מידידים ל"תומכי טרור": הפוליטיקאים שהעבירו ביקורת - וסומנו כאויבי ישראל

שלושה אנשים הפכו בשבועיים האחרונים לאויבים של מדינת ישראל, למרות שבעבר הם נחשבו לידידים שלנו. האנשים האלה הם דיפלומטים בכירים בזירה הבינלאומית שלאורך השנים האחרונות שמחנו לא פעם על דברים שהם אמרו ועשו, אבל כעת הם הפכו מסומנים כעוינים ותומכי טרור. זה קרה בגלל דברים שהם אמרו לגבי המצב בשטחים. אפשר ללמוד מזה קצת עליהם, הרבה מאוד עלינו ועל מצב הדיפלומטיה שלנו בפתח 2016.

האויב החדש הראשון הוא שגריר ארצות הברית בישראל, דן שפירו. לאורך תקופת כהונתו הסוערת, שפירו תמיד היה מופת של קור רוח וענייניות. לא משנה כמה קשים היו היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ברק אובמה, השגריר דובר העברית תמיד שמר על איפוק וכבוד. נתניהו מחבב אותו באופן אישי, וכך גם השגריר הישראלי בוושינגטון, רון דרמר. שניהם לא אוהבים, בלשון המעטה, את ממשל אובמה, אבל יודעים שבתוך ממשל זה, אין לישראל חבר טוב יותר מהשגריר שפירו.

לקריאה נוספת:
מזכ"ל האו"ם לישראל: "אני רק השליח, כוח צבאי לא יעצור את האלימות"
דני דנון על היוזמה הצרפתית: "לא מנהלים מו"מ עם אקדח לרקה"
גורם ישראלי בכיר: "האם צרפת תציע ועידה בינלאומית עם דאעש?"

אלא שההתבטאות שלו לפני כשבועיים, על כך שישראל מנהלת שתי מערכות אכיפת חוק בשטחים – אחת לישראלים ואחת לפלסטינים – קוממה עליו את הממשלה כולה, וגם רבים בציבור הישראלי. הוא ספג נזיפות וגינויים מכל עבר, כולל אחת מיועץ לשעבר של נתניהו, שכינה אותו "יהודון" – קללה שזכתה לסיקור שלילי רב ביהדות ארצות הברית.

העובדה שהאמירה של שפירו הייתה נכונה במהותה לא הפריעה לאף אחד ממבקריו. כולם יודעים שפלסטינים וישראלים בשטחים לא זוכים לאותו יחס מגורמי אכיפת החוק. במקרים מסוימים זה רשמי וממוסמך, אך ברוב הזמן זו פשוט המציאות בשטח. באותו נאום שעורר את גלי הזעם, החמיא שפירו לישראל על החקירה הרצינית של רצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. המחאה של משפחות הנחקרים והעצורים בפרשה זו, נובעת בדיוק מכך שבמקרה נדיר זה, ישראל התייחסה לפעולת טרור יהודית בדיוק כמו לטרור פלסטיני, "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'". שפירו הצביע על כך שבמקרים רבים זה לא המצב, והביקורת המדויקת הזו היא שהפכה אותו מידיד ישראל לאויב האומה.

אחריו הגיע תורו של מזכ"ל האו"ם, באן קי מון. בדיון במועצת הביטחון גינה באן את הטרור הפלסטיני ואת ההסתה. "להסתה אין שום מקום, והטלת ספק בזכות קיומה של ישראל היא דבר בלתי נסבל", אמר מזכ"ל האו"ם. הוא גינה גם את ירי הרקטות של ארגוני הטרור בעזה לעבר ישראל, אבל באותה נשימה, באן גם אמר כמה אמיתות לא נעימות לאוזניים ישראליות. למשל, שהפלסטינים חיים תחת כיבוש כבר קרוב ל-50 שנה, ושהדבר יוצר תסכול, ייאוש ושנאה. עוד הוא אמר כי "צעדים ביטחוניים לבדם לא יצליחו לעצור את האלימות, כי הם לא יכולים להתמודד עם תחושת הייאוש של פלסטינים רבים, בעיקר צעירים".

בנאומו של באן היה משפט אחד שקומם עליו ישראלים רבים, ובצדק – האמירה כי "התנגדות לכיבוש היא הטבע האנושי". גם אנשי שמאל בישראל ראו בכך מעין הצדקה למעשי טרור, שאין שום דרך להצדיק אותם. היה נכון מצד ישראל להביע מחאה על אמירה זו. אבל כמו במקרה של שפירו, עוצמת הביקורת הייתה כזו שמזכ"ל האו"ם הצטייר לפתע כמי שעוד רגע מתגייס לחמאס ויוצא בעצמו לדקור ישראלים. ראש הממשלה האשים אותו שהוא "נותן רוח גבית לטרור". מתקפות דומות נשמעו גם מצד האופוזיציה, למשל ח"כ יאיר לפיד.

