. ברגע שנכנסנו והודענו, פרצה אנדרלמוסיה, חפצים החלו להיזרק לחלל האוויר והמזנון נשבר".

      הרגע הדרמטי ביותר היה זה שבו בעלה של אחת האחיות הזהיר את נתני כי האב עומד להוציא אקדח. באותו הרגע רץ נתני אחרי האב לחדרו והוציא את האקדח מידו. "היום כשאני חושב על זה, אני לא יודע מה היה קורה אם האקדח היה בידו, אולי הוא היה הורג את עצמו אולי אותי. אבל בנס הצלחנו בעדינות להוציא לו את הנשק מהידיים". אף שבאותו הרגע, נתני הצטייר בפני המשפחה כמלאך המוות, אחרי ההלוויה הוא התקבל בחום רב. "קיבלנו חיבוקים מהמשפחה ברמות של אחים, התייחסו אלינו בצורה כל כך אנושית ואת הרגישות אי אפשר היה לתאר", העיד נתני.

      אוטובוס התהפך סמוך לכוכב השחר, 26 בנובמבר 2015 (נועם מושקוביץ)
      "ההודעות הכי קשות הם הודעות של תאונות דרכים". תאונה שבה היו מעורבים חיילים, נובמבר 2015 (צילום: נועם מושקוביץ)

      "כשנפרדים מהמשפחה בסוף שבעה, לא קרה מצב שלא קיבלתי חיבוק מאבא ואימא", טען רויטמן. וקנין הצטרף וסיפר על מקרה טרי ממבצע "צוק איתן". "האב במהלך שבעה אמר לי 'אתה אוכל איתי עכשיו צהריים, אם לא, אני לא אוכל'. כשהנשיא הגיע לבקר הוא אמר לו: 'בלעדיו אני לא נושם'. זה היה אבסורד, הרי אני הרסתי לך הרגע את החיים, ועכשיו אתה נתפס בי? הוא היה אומר לי: 'אני רוצה שיוסי יישב לידי, כל המשפחה עדה, אם יוסי לא יאכל איתי אני לא אוכל'".

      "ההודעות הכי קשות הם הודעות של תאונות דרכים", אמר נתני והסביר: "במהלך מבצעים צבאיים, מלחמות כמו 'צוק איתן' למשל, לכל אימא יש בתת-מודע את המחשבה שיכולים לדפוק לה בדלת. אבל במצב כזה שאימא יודעת שהבן שלה רק יצא מהבית לרופא או נסע בדרכים לצבא, ואני דופק לה בדלת ומודיע לה שהבן שלה נהרג, היא לא מבינה מאיפה זה מגיע לה. במקרה אחד שקרה לי, אם נתנה לי סטירה וסובבה אותי, זה היה איום ונורא".

      המרדף אחרי הודעת הווטסאפ

      הדבר היחיד שהשתנה מאז שהחלו בתפקידם, מספרים מודיעי הנפגעים, הוא תופעת פרסום שמות ההרוגים בווטסאפ, שהפכה את העבודה שלהם לקשה ומאתגרת יותר. אם בעבר היו שמות ההרוגים נשמרים בקצין העיר, כיום, בעידן הווטסאפ, מקבלים המודיעים את שמות הנפגעים בווטסאפ ומעדכנים את המערכות על ההדלפות.

      חייל בטלפון (AP)
      "חיילים הופכים לדובר צה"ל" (צילום אילוסטרציה: אי-פי)

      "כשאני מקבל משימה להודיע למשפחה, הדבר הראשון שעולה לראש זה הווטסאפ, איך אני משיג אותו, איך אני מגיע למשפחה לפני שהוא מגיע לפני, זה כל העניין", מספר נתני, "עד לפני ארבע-שלוש שנים זה לא היה במוד שלנו בכלל, לא חשבנו על זה, חשבנו להגיע לפני התקשורת. היום כשאנחנו יוצאים להודעה, אנחנו חושבים קודם כל להגיע הכי מהר שאפשר ולנסות להוציא את ההודעה מהאפליקציה הירוקה הזאת שמופיעה לנו על המסך כדי שהיא לא תשיג אותנו".

