"מעולם לא ראיתי ילדים עם בטן נפוחה": מסע אל לב העוני והרעב באפריקה

    זו המדינה הרעבה בעולם, מקום בו קיסרים אוכלים את אוזני יריביהם, ילדים חמושים דורשים כופר מעובדי סיוע מיואשים ומלחמות הכנופיות מאיימות על כולם. תמר ברס ביקרה ברפובליקה המרכז אפריקאית, מקום שכנראה לא הכרתם, אך תושביו מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר

    • אפריקה
    • תמר ברס
    תמר ברס
    עריכה: ניר חן

    הרפובליקה המרכז אפריקאית היא כתם שיושב במרכז מפת אפריקה, בין צ'אד, קמרון, שתי הסודניות ושתי מדינות המתכנות קונגו (כן, יש שתיים). בהרצאות אני שואלת את הקהל: "מישהו פה מכיר את הרפובליקה המרכז אפריקאית?" עד כה, רק אחד הרים את היד.

    הסיבה לכך היא ככל הנראה שמאז שנת 1977, לא היה שם אף אירוע שמשך את תשומת לבה של התקשורת העולמית. ולא שהיו חסרים אירועים. מהפיכות, מלחמות שבטים ורודנים היו בשפע. השיא הגיע בשנת 2013 כשפרצה מלחמת אזרחים שכללה את כל האלמנטים של מלחמה אכזרית – שימוש בילדים-חיילים, אונס, ביזה, שוד דרכים, שריפת כפרים וקטיעת גפיים. המלחמה הייתה בין שבטים מהצפון והמזרח (רובם מוסלמים), לשבטים מהדרום והמערב (רובם נוצרים). בחלוקה גסה, הסלקה הייתה תנועתם של המוסלמים, והאנטי בלקה תנועתם של הנוצרים. אף שבשנת 2014 נחתמה ברית בין שתי הקבוצות, לא כולם כיבדו אותה. בכל צד היו מורדים שגילו מה הם יכולים להשיג עם נשק, פרשו מההנהגות המרכזיות והתארגנו לכנופיות אכזריות כשודדי דרכים.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה
    "למה את מטיילת פה?" שאלו אותי, "כי אני משוגעת". תמר ברפובליקה המרכז אפריקאית (צילום: תמר ברס)

    רמת הביטחון במדינה היא מהנמוכות בעולם ואפשר להשוות אותה לזו של דרום סודן. מה גם שהצבא של ג'וזף קוני, חוטף הילדים הנודע, זלג למזרח המדינה. רק בספטמבר האחרון פרץ עוד גל של אלימות עקב תקרית שבה נהרג נהג מונית מוסלמי. 20 בני אדם נוספים נהרגו.

    אבל תחילה נחזור לשנת 1977. ג'אן בוקאסה, הנשיא דאז, החליט לקרוא למדינתו "האימפריה המרכז אפריקאית". הוא גם הכתיר את עצמו כ"קיסר לכל החיים". טקס ההכתרה, שעלה 20 מיליון דולר ורושש את המדינה, זכה לסיקור עולמי והעלה את האימפריה על המפה. הטקס נערך בהשראת נפוליאון: תמונותיו של בוקאסה על רקע כס המלכות עם פסל נשר ענק יצוק זהב, התנוססו על דפי העיתונות הזרה. "הכול פה ממומן מכספי הממשלה הצרפתית", הסביר הקיסר. "אנחנו מבקשים כסף, מקבלים ומבזבזים".

    אמירות מהסוג הזה, בשילוב מנהגו של הקיסר לאכול את אוזני יריביו ולהאכיל אותם לתנינים, הבטיחו שהוא לא ממש יישאר קיסר לכל החיים. הוא נושל מתפקידו והוגלה מהמדינה. בריאיון שנערך עם בנו, אחד מיני ארבעים, הוא מספר שבוקאסה היה אבא טוב, אדם חם ומביע חיבה, לפחות למשפחתו ולחיותיו. גם תושבים רבים זוכרים אותו יחסית לטובה. הוא סלל כבישים והביא לאזור חשמל - הרבה יותר משעשו קודמיו.