באן קי מון, כמו רוב קודמיו בתפקיד מזכ"ל האו"ם, לא מהסס לבקר את ישראל. האובססיה של הגוף שבראשו הוא עומד כלפי ישראל היא מחלה רעה. אבל כדאי גם לזכור כמה דברים אחרים שקשורים במזכ"ל הנוכחי: למשל, את הביקור שלו בישראל במהלך "צוק איתן", אז אמר שהוא "מעריץ את העם בישראל". או את הביקור שערך במנהרות ההתקפיות של חמאס, שממנו יצא מזועזע והכריז – "זה דבר לא מקובל, יש לגנות זאת, איש לא צריך לחיות תחת איום כזה". ישראל ידעה היטב לעשות שימוש הסברתי בדברים הנחרצים הללו, שלא כל מזכ"ל או"ם לפני באן היה מעז להגיד. בתוך העולם המעוות של האו"ם, באן הוא לכל הפחות הרע במיעוטו, ולא מעט פעמים הוא אפילו אומר משהו טוב על ישראל.

רק ביום שבת האחרון פרסם המזכ"ל שוב הודעה תקיפה בנושא המנהרות והאשים את חמאס בכך שהוא, ולא ישראל, אחראי למצב הכלכלי הקשה של תושבי עזה ומסכן את מאמצי שיקום הרצועה. מוקדם יותר השבוע, באן גם התייחס בנאומו לרגל יום השואה לתחרות הקריקטורות האנטישמיות של איראן, וגינה אותה בכל תוקף – זאת בשעה שמדינות רבות בעולם, כולל כאלה שנתניהו מיודד עם המנהיגים שלהן, התעלמו מהאנטישמיות האיראנית כדי לקדם עסקים עם טהראן. שני הנושאים הללו, עלו בשיחות שבאן קיים לאחרונה עם שגריר ישראל באו"ם, דני דנון. אז נכון, באן קי מון אינו מושלם, אבל הנה ראיות לכך שהוא מקשיב לנו ואומר גם דברים שחשובים לנו. עוין ותומך טרור הוא לא.

האויב השלישי של השבועיים האחרונים הוא כמובן שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, שמתעקש להמשיך ולעסוק בנושא הפלסטיני, למרות הטענות של שרי ממשלתנו שזה לא מעניין אף אחד בעולם. פביוס מתואם בנושא זה עם המדינות החשובות בעולם הערבי, כולל מצרים. בסוף השבוע האחרון הוא הודיע שאם לא יצליח לכנס בקרוב ועידת שלום בינלאומית, אזי שצרפת תכיר ב"מדינת פלסטין" על בסיס גבולות 1967. להצהרת צרפת צפויות להצטרף מדינות רבות אחרות בעולם, בהן אולי גם קנדה, שעד כה נמנעה מהכרה כזו.

הכעס והזעם שעוררה יוזמתו של פביוס בירושלים, הצליחו להשכיח את העובדה שעד לפני כמה חודשים, האיש הזה נחשב דווקא לחבר הכי טוב שלנו בקרב שרי החוץ של המעצמות. בשעה שג'ון קרי האמריקני ושאר שרי החוץ ניסו למהר ולחתום על הסכם הגרעין עם האיראנים - מי שעיכב, הקשה ושאל שאלות היה דווקא פביוס. בנובמבר 2013 הוא התקבל בישראל כגיבור של ממש במהלך ביקור רשמי. נתניהו, השר יובל שטייניץ ורבים אחרים, החמיאו לצרפתים על העמדה המוסרית שנקטו מול איראן. שטייניץ אף התגאה שיחסי החברות בינו לבין פביוס, תרמו תרומה מכרעת לעמדה הצרפתית.

אבל כנראה שעמדתו של פביוס בנושא האיראני, נמחקה לחלוטין כאשר הוא התעקש לפעול לפי ראותו גם בזירה הפלסטינית. כעת, מלגלגים עליו בירושלים, מאשימים אותו בחוסר הגינות ומציעים לו לכנס ועידת שלום עם "המדינה האיסלאמית" (דאעש).

שפירו, באן ופביוס ממלאים בסך הכול תפקיד מתחלף בהצגה הזו. בשבוע שעבר, שמחנו לראות את נתניהו בפגישה לבבית וחשובה עם ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, שרוצה להעמיק את שיתוף הפעולה הכלכלי של ארצו עם ישראל. אותו ציפראס ערך רק כמה שבועות קודם לכן פגישה לבבית לא פחות עם אבו מאזן, שבמהלכה בירך על החלטת הפרלמנט היווני להכיר בפלסטין כמדינה, והבטיח להמשיך לפעול למען הפלסטינים. זה רק עניין של זמן עד שגם החבר הזה יאמר איזו אמירה שתגרום לנו לסמן אותו כאויב.

זה לא אומר שממשלת ישראל לא צריכה להביע ביקורת כלפי יוזמות ואמירות שהיא מתנגדת להן. הממשלה הנוכחית מתנגדת לפתרון שתי המדינות ומחויבת להתנחלויות, ואין סיבה שהיא לא תתעקש על כך. ובכל זאת, כדאי לראש הממשלה נתניהו, שהוא גם שר החוץ, לעצור לרגע ולשאול את עצמו בכנות: אם שפירו, באן קי מון ופביוס הם כעת אויבים שלנו, מי הם בעצם החברים שנשארו לנו בעולם?