(ביקור אובמה בקובה, בחודש שעבר)
פיגועי הטרור הרצחניים של "המדינה האיסלאמית" (דאעש) בבלגיה בשבוע שעבר הצליחו לדחוק מסדר היום הבינלאומי אירוע היסטורי, כזה שהתרחש לאחרונה לפני כמעט מאה שנה. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הפך לנשיא האמריקני הראשון המבקר בקובה במסגרת כהונתו מאז 1928, וחשוב מכך, לנשיא הראשון שדורך בקובה מאז שהוטל האמברגו על מדינת האי הסוציאליסטית בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה.
הביקור המחויך של אובמה, שהודיע כבר לפני כשנה וחצי על צעד היסטורי של חידוש היחסים בין שתי המדינות, זכה לביקורת בארצות הברית ובעולם בשל העובדה שהמשיך להתקיים כסדרו למרות מתקפת הטרור באירופה. בשעה שמזוודות התפוצצו בבריסל, אובמה צולם משחק בייסבול בקובה ועורך מסיבת עיתונאים מוזרה עם הנשיא המקומי, ראול קסטרו.
אלא שבבית הלבן לא התרגשו מהביקורת. אובמה רואה בסיום היריבות בין ארצו לקובה את אחד ההישגים החשובים שלו כנשיא, וסבור שהצעד הזה ישפר את יחסיה של ארצות הברית עם כלל מדינות אמריקה הלטינית, שחשיבותן בזירה הבינלאומית רק הולכת וגוברת.
עוד בוואלה! NEWS:
פידל קסטרו תקף את אובמה: "לא צריכים שום דבר מהאימפריה"
"הזמנים משתנים": הרולינג סטונס הופיעו לראשונה בהיסטוריה בקובה
לראשונה זה 88 שנה: נשיא ארצות הברית הגיע לביקור היסטורי בקובה
לאור הק?רבה הרבה בין ישראל לארצות הברית, ביקורו של אובמה מעוררות שאלות ותקוות גם בירושלים. מאז 1973 אין יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לקובה. לאורך השנים התקיימו אמנם מגעים שקטים בין המדינות בכמה הזדמנויות ונשמרו קשרים בתחום העסקי, אבל יחסים של ממש לא היו ושתי המדינות אף פעלו זו נגד זו בצורה מופגנת בזירה הבינלאומית. האם כעת, כאשר היריבות האמריקנית-קובנית מגיעה לקיצה, ייתכן שקובה תחדש את יחסיה גם עם ישראל?
לקובה ולישראל היו יחסים דיפלומטיים תקינים בשנים 1949-1960, עד המהפכה הסוציאליסטית ועלייתו של פידל קסטרו לשלטון. אמנם קובה הצביעה נגד החלטת החלוקה של האו"ם, אבל ב-1949 הכירה באופן רשמי בישראל וגם תמכה בקבלתה לאומות המאוחדות. עלייתו של קסטרו לשלטון בסוף שנות ה-50 גרמה להתקררות ולהרעת היחסים, כשקובה הפכה כמעט בן-לילה לבת בריתן של מדינות ערב.
למרות לחץ שהפעילו הערבים על קסטרו, הוא לא מיהר לנתק את יחסיו עם ישראל באופן מוחלט. לאורך שנות ה-60 המשיכה לפעול שגרירות קובנית בישראל, ואילו ישראל המשיכה לסייע לקובה בתחומים כגון חקלאות ורפואה. השינוי המשמעותי ביותר ביחסי שתי המדינות התרחש ב-1973, כאשר קסטרו הודיע במפתיע על ניתוק מוחלט של כל הקשרים עם ישראל.
נתק רשמי, אך פעילות עסקית מתחת לפני השטח
הסיבה לצעד הפתאומי הייתה רצונו של קסטרו באותה עת להיבחר למזכיר הכללי של "ועידת המדינות הבלתי-מזדהות", קבוצה בינלאומית של יותר ממאה מדינות באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. כדי לזכות בתפקיד הוא נזקק לתמיכתן של מדינות ערב, ולכן נקט בצעד הדרמטי. לצעד הזה קדמה ביקורת הולכת וגוברת על ישראל בקובה, בשל הכיבוש שהחל לאחר מלחמת ששת הימים.
בעשורים הבאים, קובה של קסטרו הפכה לאחת המבקרות הבוטות ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית, והידקה את יחסיה עם הפלסטינים. אלא שלצד הביקורת והנתק הפומביים, מתחת לפני השטח המשיכו לפעול בקובה אנשי עסקים ישראלים, פעמים רבות בידיעתו ובברכתו של קסטרו. הדוגמה המפורסמת ביותר היא זו של השר ובכיר המוסד לשעבר, רפי איתן, שניהל מיזמים חקלאיים בקובה, השקיע בנדל"ן באי ונפגש בכמה הזדמנויות עם קסטרו. בראיון ב-2006 הודה איתן בקיום הפגישות, אך הדגיש כי הוא אינו מיודד עם קסטרו.
