בשנים האחרונות ניסיתי להבין איך שוברים את המעגל האינסופי בו כולנו רודפים אחרי המשרה הנחשקת, חיים כדי לעבוד, מבלים במשרד מתשע עד חמש ושורפים שעות על נסיעות. בסוף רוב הכסף הולך לשכר דירה, כשמצליחים לחסוך מעט בכל חודש וצריך לבקש מההורים להשלים את החסר כדי להתחתן או לקנות בית. אך האם החסכונות הקטנים האלו, פרי של עבודה מאומצת, שווים את זה? התשובה המתבקשת היא כן, האנושות אמורה לעבוד קשה ולאכול חרא. זה אפילו כתוב בתנ"ך.
נכון, יש אנשים שנאבקים למצוא עבודה וצריך ללמוד להעריך את הקיים, אבל המגורים בדרום תל אביב מנעו ממני להגיע למסקנה הכה מתבקשת. המפגש היומיומי עם פליטים, נרקומנים וזונות, הקונדומים המשומשים שנדבקים לסוליות הנעליים ברחוב, כל אלו לא הולידו את האפקט הרצוי. החיים פשוט נראו חרא, לכולם. הייתי חייבת למצוא נוסחה אחרת.
וכך העברתי כמה שנים מעניינות, של ניסוי וטעייה.
ניסוי ראשון: מגורים באוהל
התחלתי בפרסום מודעה באתר יד 2, למצוא דייר מחליף לדירה שלי. זו היתה דירת חדר ביד אליהו, עם חלון אחד. מדי פעם היו טיפוסים מוזרים שתעו לכיוון הדירה. אחד מהם דפק בדלת, וקרא: "סימה? איפה סימה?"
"אין פה סימה."
"אבל הייתה פה סימה".
"אז עכשיו אין. שלום!"
כדי לזרז את תהליך השכרת הדירה, השכן החביא את כלבו, דינוזאור מפלצתי שאוהב לנבוח וגם להתגרד בדיוק כשדייר פוטנציאלי היה מגיע להתרשם. הכלב היה ורסיה של אנה פרנק. החביאו אותו בחדר האחורי בעת הצורך והוציאו אותו לחופשי כשהיה אפשר. לצערי זה לא עזר. אנשים הגיעו בזה אחר זה, אבל נביחות הדינוזאור מהבית הסמוך הבריחו את כולם. ואז המחליף האחרון בהה במפלץ, המפלץ בהה בו, וזו היתה אהבה ממבט ראשון. הוא לקח את הדירה.
כך התחיל שלב חדש בחיי עזבתי את הדירה ועברתי לאוהל.
היה בסדר באוהל. בלילה, התנים ייללו והצרצרים צרצרו. אנשים חלפו באזור כדי לגנוב תרנגולות מהיישוב הסמוך, והמושבניקים נסעו לרדוף אחריהם, עוצרים ליד האוהל שלי, מגלגלים את החלון מטה ושואלים: "תגידי, עבר פה מישהו? שוב גנבו לנו מהמושב".
בשש בבוקר השעון המעורר היה מצלצל, זמן לקפל את האוהל ולנסוע לעבודה. החוויות מהאוהל הולידו כתבה שפרסמתי בעיתון תחת הכותרת "בת 27, משכורת סבבה, גרה באוהל". כי המשכורת באמת הייתה בסדר, פשוט לא אהבתי את הרעיון שאני משועבדת לארבע קירות ובעקיפין תומכת ביוקר המחייה. גם אמא שלי התחננה שאחזור הביתה, אבל לא התחשק לי לוותר על העצמאות ולחזור לגור אצל ההורים. חוץ מזה, פנטזיות האוהל במדבר והחושה ביער תמיד היו שם, כמו אצל הרבה מטיילים כרוניים שיצא לי לפגוש, רק שלי התחשק לנסות את זה במציאות.
הכתבה קיבלה 900 טוקבקים, רובם מערסים שהבטיחו למצוא את היער בו נמצאים אני והאוהל. חיכיתי, אף אחד לא בא. באיזשהו שלב נהיה מעייף לגור באוהל, וזה לא פתר את הבעיה שבשמה התחלתי עם כל זה - ההרגשה שאני חיה כדי לעבוד. לפחות הצלחתי לחסוך את רוב המשכורת, בחודש אחד חסכתי סכומים שלאדם ממוצע לוקח חצי שנה לצבור. חוץ מזה, החיים נמשכו כרגיל, לא עבר לילה ללא מקלחת (עם בקבוקים), וההופעה במשרד הייתה מטופחת ונקייה. למעט פעם אחת, כשמוטות האוהל עפו וגשם חדר פנימה. זה היה מבאס.