    מספר כבישים ראשיים חוצים את עיר הבירה בנגי, וכולם מחוררים ומכוסים בחול אדום. דרומית לבנגי, הכביש נגמר במחסום, כ-60 קילומטר מהבירה. משם, הדרך היא שביל עפר צר בתוך הג'ונגל. שבילי עפר כאלו חוצים את כל הרפובליקה, אבל לא באמת מחברים אותה. שודדי דרכים מהסלקה והאנטי בלקה שולטים עליהם, בוזזים, חוטפים, אונסים ורוצחים אנשים.

    בדצמבר 2014 הגעתי לשגרירות הרפובליקה המרכז אפריקאית ברבאט שבמרוקו. "את תקבלי את הוויזה," אמר הפקיד, "אבל את חייבת ללמוד צרפתית! אף אחד לא יודע אנגלית שם!". שבועיים לפני הטיסה ישבתי עם מהגר קונגולזי שהתנדב לעזור ולימד אותי את השפה. "נתחיל מעבר, הווה ועתיד," אני אומרת.

    "אבל זה לא אפשרי", הוא אמר, "בצרפתית יש 14 זמנים, שלא לדבר על יחיד רבים, זכר ונקבה...".

    "אבל יש לי רק שבועיים."

    "אז אל תיסעי לשם! זו לא מדינה בכלל, זה כפר גדול בג'ונגל, והמצב שם חרא".

    אבל הכרטיס כבר נקנה והייתי על המטוס בדרך לרפובליקה, מצוידת בצרפתית עילגת של שלושה זמנים בלבד.

    "אתה מכיר בית הארחה זול?" אני שואלת את שכני לטיסה, תושב קמרון.

    "הארגון שלך לא דואג לך?" הוא שואל.

    "אני לא עובדת סיוע, אני תיירת".

    תוך חמש דקות כל המטוס ידע שיש תיירת בדרך לרפובליקה המרכז אפריקאית. "למה שלא תירי בעצמך וזהו?", אמר הקמרוני בכעס.

    "יש לי עצה בשבילך", אמר עובד סיוע איטלקי, "אל תסמכי פה על אף אחד".

    "אוקי. אתה מכיר מישהו שכן אפשר לסמוך עליו?"

    "אני סומך רק על אמא שלי".

    "אנחנו לא יכולים לעזור לך", הוסיפו עובדי או"ם, "תצטרכי להסתדר לבד".

    אז נצמדתי לאדם מקומי. הוא העביר אותי לבן דודו, מרסל, דובר אנגלית עילגת. "אני אעזור לך למצוא בית הארחה", אמר מרסל. הסתובבנו ברחובות בנגי, מחפשים בית הארחה. כולם עלו לפחות 60 דולר ללילה. מלבד המחיר הגבוה, הייתה עוד בעיה: יש רק כספומט אחד בכל בנגי, הנמצא במתחם האו"ם, ולמחזיקי כרטיס מאסטרכרד בלבד. למעשה יש כספומט נוסף בבנק, אבל הוא לא עובד. גם העברה בנקאית לא ניתן לעשות. הייתי תלויה בחבילת המזומנים שהייתה לי, ושישים דולר ללילה לא באו בחשבון.

    בלית ברירה אני שואלת את מרסל: "אפשר לשים אצלכם אוהל בחצר?"

    כבישים מחוררים הופכים לשבילי עפר צרים בתוך הג'ונגל. הדרכים ברפובליקה המרכז אפריקאית (צילום: תמר ברס)

    החצר של מרסל מקיפה חדרון עם גגון פח, ונעולה בשער רעוע שנפרץ בקלות. רק בשנה האחרונה גנבו לו אופנוע וגנרטור. כמו שאר תושבי בנגי, מרסל ומשפחתו מחכים לשעת החשמל היומית בין 21:00 ל-22:00, כדי להטעין את המכשיר הנייד. לעיתים אספקת החשמל מגיעה פעם ביומיים-שלושה, תלוי במצב.