במקביל לפעילות העסקית, היו גם מקרים יוצאי דופן של שיתופי פעולה חקלאיים, רפואיים ותרבותיים, חלקם במעורבות של משרד החוץ בירושלים. ישראל גם עמדה בקשרים עם הקהילה היהודית הקטנה בהוואנה, שבעבר מנתה יותר מ-20 אלף איש, אך כיום נותרו ממנה רק מעט יותר מאלף איש.
תיירים ישראלים אף הורשו לבקר בקובה לאורך השנים באופן חופשי יחסית, וגם יכלו להיעזר בשגרירות הקנדית בהוואנה, שייצגה את האינטרסים של ישראל באופן רשמי אל מול השלטונות במדינה.
ב-2001 נערך ביקור יחסית נדיר של משלחת חברי כנסת ישראלים בהוואנה. המשלחת הוזמנה מכיוון שהוואנה אירחה באותה שנה את הכנס של "האיגוד הפרלמנטרי הבינלאומי", ארגון זניח יחסית המפגיש בין חברי פרלמנט מרחבי העולם. בראשות המשלחת הישראלית עמד שר המשפטים דאז, מאיר שטרית, וחברי המשלחת נפגשו גם עם גורמים בשלטון המקומי. שמעון פרס, שכיהן באותה העת כשר החוץ, ביקש משטרית להעביר לקסטרו את ספרו "לעתיד ישראל" בצירוף הקדשה אישית.
במקביל לנתק הרשמי מול ישראל, יחסיה של קובה מול ארצות הברית רק הלכו והחריפו. גם אחרי קריסת ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה באירופה הלחץ האמריקני על קובה של קסטרו נמשך, בין השאר בהשפעת לובי חזק מאוד של האוכלוסייה הקובנית בדרום פלורידה, שרבים מחבריה השתייכו לחוגי השלטון הקודם במדינה, ומעוניינים בהפלת שלטון קסטרו. ארצות הברית המשיכה להטיל אמברגו סחר מוחלט על קובה, שבתור מדינת אי הפכה למבודדת מהעולם.
החל מ-1992, מצביע האו"ם מדי שנה על החלטה המגנה בחריפות את האמברגו האמריקני על קובה. ההחלטה עוברת מדי שנה בעצרת הכללית של האו"ם, כאשר רק ארה"ב ושתיים או שלוש מדינות נוספות מתנגדות לה. לאורך 24 השנים האחרונות, המדינה היחידה בעולם שהצביעה באופן עקבי יחד עם ארצות הברית בנושא הזה הייתה ישראל. אפילו מדינות איים קטנות כמו איי מרשל ופלאו, שתלויות באופן מוחלט בסיוע אמריקני, העזו לחרוג מהקו האמריקני בנושא קובה בכמה הזדמנויות, אך לא ישראל.
התמיכה הישראלית באמברגו גררה ביקורת נגד ישראל לא רק בקובה עצמה, אלא גם במדינות אחרות באמריקה הלטינית. העימות הממושך עם ארצות הברית, כמו גם אישיותו המהפכנית והססגונית של קסטרו, הפכו את קובה לסמל עבור רבים באמריקה הלטינית, ולמדינה שמשפיעה על דעת הקהל גם במדינות אחרות. בישראל הבינו היטב את המחיר שאנחנו משלמים על כך, אבל חשבו שהוא מוצדק לאור החשיבות האסטרטגית של היחסים עם ארצות הברית.
באוקטובר 2014 נערכה פעם נוספת הצבעה בנושא, ושוב שתי המדינות היחידות שהתנגדו להסרת האמברגו היו ארצות הברית וישראל. אלא שחודשיים בלבד אחר כך אובמה הפתיע את העולם כולו, כולל אותנו, כאשר הכריז על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם קובה. ההכרזה של אובמה הציבה את ישראל בפני דילמה דיפלומטית ופוליטית לא פשוטה. מצד אחד, העולם כולו בירך את ארצות הברית על הצעד ההיסטורי, ולכן היה זה רק טבעי שישראל, בת-בריתה הקרובה, תצטרף לברכות. מצד שני, חבריו ותומכיו הקרובים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון, כלומר הרפובליקנים בקונגרס, התנגדו ברובם לחידוש היחסים עם קובה.
"אפילו כמה דקות התראה לא נתנו לנו"
ההתנגדות לחידוש היחסים עם קובה חזקה במיוחד בקרב הקהילה הקובנית בדרום פלורידה. מתוך הקהילה הזו יצאו פוליטיקאים בכירים כגון הסנאטור מרקו רוביו - שנכשל לאחרונה בהתמודדות לנשיאות - וחברת הקונגרס איליאנה רוס-לטינן. השניים הללו הם מעריצים מושבעים של נתניהו, ותומכים באופן עקבי בעמדותיו, החל מהנושא האיראני ועד להתנחלויות בשטחים. חשוב לציין כי השגריר הישראלי הנוכחי בוושינגטון, רון דרמר, איש אמונו הקרוב של נתניהו, הוא בעצמו יליד מיאמי, העיר בה הריכוז הגדול ביותר של קובנים-אמריקנים.