ניסוי שני: הגירה
אחרי תקופה בה חייתי בשטח, עזבתי את העבודה ויצאתי לטיול ארוך. אחת ממטרות הטיול הייתה למצוא מדינה שבה עובדים מעט, מרוויחים מעט ומוציאים מעט. כלומר, חיים בפשטות. או, אם אפשר, מדינה בה עובדים מעט ומרוויחים הרבה, מספיק כדי לקנות בית ללא סיוע מההורים. ואז לחיות בה, כמו בספר "הייתי מסאית לבנה", או כמו הרבה תרמילאים שמצאו את מקומם באיזה חור נידח, והקימו גסט האוס עם מקלחות חשמליות. והכי חשוב, לחיות בקצב חיים רגוע, עם יותר זמן איכות.
סומלילנד הייתה המדינה הראשונה שהחלטתי לבדוק. בסומלילנד, אנשים שעבדו במשרדים ממשלתיים, הרוויחו מעט ועבדו מעט. העיפרון נפל בצהריים, שאר היום עבר בלעיסת גת. זה היה מקסים, אבל משעמם בטירוף. כלום לא קרה תחת השמש הסומלית. הטיול הסתיים בבהייה לצדדים, כשבצד אחד תעלה מוצפת שקיות פלסטיק, ובצד השני עיזים שטיפסו על פחי זבל, חיסלו את שאריות הגת ולכן חיו טוב יותר מכל עיזי העולם. אבל משום מה זה לא עשה לי את זה, והמשכתי הלאה.
משם המשכתי לאתיופיה ולרשימה ארוכה של מדינות בהן תורכיה, כורדיסטאן העיראקית, גיאורגיה, צ'צ'ניה ודגסטן, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, עומאן, מצרים, צ'אד, ניז'ר, מרוקו, הרפובליקה המרכז האפריקאית, קונגו וקונגו (מסתבר שיש שתי מדינות שקרויות קונגו). אחת לכמה שבועות שלחתי קורות חיים למשרד מקומי, בדקתי אפשרויות, אבל בסוף וויתרתי. רוב הזמן ראיתי אנשים שעובדים קשה ומרוויחים גרושים. לפעמים ראיתי אנשים שמכייסים כדי לאכול, או מוכנים להתחתן עם אישה מבוגרת עבור כספה. כולם בעיקר ניסו לשרוד, בין לבין הם גם נהנו מרגעים טובים.
הטיול הסתיים במסקנה חד משמעית - לא שווה לעבוד במדינת עולם שלישי, ואין טעם לעבוד כמו חמור בשביל משכורת שהיא פחות ממינימום בישראל. אבל בינתיים, המחיה הזולה הייתה סוג של הקלה האפשרות לאכול במסעדות שלוש פעמים ביום, בלי לחשב כל שקל שיוצא מהכיס. מי לא היה רוצה לחיות כך, תמיד? הבעיה הייתה שמישהו היה צריך לממן את כל זה. וגם היו הרבה חוויות מוזרות שמישהו היה צריך לכתוב עליהן. אז מהטיול יצאה כתבה אחת שפרסמתי בעיתון, ואחריהן עוד כמה.
קינשסה הייתה התחנה האחת לפני האחרונה. הלינה הייתה בביתו של מארח מקסים דרך ה"קאוץ' סרפינג". הוא ניסה לעזור בשאלה הקשה איך, לעזאזל, מגיעים למזרח המדינה. "במסוק", הוא הסביר, "אין כבישים מחברים, רק נהרות אימתניים שלוקח שבועות לחצות, במקרה הטוב. תצטרכי לקחת הרבה אוכל והרבה כסף כדי לשחד הרבה אנשים. ואז אחרי שהגעת למזרח... טוב, את יודעת שזה מחוז האונס, נכון?"