      וקנין מעיד שהיו מצבים שבו תושבי היישוב שבו התגורר ההרוג ידעו על מותו בטרם הגיעו המודיעים לבית משפחתו. "היו מקרים שהייתי בדרך להודעה וקיבלתי מכמה קבוצות בווטסאפ את השם של החייל שאני הולך להודיע למשפחה על המוות שלו. בזמן הזה כל היישוב ידע עוד לפני שדפקנו בדלת". הקצינים מעידים כי הם מנסים לעצור את תופעת רב סרן שמועתי שמתחוללת ברחבי הרשתות החברתיות. "לפעמים אנחנו שולחים הודעות לאותן קבוצות שמפרסמות את השמות ומבקשים מאנשי הקבוצה לא להעביר את ההודעה משום שהמשפחה טרם קיבלה את ההודעה", הסביר רויטמן. נתני, זקן השבט, ממהר למתוח ביקורת על הטכנולוגיה. "המשפחה צריכה לקבל את ההודעה בדרך המקובלת, בדרך הצה"לית, ברגע שהמשפחה מקבלת הודעה שלא בדרך הצה"לית, את המשפחה אופף חוסר ודאות, 'למה קצין העיר לא הגיע אליי?' אין פה משהו רשמי".

      פיגוע אוטובוס, אזור. 14 בפברואר 2001 (AP)
      "צמד החברים לא נפרדו". האירוע שאותו וקנין לא שוכח הוא אסון האוטובוס באזו?ר ב-2001 (צילום: אי-פי)

      וקנין מכיר את התופעה מגוף ראשון. מלבד היותו קבלן וקצין נפגעים במילואים, הוא מתנדב במד"א. בשל כך הוא חבר בעשרות קבוצות ווטסאפ שקשורות למד"א. "מכורח התפקיד אנחנו נחשפים לקבוצות ווטסאפ שנותנים דיווחים בזמן אמת, עם המון אחריות ומאותן קבוצות יש זליגה של שמועות. אנשים אוהבים להדליף בווטסאפ, אך ברגע ששיגרת, אין דרך חזרה", מתריע וקנין. "הווטסאפ אכזרי, אנחנו במאבק נגדו, במרדף נגד הזמן, אין לנו בכלל את הזמן שהיה לנו בעבר, את האקסטרה והלוקסוס. פעם היינו מקבלים את ההודעה והיא הייתה ממודרת עד לנקישה", סיפר וקנין.

      האירוע שאותו וקנין לא שוכח הוא אסון האוטובוס באזו?ר ב-2001. מחבל הסיט את האוטובוס שבו נהג לעבר תחנת האוטובוס ודרס למוות שבעה חיילים. "אני לא אשכח איך הורדנו שני ארונות בו זמנית אל הקבר, כך שבחייהם ובמותם צמד החברים לא נפרדו". מספר וקנין, "אני קיבלתי מידע על האירוע דרך הודעות טקסט, מיד התקשרתי לאחי שהיה מפקד בצריפין כדי לעדכן אותו שיש לו חיילים הרוגים ושיוציא כוחות רפואה, עדכנתי את קצין העיר דאז רוני גרבנאו שיש לנו אסון והופעלנו כולנו". לדבריו, החיילים שנפצעו העבירו בהודעות טקסט את שמות חבריהם שנהרגו ומשם השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים. "אני יוצא לאירוע וכבר בבניין אני שומע את השכנים מדברים על ההרוגים. הם רצו לבוא ולנחם עוד לפני שהודענו. ביקשתי מכולם לצאת מהבניין, היה צריך להדוף את זה, את כל הדבר הרע הזה".

      רויטמן, שהיה עם וקנין בבניין, המשיך: "הצלחנו והעברנו את ההודעה, אבל בשלב הבא כבר רואים הצפה של מבקרים מהשכונה שעודכנו על ידי ההודעות. זה קורה תוך דקות וכל הרחוב נמצא בתוך הבית". בלית ברירה, האצבע המאשימה מופנית לחיילים עצמם. "היום כמעט כל חייל שיש לו טלפון ונמצא באירוע הופך לדובר צה"ל, הוא מתקשר לאבא שלו או לקרוביו ואומר 'אל תדאגו, אני בסדר, אבל חבר שלי X נהרג' וככה זה ממשיך הלאה, לשכן, לשכנה, לחבר ולקרובי המשפחה", מלין רויטמן. "ואתה נותר בסרט להשיג את השמועה".