בירושלים חששו, אם כך, כי אם ישראל תברך על המהלך של אובמה, בשעה שהרפובליקנים הבטיחו לעשות הכל כדי להכשיל אותו, הדבר יאכזב את תומכיה בצד הרפובליקני, במיוחד בקרב הקהילה הקובנית. כתוצאה מכך, ישראל לא הביעה כל עמדה פומבית בנושא בשבועות שלאחר הודעת אובמה על השינוי הדרמטי ביחסים עם קובה. גורם ישראלי בכיר אמר אז לעיתון "הארץ" כי סיבה נוספת לתגובה הישראלית הצוננת הייתה אכזבה מכך שממשל אובמה לא נתן לישראל כל התרעה על המהלך שלו מול קובה, באופן שהיה מאפשר לישראל להתכונן ולהיערך מראש לכך: "אפילו כמה דקות לא נתנו לנו".
על השפעתם של הרפובליקנים על הגישה הישראלית כלפי קובה ניתן ללמוד מאפיזודה אחרת, שאירעה ב-2010. בספטמבר של אותה שנה נפגש פידל קסטרו עם העיתונאי היהודי-אמריקני ג'פרי גולדברג, בעקבות כתבה שפרסם על ההיתכנות לתקיפה ישראלית באיראן. קסטרו ביקש לשוחח עם גולדברג בנושא, ותוך-כדי שיחתם גינה את הכחשת השואה של מנהיג איראן, מחמוד אחמידינג'אד, ואמר כי למרות המחלוקת בין קובה לישראל בנושא השטחים, הוא אינו כופר בזכותה של ישראל להתקיים. נתניהו, בתגובה, פרסם הודעה אוהדת בה שיבח את קסטרו את דבריו.
אלא שההודעה של נתניהו עוררה זעם בחוגי הרפובליקנים המתנגדים למשטר קסטרו, ובכמה כלי תקשורת דווח כי נתניהו נאלץ להתקשר לחברת הקונגרס רוס-לטינן ולהתנצל בפניה על כך ששיבח את קסטרו באופן פומבי. אפשר רק לדמיין כיצד יגיבו כמה מחבריו של ראש הממשלה במפלגה הרפובלקינית אם וכאשר היחסים המחודשים בין קובה לארצות הברית יסללו את הדרך לחידוש היחסים גם בין קובה לישראל.
ד"ר מרגלית בז'רנו מהאוניברסיטה העברית, המתמחה באמריקה הלטינית, מעריכה כי בטווח הארוך, הבעיה שתקשה על חידוש היחסים בין קובה וישראל לא תהיה דווקא הרפובליקנים, אלא המחלוקת על השטחים. "הרפובליקנים והקהילה הקובנית בפלורידה יצטרכו עם הזמן לשנות ולהתאים את העמדה שלהם לרוח התקופה", היא אומרת. "פתיחת היחסים עם קובה אמנם מנוגדת לעמדותיהם הפוליטיות, אבל היא גם פותחת בפני הקהילה הקובנית בפלורידה הזדמנויות כלכליות רבות. הדור הצעיר של הקובנים פחות מחובר לכעס על שלטון קסטרו. אנשים כמו מרקו רוביו כבר לא נותנים את הטון באופן בלעדי, יש עוד גורמים בקהילה הקובנית שתומכים בגישה יותר דומה לזו של אובמה".
עם זאת, ד"ר בז'רנו סבורה כי הבעיה הגדולה יותר היא "הכיבוש והמצב של הפלסטינים. לקובה יש קשרים טובים מאוד עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, ואלה קשרים שחשובים להם יותר מאשר התקרבות לישראל. זה בהחלט עלול להקשות. אבל זה לא אומר שאי אפשר יהיה להתגבר על המכשול הזה. בסופו של דבר יש פה אינטרסים כלכליים, וגם לארצות הברית עשויה להיות איזושהי השפעה בעניין הזה. התפיסה האידיאולוגית של קסטרו, שהיא ביקורתית כלפי ישראל אבל לא כופרת בזכותה להתקיים, בהחלט נותנת פתח לאפשרות של חידוש היחסים בעתיד".
"אנחנו מודעים לכך שקובה היא כיום מדינה חשובה ומשפיעה באמריקה הלטינית", אומר מודי אפרים, סמנכ"ל אמריקה הלטינית במשרד החוץ. "קובה ניתקה את היחסים מישראל באופן חד-צדדי ב-1973, ואילו אנחנו עמדנו לצד ארצות הברית בנושא האמברגו, מסיבות שקשורות בעיקר לאופי האסטרטגי של הברית שלנו עם האמריקנים. האם יכול להיות שבעקבות המהלך האמריקני מול קובה אנחנו נראה בעתיד גם שיפור ביחסים עם ישראל? זה אפשרי, אבל עוד מוקדם להתחייב על כך".
לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.com