ואז נחתה עליי העייפות. אחרי מסע חוצה אפריקה, עם הרבה עיכובי מחסומים, נגמר הכוח להרפתקאות. משהו קרא לי לנוח. תכניות הטיול נגנזו והשהייה בקונגו עברה בביתו של המארח, בחממת האקס-פטריוטיים של קינשסה. איפה שאנשי עסקים ועובדי סיוע לבנים חיו בדירות יפות בשכונות מסודרות של "לבנים", נסעו במכוניות יקרות והלכו לפאבים יקרים ומסיבות שוות. חלקם הגיעו לשם מהסיבה הפשוטה אופייה של העיר המסוכנת הכריחה מעסיקים לתת לעובדיהם תנאים הרבה יותר טובים ממה שהיו מקבלים בארצות מוצאם.
זה סוג של סגנון חיים ממכר, למי שמתרגל לחיות בחממה. שקלתי לחקות ידיד שהכרתי באזור, לחבור לאקס-פטריוטיים ולמצוא עבודה אקס-פטריוטית. "פגשתי הרבה אנשים שעשו את זה באפגניסטן", אמר לי עובד סיוע אמריקאי, במסיבת בריכה של הקהילה. "הם לא רצו לעבור את כל התהליכים הארוכים כדי להתקבל לעבודה בעמותות ובאו"ם, וגם ככה היו מנהלים שהעדיפו להעסיק אדם שכבר פגשו, ולא זר ששלח אין-ספור טפסים עם כל הכישורים הנכונים. כך, מחפשי עבודה צעירים פשוט קפצו לאפגניסטן, התערבבו עם האנשים הנכונים, והתברגו לתוך עבודות". אבל מהר מאוד ירדתי מהרעיון, בעיקר כי העבודות אליהן אפשר להתקבל בקונגו לא נראו מלהיבות במיוחד.
בקונגו נהגתי לבשל מהמוצרים שקניתי בסופר הסמוך של הלבנים. שם, אנשים מרוויחים 50 דולר בחודש, אבל האוכל עולה יותר מאשר בישראל. גם שומרי הבניין הרוויחו סכום כזה, לכן הם בהו יום שלם בטלוויזיה עם בקבוק אלכוהול ביד אחת, וצינור של גז מזגנים ביד השנייה. התפקיד שלהם הסתכם בפתיחת השער ומניעת גניבות. השער נפתח לבסוף, למרות שנדרשו לכך כמה צפירות וטלפונים חוזרים לשומר, כי קשה לפתוח שער כשרואים כפול. אבל העבודה נעשתה. לפחות הפתיחה של השער. הטיול הסתיים בטיסה לתורכיה, לחופשה אחרונה לפני המנאייק - חזרה לארץ.
ניסוי שלישי: לחיות בארץ
המטרה בארץ הייתה למצוא עבודות-לפטופ, כאלו שאפשר לבצע בכל מקום, למשל על חוף הים, כמו בקלישאה. כך התחיל הרומן שלי עם תחום התרגום והעיתונאות. זו הייתה עבודה מהנה, וכיום עיסוקי העיקרי הוא עם מילים. אבל זה לא היה כך בהתחלה. ביום הנחיתה לא היה לי אף מקור הכנסה, והמטרה הראשונה הייתה לסתום את החור בכיס. זו הייתה תקופה מוזרה. בבוקר שמי התנוסס בעיתון, בצהריי היום ניקיתי בתים, ובערב סיימתי עבודת תרגום. לפעמים גיוונתי עם סחיבת ציוד כבד בטיולים שנתיים, או בייביסיטר למצלמה במשך יום שלם. למי שתהה על ניקיון בית אפשר לגבות 50 ש"ח לשעה, יותר ממה שמרוויחים רבים בארץ, כולל מנהלי עמותות, אחיות, עובדים סוציאליים, מורים ועבודות אחרות המצריכות תארים. זו הייתה תגלית של ממש, שהייתי צריכה לחלוק אותה עם מישהי, עם מנקה אחרת, למשל.
"אני רוצה שהבת שלי תלמד, שתעשה תואר", היא אמרה. "שלא תנקה בתים, כמוני".
"אבל לא חבל על הזמן שהיא תשרוף בלימודים?"
