במשך 19 שנים, בכל יום זיכרון להירצחו של גבי הירשברג, הגיעו בני משפחתו למקום שבו נרצח בסמטה קטנה המסתעפת מרחוב הגיא, הרחוב המרכזי של הרובע המוסלמי בירושלים. הם לא פספסו אפילו פעם אחת - עד השנה. "אנחנו נוסעים תמיד למצבה שלו ברחוב, במקום הפיגוע", מספר אחיו אלי. "אנחנו תמיד מתאספים שם ביחד עם הרבנים שלימדו אותו ועוד תלמידים מהישיבה, שרים שם בהתרגשות ואומרים פרקי תהילים. בשנה האחרונה זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהוא נרצח שלא הלכנו, כי הרגשנו שהמתח הביטחוני מחריף ועדיף שלא לעשות את זה".
ברחוב הגיא ובסמטאות המסתעפות ממנו לתוככי העיר העתיקה נרצחו מספר רב של יהודים לאורך השנים. האחרונים שבהם היו אהרן בניטה ונחמיה לביא, בפיגוע הדקירה הקשה לפני כחצי שנה. החלל הראשון של היישוב היהודי החדש בירושלים נרצח גם הוא סמוך לרחוב הגיא - אברהם שלמה זלמן צורף, סבו של יואל משה סלומון. צורף היה מראשי היישוב היהודי בעיר ופעל בין השאר לקומם את בית הכנסת "החורבה". פעילותו הרגיזה את המוסלמים ובשנת 1851, בדרכו לבית הכנסת, הוא הוכה בחרב. שלושה חודשים לאחר מכן הוא מת מפצעיו. שישה מבין צאצאיו הרבים מצאו גם הם את מותם במערכות ישראל.
לקריאה נוספת:
"הגעגועים לא מרפים": מאות בטקס במצפור על שם אורון שאול
נתניהו בטקס האזכרה בהר הרצל: "האחדות הפנימית היא שורש קיומנו"
עשור אחרי, ברכבת בחיפה לא שוכחים את החברים שנהרגו מרקטה של חיזבאללה
בשנים שטרם הקמת המדינה נרצחו לא מעט יהודים בסביבות הרחוב. אחת מהם היא מירל טורנהיים, בת 40 שנעלמה בראשית פברואר 1948 וגופתה נמצאה כמה ימים לאחר מכן בשער האריות הסמוך. לפי ההערכות, היא נרצחה באזור וגופתה נגררה לשער. באותה שנה כבשה ירדן את העיר העתיקה, וההרוג הראשון אחרי שהיהודים חזרו לסמטאות היה אליהו עמדי, בנובמבר 1986. עמדי נדקר למוות במעלות חלדיה, סמטה נוספת המסתעפת מהרחוב, בעת שחזר מתפילה בכותל המערבי.
יום שבת אחד, באוקטובר 1987, יצא יגאל שחף עם זוג חברים ואשתו הטרייה רונית, שלה נישא שלושה חודשים לפני כן, לטייל בעיר העתיקה. בצומת הרחובות הגיא וויה דולורוזה הוא נורה בראשו על ידי חוליית מחבלים, ונהרג. "אריק שרון החליט לגור בעיר העתיקה אחרי הרצח של עמדי וזה קרה בפועל אחרי הרצח של יגאל שחף", משחזר מתי דן, מנכ"ל עמותת "עטרת כהנים", הפועלת ליצירת רוב יהודי בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים, וממובילי ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי. לדבריו, "זה היה אירוע מכונן בעיר העתיקה".
אורה, אמו של שחף, חייה כל יום את זכרו. בשיחה עם וואלה! NEWS היא מספרת: "הוא היה ילד מדהים, איש ישר. הוא מעולם לא סטה מדרכו וחי את החיים הטובים והישרים שלו כמו שחינכתי אותו. ילד משכמו ומעלה. ילד יפה. פשוט ילד יפה". אורה מתגוררת בדיור מוגן ועוסקת בציור, ומציירת בין השאר גם את בנה המנוח. "ציירתי אותו בגדול, אבל אין לי את הכוח לתלות על הקיר ולראות", היא מודה.