    בשנת 2013, כשמורדים מהסלקה הסתובבו ברחובות, הרגו את הגברים ואנסו את הנשים, החצר הזו לא הייתה מקום בטוח במיוחד, אבל הם הצליחו לשרוד. כשאני הולכת ברחוב המאובק, בין פחונים וקירות בטון מחוררים מיריות, אני מחבקת את התיק, כי עשרות גברים ניגשים אליי ונוגעים בי, חלקם מנסים לקחת את חפציי. אני נצמדת לאישה אחת שמבחינה במצוקתי, לכל השאר לא אכפת.

    "זו השגרה אצלכם?" אני שואלת אותה.

    "לא ממש", היא אומרת, "המצב החמיר מאז שהסלקה השתלטו על הבירה ושחררו את האסירים מהכלא".

    הסלקה כבר ירדו מהשלטון אך זה לא שינה את מצב האסירים.
    בערב, מרסל נותן לי צלחת אורז ובשר. רק אחרי שסיימתי אני שמה לב למתרחש – שאר המשפחה, שלוש נשים עם שישה ילדים, חולקת צלחת אחת. מוקדם יותר באותו יום, דודתו של מרסל שעובדת בחברת סלולר, לקחה אותי לסופר היקר ביותר בעיר, שרק עובדי או"ם קונים בו. "לא תשתי קפה או תה בבוקר?" היא שואלת, ואז אני מבינה שאפילו קפה או תה הם לא יכולים לחלוק איתי.

    בזמן שקניתי שתי לחמניות וטונה, חשקה נפשה במותרות – חתיכת נקניק. היא שמה אותו על החשבון שלי. "אני אחזיר לך", אמרה והלכה. ביום למחרת, שלושת הנשים בהו בשתי הלחמניות והטונה. הצעתי להן והן אכלו הכול. ארוחת ערב לא הייתה באותו יום. באמצע הלילה שמעתי מוסיקה קצבית מבית השכנים. חמקתי מהחצר ולפתע ראיתי אנשים רוקדים ושמחים.

    "מזל טוב," אמרתי, "מי מתחתן?"

    "אף אחד," הם ענו, "זו מסיבת הלוויה".

    הרוקדים מתרגשים מהמצלמה, נעמדים בפוזות, מדגימים את ריקודיהם ואחר כך מעיפים אותי משם. "לא בטוח בשבילך להישאר פה", הם אומרים, ואני חוזרת לחצר.

    מקומיים שרים ורוקדים במסיבת הלוויה ברפובליקה המרכז אפריקאית (צילום: תמר ברס)
    "אדם יכול להיות החבר הכי טוב של שכנו, ולמחרת להרוג אותו עם מצ'טה, ואחרי זה שוב להיות חבר שלו. זה נראה לא עקבי ולא הגיוני, אבל זה טבע האדם, זה הדבר האמיתי, וזה יפה. זו אפריקה"

    בבוקר למחרת, אחרי ששלוש הנשים מבקשות כסף, אני מתחילה סבב נוסף של חיפוש לינה. אני הולכת ברחוב הראשי, ומגיעה לבית קפה. יש שלושה בתי קפה בעיר, והם מוקד משיכה לכל סוגי האנשים: אזרחים צרפתים שחיו שם את רוב חייהם, עובדי סיוע זרים, עיתונאים, אנשי עסקים אפריקאים ולבנים, סוחרי יהלומים מפוקפקים, פיקסרים מפוקפקים עוד יותר, ועוד טיפוסים שלא ברור מה פשרם. כבר הזהירו אותי מ"התיידדות יתר" בבתי הקפה.