המגורים באותה תקופה היו בדירת שותפים בשכונה חרדית בירושלים. כמו בהרבה דירות רווקים, היה בה אבנית, עובש, התקלפויות, נקודות מגעילות שאסור לגעת בהן והרבה שותפים שבאו ויצאו, גם הם צעירים תפרנים. עם הזמן, ההכנסה מעבודות הכתיבה עלתה עד שהספיקה כדי לחיות כמו מעמד בינוני בארץ, ואשת אצולה במדינות השכנות. אם כך למה, לעזאזל, להישאר בארץ?
אז עזבתי את הדירה, לקחתי את חפציי ופצחתי במסע טרמפים לעבר הגבול עם ירדן. למה דווקא ירדן? בגלל שזו ארץ חמה וידידותית, ואחרי תשעה ביקורים הרגשתי בבית. באחת הפעמים נסעתי לסוף שבוע בעמאן. במקביל, התקיים בארץ פסטיבל רוחני יקר שדמי הכניסה אליו היו 400 שקל. מטרת הנסיעה שלי הייתה להוכיח לעוקבים בפייסבוק שסוף שבוע של בילויים בעמאן זול יותר מפסטיבל ישראלי, כולל הנסיעות ואגרות היציאה. וכך באמת היה.
ניסוי רביעי: משכורת ישראלית, מחיה זולה
אחרי מסע טרמפים רצוף טלטלות, נחתתי בהוסטל ירדני. "ברוכה הבאה לגסט האוס שלנו", אמר פקיד הקבלה, "זה קוקו, וזה בוגי". קוקו ובוגי הם שני חתולים פרסים חמודים ושמנמנים. אורחי ההוסטל היו מתאהבים בהם, החל מתיירים מזדמנים ושוהים קבועים, עיתונאים ופרילנסרים שירדן מהווה עבורם תחנת מעבר זולה. עד כדי כך זולה שלינה בהוסטל מטופח עם מקלחת חמה עלה פחות משכר דירה בשכונת עוני ישראלית. וכך עברו הימים האלו בישיבה של 16 שעות מול הלפטופ לצורך תרגומים, ליד צמד החתולים המתכרבלים.
מירדן המשכתי לעבודה עיתונאית באפגניסטן, ואחר כך למצרים. במצרים, כל תייר יכול לחיות כמו מלך. לילה בהוסטל קהירי עולה 30 שקל כולל ארוחות בקר, וזה לא הכול. סיבוב שלם בעיר עולה פחות מעוגת הבית שתקנו בכל סופר ישראלי: מונית ספיישל בחמישה שקלים, ארוחת פסטה ענקית בשני שקלים, ובירה רק ב-12 שקל. תספורת עולה 30 שקל, קרם פנים של מותג יוקרתי 50 שקל וטיסה ממצרים לארצות הברית 400 דולר בלבד. גם הבגדים זולים בדאון טאון של קהיר. חנויות מציגות לראווה שמלות ערב נוצצות, נעליים והרבה הלבשה תחתונה בצבעים צועקים, עם תגי מחיר זולים שמושכים את תשומת לב הלקוחות.
במצרים, רוב היום עובר על הספה של ההוסטל, בתרגומים וכתיבה, יציאה אקראית לרחוב כדי לקנות אוכל, בתוך זיהום האוויר והפקקים האיומים של קהיר. מדי פעם מישהו מתקשר וקובעים להיפגש בפאב או בית קפה, בחברותא עם הרבה מצרים מובטלים. כי כאן, גם אדם מובטל יכול לשבת בבית קפה. ובנוגע למצב הביטחוני - זה נכון שבקהיר לא כדאי להכריז קבל עם ועדה שאתה ישראלי, אבל מי צריך לעשות את זה?
אחרי גמר הפרויקטים והעבודות נסעתי לריינבו במדבר, ואחר כך התנחלתי בגסט האוס בדהב, עיירת חוף בסיני. מידי פעם כשהתחשק, יצאתי להליכת בוקר בטיילת ים סוף. לא רע בכלל.
זו לא נוסחת קסם לכולם. אולי גם אני אגלה שזה כבר לא הפתרון ואמצא נוסחה אחרת, מוזרה עוד יותר. או שבאיזשהו שלב אבין שאין מנוס מחזרה לחיים "רגילים", כמו שעושים כולם במשך דורות. אני רק יכולה לומר ששווה לנסות. לפעמים, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים לחיות מחוץ למערכת.