למרות ששחף משתדלת להתנתק מהחדשות, המצב ברחוב מתגנב לאוזניה. "כל שמועה מכאיבה, ולפעמים אני כבר לא יכולה לשמוע וסוגרת ברגע שבחדשות מודיעים על כך. כואב לי כל פעם שיש דקירה או ירייה". מדי פעם היא אוזרת כוחות וקופצת למקום: "כבר ממש מסוכן, בזמן האחרון עוד יותר מסוכן. העיר העתיקה הייתה מלאה באנשים לפני עמדי ולפני הבן שלי ועכשיו עוד יש רציחות שם וזה חבל. המקום הוא מדהים. העיר העתיקה מדהימה, הניחוח והריחות שלה ממש מדהימים וחבל שיש שנאה בינינו".
"כשאני בכל זאת מגיעה יש לי התכווצות בחזה. אם אני מגיעה אני לא נשארת הרבה, אני בורחת. להמשיך הלאה לתוך העיר העתיקה ולטייל כמו שאהבתי פעם קשה לי", מספרת האם. אלמנתו של שחף מתגוררת כיום ברובע היהודי, מרחק מאות מטרים בלבד מהמקום בו נרצח בעלה לנגד עיניה.
"מכאן אחי לא חזר חי"
בחג הפורים של 1991 צעד ברחוב אלחנן אתאלי, בן הרובע היהודי ותלמיד ישיבת "עטרת כהנים", בדרך לפגוש כמה מחבריו. שני מחבלים ארבו לו והתנפלו עליו. הרחוב היה חשוך אחרי שהם ניפצו את התאורה כמה ימים לפני, כהכנה לפיגוע. אתאלי נאבק אך נדקר 13 פעמים. גופתו הוסתרה במחסן ונמצאה רק בבוקר למחרת. בן 26 היה במותו, והותיר אחריו הורים וחמישה אחים ואחיות.
הצעיר מבין אחיו הוא עמיחי. "בתור ילד גרתי 300 מטר מהמקום שבו אחי נרצח וזו חוויה מטורפת לחיות כל הזמן את המקום הזה", סיפר השבוע. "רחוב הגיא משום מה נהיה באמת גיא הריגה, ואני כילד, כל הרובע המוסלמי מצד אחד היה החצר שלנו, מצד שני חווית הילדות שלי היא לדעת שמכאן אחי לא חזר חי. לא כמו מישהו שנהרג בלבנון ואתה אומר 'זה מעבר להרי החושך'".
"בפורים האחרון ציינו 25 שנה למותו", ממשיך האח. "מאז היו ברחוב הרבה מקרי דקירה שלשמחתנו לא הסתיימו במוות, וכשזה קורה זה נותן לך מכה הרבה יותר חזקה מכל פיגוע אחר, כשזה קורה באותו מקום זה ממש לשחזר את אותה חוויה שחווית בעצמך. אחד מניסיונות הדקירה היה ממש על הגלעד שהקימו לאחי ברחוב".
אתאלי זוכר איך חווה כילד את שורת הפיגועים ברחוב: "אני זוכר את הרצח של אליהו עמדי ואת זה של יגאל שחף. שניהם היו בשבת בצהריים. אז זו הייתה חווית קצה מטורפת, פיגוע ברובע המוסלמי ומישהו נהרג. הכותל היה רחבת המשחקים שלנו, ואני זוכר איך מביאים את הרוצחים של אליהו עמדי בתחתונים כשהם מגואלים בדם לתחנת המשטרה ברחבת הכותל. היו רציחות פה ושם ורחוב הגיא לא היה סמל של זה. פתאום עכשיו זה נהיה סמל. גדלתי בבית דתי, והפסוק 'גם כי אלך בגיא צלמוות' החוויה שלי הייתה תמיד ככה ברחוב הזה, גיא צלמוות. בסוף זה רק רחוב צר ודלוח".