    הקהילה הלבנה בבנגי כל כך קטנה, ואחרי עשרות שנים של בידוד בג'ונגל, פנים חדשות מתקבלות בברכה ובסקרנות. במהלך שהותי קיבלתי עצות רבות ומשונות. "אל תתחתני עם אדם מקומי. הייתה רומנייה אחת שעשתה את זה, עברה לגור פה ובסוף התאבדה", "אל תסמכי פה על אף אחד," "את עיתונאית? תיזהרי מאד במה שאת כותבת. היו אנשים שכתבו על הנושאים הלא נכונים ונהרגו בתאונות מסתוריות. זה מקום קטן, אנשים מסתכלים", "יש פה המון חטיפות, אבל בניגוד לאפגניסטן, ששם לא חוזרים, פה יכולים להחזיר אותך תמורת כופר, ואת תיעלבי מהסכום הנמוך", ולבסוף: "את צריכה להבין משהו על המקום הזה. אדם יכול להיות החבר הכי טוב של שכנו, ולמחרת להרוג אותו עם מצ'טה, ואחרי זה שוב להיות חבר שלו. וזה מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות. זה נראה לא עקבי ולא הגיוני, אבל זה הכי הגיוני. זה טבע האדם, זה הדבר האמיתי, וזה יפה. זו אפריקה. בגלל זה אני גר כאן".

    כשרחובות בנגי טבעו במרחץ דמים, חלקם נשארו, הפעילו את קשריהם הוותיקים, את רשת ההגנה שלהם, נעלו את הבית וחיכו עד יעבור זעם.

    "אל תתחתני עם אדם מקומי", אחת העצות שקיבלתי מהעוברים ושבים בדוכנים ובתי קפה בעיר הבירה בנגי (צילום: תמר ברס)

    אותו יום היה המפגש הראשון שלי עם בתי הקפה. ישב שם זוג צרפתים ותיק, במקום הקבוע שלהם מזה עשרים שנה. "את תיירת?" הם שואלים, מנידים בראשיהם במבט של נזיפה.

    "כן, באתי לטייל, ונתקעתי עם הלינה. אתם מכירים בית הארחה זול?"

    הם לוקחים אותי למיסיון. שם פגשנו מסיונרית קשישה שחיה ברפובליקה ארבעים שנה, גם בתקופות הקשות ביותר. דמות מוכרת בעלת תשע נשמות שעוזרת לכולם.

    "אנחנו משכירים חדרים תמורת עשרים דולר ללילה", היא אומרת, "אני לא יודעת אם תוכלי למצוא משהו זול מזה. המיסיונים האחרים נסגרו בגלל המצב. ובכלל, לאיזו כנסייה את שייכת?"

    "אני יהודייה".

    "איפה אתם מתפללים?"

    "בבית כנסת".

    "ג'ין, יש בית כנסת בבנגי?"

    "לא שאני יודע", עונה ג'ין.

    בעצם, יש מלון אחד בבנגי שאותו מנהלת משפחה יהודייה. במהלך הביקור רבים ימליצו לי לבקר שם. אני מסמנת לעצמי מטלה, לבקר את יהודי בנגי האחרונים. אבל העוצר של שש בערב תמיד קוטע את התכניות. קשה להספיק הכול באפריקה.

    "יש מיסיון אחד שאת יכולה לנסות", אומרת המסיונרית, "אולי הם יהיו זולים יותר". היא משרבטת שם ומפה על פתק ושולחת אותי לדרכי.

    אחרי שיטוט קצר אני מוצאת אותו – המיסיון הזול ביותר, מקום משכנם של טכנאי מטוסים קמבודיים וחיילים רואנדיים, התחתית בשרשרת האו"ם, שחפצו לחסוך בכספם ולשלוח אותו למשפחתם המחכה בבית. שורת חדרונים עם מיטה צרה, כילה וברז. מעתה ועד סוף השהות שלי, נשב כל ערב בחצר, נצפה בקרב הקבוע בין ארבעה תרנגולים על תרנגולת אחת, נצליף ביתושים, ונדבר על מלריה ותולעי מים. את המקום מנהלות נזירות ששייכות למסדר המאופיין בצניעותו. כאשר אחת מהן צריכה לקנות משהו, היא מתייעצת עם הכומר, ויחד הם דנים – האם באמת יש בזה צורך כשהתשובה היא לרוב לא.