      החשש: סגירת קציני העיר תוביל למצב שיצטרכו להתנצל בפני משפחה

      לצד החשש מפני זליגת מידע מאמצעים טכנולוגיים, התווספה לאחרונה לדאגותיהם החלטת ראש אכ"א לסגירת 12 משרדי קציני העיר ופתיחת מרכז צה"לי אחד במקומם. "אנחנו מתנדבים לתפקיד הזה, עושים אותו מתוך שליחות וזה לא משנה לנו אם נגיע למשרד שיושב במשטרה או בעירייה", הסביר נתני, אך מיהר להוסיף: "אני רק מקווה לדבר אחד, שבעקבות המהלך הזה לא יקרה מצב שבו תיפול טעות ונצטרך להתנצל בפני המשפחה כי אז זאת תהיה טעות אחת יותר מדי".

      קצין העיר תל אביב (צילום מסך , Google street view)
      "קציני הערים המסורים והדואגים, השולחים אותנו, משמשים לנו גב" (צילום: google street view)

      רויטמן הוסיף להזהיר: "במקרים כאלו אין הזדמנות שנייה, אין מקצה שיפורים, אין כיסא מפלט, אם אתה עושה טעות מול המשפחה אין חזרה. קצין העיר זה בית בשבילנו, קצין העיר נותן לך להתארגן, להתכונן, לדעת את הפרטים בצורה מדויקת לפני שאנחנו הולכים להודיע, אלו דברים חשובים". עם זאת, כלובשי מדים, הם מחויבים ליישר קו. "אנחנו מבצעים את המוטל עלינו לא משנה מאיפה", חתם רויטמן.

      אך בתחילת התהליך לא קיבלו שלושת המודיעים את הבשורה על האיחוד בהכנעה. כחלק ממאמציהם לעצור את המהלך פנו המודיעים לכנסת ונפגשו עם ראש אכ"א לשעבר אלעזר שטרן. במקביל, כתב נתני מכתב לראש אכ"א המכהן. "אתמול, 21 בדצמבר 2015, היום הקצר בשנה, קיצרת באחת את המוסד 'קצין העיר' לאחר עשרות שנים של שירות לקהילה", פתח נתני את מכתבו. "עבורי ועבורנו מודיעי נפגעים היום קצר במיוחד והחושך ירד מוקדם מדי ובזכותך... קציני הערים המסורים והדואגים, השולחים אותנו, משמשים לנו גב ועליהם סומכים אנו בעיניים עצומות. עיניהם טרוטות לא פחות משלנו והן מתמזגות איתנו באופן מושלם בשיתוף פעולה שאין לו תחליף. ואת זה אתה רוצה לקחת מאיתנו, לפרק את העשייה המופלאה הזאת. ניתן לשחוט פרות קדושות אך אל נא תהפוך את 'הקדוש לפרה' פן תגיע למקום, שבו תגיד 'מצטער שגיתי' ואז יהיה מאוחר מדי".

      לא רק מודיעי הנפגעים מבינים את המצב שבו אין הזדמנות שנייה. "מפקד חיל האוויר פגש אותנו לאחר אירוע שבו הודענו על מותה של אחת מהחיילות בחיל", סיפר וקנין, "הוא לחץ לנו את היד ואמר: 'אתה יודע מה ההבדל בינינו, הטייסים, לביניכם? לנו יש כיסא מפלט ולכם אין'. הוא צודק. אם עשית פאשלה עם המשפחה, זהו, אין סליחה". המהלך בסופו של דבר יצא לפועל. לדברי וקנין, המודיעים ייתנו את המקסימום כדי שהעסק יעבוד, "ונקווה ששום דבר לא יתפקשש בדרך כי אין לנו מקום לתקן".