גבי הירשברג, אף הוא תלמיד ישיבת "עטרת כהנים", נרצח ברחוב הג'בשה, סמטה נוספת שמסתעפת מרחוב הגיא. הוא נולד בהונגריה ב-1971 ועלה ארצה ב-1989. במהלך לימודיו, באחד הלילות כשחזר מבית המדרש, פתחו עליו מחבלים באש מנשק אוטומטי. בכניסה לישיבה הוקמה פינת הנצחה לזכרו ולזכר שאר התלמידים שנפלו ברובע המוסלמי. גם בישיבת "שובו בנים" הסמוכה לא שוכחים את עמדי, שהיה תלמידה. "הוא היה ההרוג הראשון", מספר אברך ותיק בישיבה השבוע, סמוך לגלעד לזכרו. "רק 'שובו בנים' היו כאן אז ואנחנו התחלנו לעשות את הבלגן שהיה צריך".
"גדלנו במשפחה בכלל לא דתית בהונגריה, תחת המשטר הקומוניסטי", מספר השבוע אחיו של הירשברג, אלי. "אבל אבא שלנו היה יהודי גאה, לא קיבלנו מידע מה זו יהדות אבל אבא תמיד חיזק אצלנו את הגאווה והקשר למדינת ישראל. בסתר לבנו הייתה ערגה לארץ ישראל ולא ידענו לממש אותה. היינו מדפדפים בעיתונים שמצאנו בהם תמונות של חיילי צה"ל ובזה מיצינו את הערגה. ב-1989 נפל המשטר והסוכנות נכנסה והחלה לארגן תכניות ביקור בישראל, 'תגלית' של אז. איך שהגענו לארץ היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעלות ומאז לא הרפנו. אחרי שנה גבי כבר עלה. הוא היה נשמה מאוד מיוחדת, כל כולו מזוהה עם עם ישראל ומדינת ישראל, ומאוד מהר התחבר גם עם תורת ישראל והתחיל לשמור מצוות".
כשנה אחרי רצח גבי הירשברג, יצא חיים קרמן מביתו ברובע המוסלמי לתפילת ותיקין בכותל המערבי. כשהלך על הוויה דולורוזה, מטרים ספורים לפני שהגיע לרחוב הגיא, תקפו אותו שני מחבלים בסכין ורצחו אותו לא לפני שהצליח לירות בהם באקדחו האישי ולפצוע אותם. קרמן, גם הוא תלמיד "עטרת כהנים", היה בן 28 במותו, והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
שני ההרוגים האחרונים שידע הרחוב הם נחמיה לביא ואהרן בניטה, שנרצחו בחג הסוכות השנה. כשבניטה ורעייתו אדל נדקרו, לביא ירד מביתו לסייע ונרצח גם הוא. "האירועים האחרונים ברחוב מזכירים לי את הלוויה של גבי", משחזר אלי. "מיד אחרי שהוא נרצח היה צריך לחשוב איפה לקבור אותו, והיה מי שהציע לעשות את זה בהר הזיתים. זה היה יום שישי וזה יום שברובע המוסלמי הוא יום עמוס. לקיים בו זמנית לוויה של יהודי שנרצח יום לפני זה נראה היה הזוי ומאוד מסוכן, ולכן החלטתי שהוא יקבר בהר המנוחות. אחרי 18 שנה אנחנו במצב דומה, שבו המתח הביטחוני לא מאפשר לחלוק את הכבוד הראוי למת ולזיכרון שלו".
אלי הירשברג אמנם נמנע השנה מלהגיע למקום הרצח, אבל לא מהסיבות הברורות: "אני לא מאלה שחווים איזה פלאש בק בכל פעם שיש פיגוע ועוברים מחדש את מה שהיה אז", הוא מסביר. "ממש לא. פשוט קשה לי לשאת שאנחנו דורכים במקום. שהמדינה לא ידעה אז להבטיח את שלומם של היהודים ועדיין לא יודעת".