    משם אני יוצאת לגיחה בכפר. מאז המלחמה אין אוטובוסים, והנסיעה מתנהלת במשאיות-גרר של סוחרים פרטיים. 50 איש יושבים מאחור, על משטח המיועד לגרירה, באוויר הפתוח. במחסום לוקחים אותי לחדר צדדי, ומעכבים אותי לחצי שעה כדי להשיג שוחד. עקב כמות מזומנים מוגבלת, מאוד, אני מסרבת. "אני לא סתם אחת", אני אומרת לפקיד, "אם תעשה לי בעיות זה יפגע בך. אני אדם חשוב ואני מקושרת היטב לאו"ם!". יחד אנחנו שותים פאנטה וצופים בקרבות תרנגולים.

    "בכל טיוליי באפריקה מעולם לא ראיתי ילדים עם בטן נפוחה". מקום ראשון במדד הרעב העולמי (צילום: תמר ברס)

    הפקיד מחליט לשחרר אותי ואני ממשיכה בדרכי. המשאית נוסעת על שביל עפר בג'ונגל, והנהג סוטה ממנו בחדות, נכנס לתוך כפר וכמעט הורג תרנגולת. רגע לפני שדרס צריף על כל יושביו, הוא נבלם בעץ. חמישים הנוסעים נופלים מהגרר. אחת מהן מפונה לבית חולים מקומי. כל תושבי הכפר יחד עם הנוסעים מתקבצים סביב הנהג כדי להביע את זעמם. כעבור שעתיים, שוטר מגיח משבילי הג'ונגל כדי לרשום דו"ח. בגלל שהתעכבנו חמש שעות אנו ישנים בכנסיית הכפר בצריף עם ספסלי עץ, וממשיכים למחרת.

    הייתי רעבה. מצב האוכל בבנגי לא היה מלהיב. היו שם בתי קפה וסופר מרקטים יקרים לעובדי או"ם וגולים. דוכני הרחוב מכרו בעיקר לחמניות וכדורי בצק. אבל בכפר שבסוף הדרך המצב היה גרוע יותר. ירדתי מהמשאית, וראיתי מאות ילדים מסתובבים עם בטן נפוחה ושיער בצבע צהוב שרוף. בכל טיוליי באפריקה, מעולם לא ראיתי ילדים עם בטן נפוחה. לאחר שרוב מדינות אפריקה החלו להתפתח, הרפובליקה טיפסה למעלה באינדקס הרעב העולמי. בדו"ח של 2015, היא נמצאת במקום הראשון – המדינה הרעבה ביותר. שולחנות שעליהם גושי מניוק עמדו בחצרות הבתים, מחכים לכתישה, יחד עם בטטות ובננות, זה כל מה שהיה.

    שומר הוצב כדי לשמור על הדרך לגבול הקונגולזי, שביל צר שאותו יש לעשות בהליכה של שלוש שעות כי אין גישה לרכב. הוא הראה לי מקום לשים בו את האוהל, והתעקש לדאוג לכל ארוחותיי – מנת אורז מיובאת עם חתיכות בננה ובטטה. אחד מהשכנים הפיגמים ישב לידינו ובהה. נתנו לו מנה. את השאר נתנו לילדה בת 9 שעיניה דלקו. היא רצה בשמחה עם הקערה לביתה, אכלה והחזירה אותה ריקה. למרות המזון הדל, הילדים לא נראו חלשים או אפאתיים. הם לא התקבצו סביבנו, לא ביקשו אוכל. הם הלכו לבית הספר והרבו לרקוד ברחוב. כמו הנוודים הפיגמים שחיו לידם, הם התרגלו לאכול את מה שגדל על העצים. זו הייתה מציאות שכולם קיבלו כמובנת מאליה – כשאתה קטן הבטן שלך נפוחה, כשאתה מבוגר זה מתיישר, והחיים פשוט מביאים לשם תולעי מים.

    כמו בכפרים אחרים, גם לכפר הזה יש עבר של אלימות וסכינים מתעופפות. כיום אין לכך זכר. התושבים נחמדים ומכניסי אורחים, תהלוכות כנסייה מתקיימות בחוץ בימי ראשון, ומוסיקת תופים נשמעת מבוקר עד ערב.

    משאית-גרר שמסיע 50 אנשים נבלם בעץ וכמעט גורם לתאונה מחרידה (צילום: תמר ברס)

    בדרך חזרה מהכפר האווירה משתנה. משאית של חמישים איש עוברת מולנו, נוסעיה צועקים: "לבנה!" ומסמנים תנועות חיתוך ליד גרונם. "הם חושבים שאת צרפתייה," מסביר הנוסע שלידי, "אבל את לא, אז זה בסדר." עם חזרתי לבנגי התרחשו מספר חטיפות של עובדי או"ם ושרי ממשלה בזה אחר זה. חלקם נחטפו בקלות רבה, קרוב לבסיסי צבא, או ליד שדה התעופה, למרות האמצעים המוגבלים של החוטפים שאפילו מכונית לא הייתה ברשותם. הם עצרו עובדת סיוע של האו"ם ברחוב לאור יום, והכריחו אותה לעלות על אופנוע. היא התנגדה, אז הם עצרו מונית חולפת והכריחו אותה לעלות על המונית. למרות הקשיים הם הצליחו לחטוף אותה, אך אפשרו לה ללכת אחרי משא ומתן קצר.

    בערב, בחצר הגסט האוס, יושב עובד עמותה נסער יחד עם הבוס שלו, מנסה לעכל את האירוע האחרון שבדיוק עבר עליהם. הם הגיעו עם מסוק לפרויקט שלהם בכפר נידח ומצאו עצמם מוקפים במעגל של עשרות ילדים, כשרובים מכוונים כלפיהם. דרשו מהם כופר, הרבה יותר גבוה מהסכומים ה"מעליבים" שביקשו בעבר.

    לפרויקט היו כוונות טובות, והוא היה בשלבי הקמתו. כשצוות העמותה הגיע לכפר הם שאלו את התושבים: "מה אתם רוצים לקדם פה?"

    "שיתנו לנו כסף," הם ענו.

    "אבל מה אתם רוצים לקדם? מה התכנית?"

    "לא יודעים, אבל לא חסר מה לעשות עם כסף."

    בסבלנות רבה הם הסבירו לתושבים שכסף לא מגיע סתם, ולאט לאט הם בנו תכניות ושיתופי פעולה. אבל המקרה האחרון היה הקש ששבר. "אני לא מבין מה אנחנו עושים פה!" אמר העובד הנסער, "יש לי משפחה וילדים, למה אני צריך את זה?"

    "למה באמת אתם פה?" שאלתי את מנהל העמותה, "לפעמים נראה שהדבר היחיד שעובד פה זה חנות המכולת של הלבנונים."

    "למה את מטיילת פה?" הוא שאל.

    "כי אני משוגעת".

    "אז גם אני".

    עובדי סיוע הוקפו במעגל של עשרות ילדים, כשרובים מכוונים כלפיהם ונדרשו לשלם כופר (צילום: תמר ברס)

    בזמן השהות בבנגי אני מספיקה לבדוק את נושא התיירות במדינה. למרות שכמות התיירים היא מהנמוכות בעולם, יש בה משרד תיירות. אין שם מחשבים, כי הסלקה גנבו את כולם. למעשה נשאר מחשב אחד, אצל עובדת צעירה שמשחקת בו סוליטייר. "סוף סוף מישהי באה לטייל פה", אומר אחד העובדים, "נמאס לנו מעיתונאים שבאים להפיץ שם רע על המדינה, אומרים עלינו שאנחנו קניבלים, אוכלים אוזניים של אנשים. איכס!"

    "כמה תיירים מגיעים לפה?" אני שואלת אותם.

    "הרבה!" עונה מישהו, "היה זוג אחד שהגיע לפני חצי שנה, הלכו לראות גורילות. הנה, תראי את הטופס שהם חתמו עליו!".

    ביום האחרון של הטיול אני נפרדת מהעיר, אוכלת ארוחה גדולה בבית הקפה, חולפת על פני החנויות והמוניות שדגלי ישראל מתנוססים עליהם. אני גם עולה על מונית-אופנוע, שעטורה כולה בדגלי כחול לבן. כאן בבנגי, רבים מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר ותומכים בישראל. אנחנו לא יודעים שהם קיימים. אולי שורות יצליחו לשנות את המצב.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully