שלוש שעות עבודה - והביתה: יומן מסע ממדינה נסתרת

סומלילנד הייתה חלק מסומליה עד 1991, אז פרצה מלחמת אזרחים במדינה. קבוצת שבטים חצי-ערביים באזור הצפוני של סומלילנד ניצלו את ההזדמנות כדי להכריז על עצמאות, מבלי לשאול אף אחד. ואף אחד לא מכיר בהם. אף אחד גם לא יודע שהם קיימים. הכירו את סומלילנד, מדינת-מדבר בקרן אפריקה, מקום ראשון בייצור גמלים, מקום שני בלעיסת גת. מספר נמוך יותר בכל השאר.

למרות חוסר המודעות לקיומה - מחסום די משמעותי -סומלילנד עושה מאמצים כדי לקדם את התיירות בשטחה. מדיניות אשרות גמישה מאפשרת כמעט לכל תייר שאינו ישראלי לקפוץ לשגרירות באדיס אבבה ולקבל ויזה תוך חצי שעה. לאחר קבלת הוויזה, יש לנסוע מאדיס לעיירה ג'יגג'יגה ומשם לעיירת הגבול וואדג'לה. בין הצד האתיופי לצד הסומלי של העיירה מפריד חבל, שמשני עבריו עומדות מזבלות ענק, בהן מחטטות העוזניות. לאחר שדילגתי מעל לחבל, נסעתי להרגיסה, בירת סומלילנד, כדי לבדוק האם קמפיין התיירות של הממשלה נשא פירות.

הדרך להרגיסה עוברת במחסום צבאי. חייל עם שיניים ירוקות מגת רואה אותי ואומר: "צ'יינה". אני מראה לו את הדרכון האמריקאי, אבל הוא מתעקש: "צ'יינה". כנראה שלקמפיין יש עוד דרך ארוכה. לאחר נסיעה במישור מדברי יפהפה, צהוב ומאובק, זרוע שיחים ירוקים ועדרי גמלים, המונית מגיעה להרגיסה, מפלצת פחונים ובטונים הפרושה על גבעות טרשיות. בשני הרחובות הראשיים יש טלאים של אספלט שסללו בימי המנדט הבריטי ומאז כוסו בחול, שקיות פלסטיק, בורות ושאריות של עלי גת. לאחד מהרחובות הראשיים קוראים "חירייה", לגמרי במקרה. חתולי הרחוב של הרגיסה הם העזים. הן נמצאות בכל מקום, קופצות לתוך פחי האשפה, לועסות את שאריות הגת, נוגסות בעשבים של פסל ההנצחה שבכיכר וממלאות תקיד חשוב בכך שהן אוכלות את הזבל, שאם לא כן היה קובר את העיר.

בין העזים מסתובבת תיירת בלונדינית שלא קשורה לנוף - אני. בעיר קטנה שבה התושבים מכירים זה את זה, מקובל שאנשים יברכו אחד את השני לשלום ויתעניינו באורחים חדשים ולכן עשרות עוברים ושבים צועקים: "היי, מאיפה את?"
ואני עונה: "אמריקה"
-"מה את עושה פה?"
-"מטיילת"
-"למה?"
-"שמעתי שנחמד פה"

אני שומעת את המשפט שעוד יחזור על עצמו: "סומלילנד ארץ בטוחה", הם אומרים בגאווה, "אנחנו לא כמו סומליה".
אזהרות המסע שמתייחסות לאזור הן עניין מורכב. לא כל משרדי החוץ בעולם נותנים מידע על סומלילנד, בגלל שאין דבר כזה. אבל כשיש התייחסות למקום, היא אינה חיובית במיוחד. שמועות מקומיות (מה שנקרא בשפה המקומית "חדשות הג'ונגל"), מספרות שאחד ממנהיגי השבאב, ארגון הטרור של סומליה, מבקר מידי פעם בהרגיסה. איש לא ראה אותו ולא עצר אותו, אך אומרים שאשתו נכנסת להריון כמעט כל שנה. "אף אחד לא חוקר או עוצר אותה", אומר לי מישהו, "בגלל שהיא אישה מוסלמית והרשויות לא מרגישות בנוח להטריד אותה". חוץ מזה, המצב בשנים האחרונות די שקט ואף אחד לא מרגיש צורך להפוך אבנים שיושבות בקרקעית. למה להתעסק עם אחד האנשים הכי מסוכנים בעולם, כשהמצב שקט?

למרות הלכלוך וההזנחה, התאהבתי בסומלילנד, בעיקר בזכות האנשים. הסומלים חברותיים מאוד ומכניסי אורחים ועוברי אורח שאינם מכירים אותי מתעקשים לשלם לי על הארוחות במסעדה. "את אורחת", הם מסבירים, "על אורחים צריך לשלם" - ונותנים מספרי טלפון למקרה שאזדקק לעזרה. אנשים עושים מעל ומעבר כדי לעזור לתיירים. בתשע וחצי בערב מתקשר אחד מעובדי שירות הסלולאר כדי לשאול אם הסים כארד עובד ואם אני מרוצה מהשירות.

סיפור ששמעתי, המעיד על הכנסת האורחים המקומית, הולך כך: "היו שני אנשים שחטפו את החברה שלנו מהמלון, כשהיא טיילה בסומלילנד. זה היה רק בשביל כסף, הם לא עשו לה כלום. הבעיה הייתה שהחברה שלנו צמחונית טבעונית ואורגנית (בסומלילנד, האוכל היחיד שניתן למצוא במסעדות זה בשר פרה, בשר גמלים ופסטה, ת.ב.), אז החוטפים שלה הסתובבו בכל העיר כדי לחפש פסטה אורגנית וכמובן שלא מצאו. זה העלה את חשדם של בעלי החנויות, כי בהרגיסה אנשים מכירים זה את זה ושמים לב לדברים חריגים. ככה המשטרה עלתה עליהם והבחורה שוחררה".

סומלילנד יכולה להיות ארץ אידיאלית לתיירות, בגלל שרמאויות וגניבות נדירים יחסית. משא ומתן צריך לעשות רק במלונות ובמוניות וגם שם הוא מתנהל יחסית בקלות. המחיה זולה יותר מאשר באתיופיה השכנה וחדר במלון פח עם מקלחות-דלי בחצר עולה כשלושה דולר ללילה. סים קארד עם 250 דקות שיחה עולה כשלושה דולר ובכלל, מטייל שממיר כספים בסומלילנד ימצא שתמורת עשרה דולר הוא מקבל ערמת שטרות בגובה ארבעה סנטימטרים, שיספיקו ליומיים אם לא יותר. בנוגע לחוויית הטיול של יהודים, הדעות חלוקות. שמועות על עובדי סיוע יהודים שגרים שם לא חסרות וזה לא מפריע לאף אחד, להיפך, אך עובד שאני פוגשת במלון מייעץ לי: "אל תגידי לאף אחד שאת יהודייה. משוגע אחד יכול לדקור אותך. המשטרה תנסה לעצור אותו, אבל זה יכול להיות מאוחר מדי". בסומלילנד, הצבא והמשטרה הם המגזרים הכי מכורים לגת. מחקרים מראים שהגת הוא חומר ממריץ, אך עד כה לא ראיתי את ההמרצה. אולי צריך לבדוק את זה שוב. "הממשלה מנסה להילחם בתופעה?", שאלתי פעם עובד סיוע, שבעבר התגורר בסומלילנד. "יש אדם אחד שהוא יבואן הגת הכי חזק", הוא ענה, "והוא מהיחידים שמשלמים מסים. אז אני מניח שהמאמצים לא קדחתניים במיוחד".

בלילה הראשון ישנתי בבית הארחה זול. בלילה השני, בעל הבית הודיע שיש בעיות בחשמל ולכן עליי לעבור למלון אחר.
חפציי היו מפוזרים בכל החדר והייתי עייפה. "אני אסתדר בלי חשמל", אמרתי והלכתי לישון. כשהחשמל חזר פתאום, חמישה אנשים דפקו בדלת. "שלום, אנחנו משטרה", הם אמרו. "אתם לא נראים כמו משטרה", עניתי, כי הם היו לבושים בחולצות פרחוניות ומפוספסות ונהגו ברכב אזרחי. "אל תדאגי, אנחנו משטרה, הכל בסדר. עכשיו אנחנו נוסעים לתחנה". נכנסנו לרכב ונסענו לתחנת המשטרה העירונית.

בתחנת המשטרה נכלאו כל גנבי ומשוגעי העיר בתוך חדר מסורג שמוקם באמצע המסדרון. כשהם ראו אותי, חדר המעצר התמלא בשריקות וצעקות שהשוטר נאלץ להשתיק. הלכנו למשרדו של המפקד. "למה אני פה?", שאלתי. "אנחנו בסומלילנד אחראים לביטחונם של המטיילים", הסביר המפקד, "בעל המלון אמר לנו שהוא לא רוצה לקחת אחריות על הביטחון שלך. אחיו המשוגע עובד במלון והוא לא מצליח לשלוט עליו. הוא רצה שניקח אותך למלון אחר".
"אוקיי. רק שיהיה מלון זול".
"זול? אבל את מאמריקה. יש לכם הרבה כסף".
"מי שיש לו כסף לא מגיע לחור הזה".
צמד שוטרים הסיע אותי ברחבי העיר כדי למצוא מלון. "אני מבקש לנשק את ידך", אמר אחד השוטרים.
-"ואני לא רוצה".
-"אני מבקש לנשק את ידך"
-"די"
-"בסדר, סליחה".

המלונות הזולים היו תפוסים והשוטרים החזירו אותי לתחנת המשטרה. "מה קרה?", שאל המפקד.
"חיפשנו בשביל המדאם מלונות זולים ולא מצאנו. אז חזרנו לכאן", אמרו השוטרים.
"את תישני במלון יקר", אמר המפקד, "זו פקודה".
אני ישנה במלון היקר. בחדר זוחל ג'וק בגודל של לטאה. זכרונו לברכה.

למחרת אני נוסעת לברברה, עיר מסחר עתיקה המקשרת בין סומלילנד, ג'יבוטי, תימן וערב הסעודית. מעברה נותרו כמה חורבות, ספינות נטושות וחוף ים מקסים, בשביל אלה שאין להם כסף לצלול בג'יבוטי. החום והלחות מבריחים את התושבים לתוך הבתים, לזלילת גת שנמשכת שעות. מול הטלוויזיה במלון יושבים העובדים, חבריהם ועוברי אורח שבאו מבחוץ. אחד מהם יושב באותה פינה מזה 12 שעות, לועס עלים ונראה שמח מאוד. איתם יושבות עובדות המלון, עטופות בחיג'אב ושמלה עם צבעים עזים. כל הנשים בסומלילנד לובשות חיג'אב ושמלה ומקפידות על כיסוי השיער והצוואר. יש שמועות על שתי מסעדות בהרגיסה שאליהן מגיעות נשים בלילה, לבושות בבגדים מערביים. מדובר בסטודנטיות החושקות באורח חיים יותר ליברלי, אך אינן מעיזות להראות זאת ברבים.

בזמן השהייה בברברה גוברים הלחצים מצד עובדות המלון ללבוש חיג'אב ושמלה סומלית. החום המעלף והלחות גורמים לי לסרב ואני מסתובבת עם בגדי מטיילים וכובע טמבל, מצלמת מדי פעם את הבתים והחוף. הסומלים, ששונאים להצטלם, בורחים מהמצלמה, גם כאשר מדובר בתמונת-רחוב כללית, ומתחבאים מאחורי עמודים וקירות בתים. בחורה אחת מתרגזת וזורקת עליי אבנים. עוברי אורח ממשיכים לבקש ממני להתכסות ואורח במלון אומר: "אם את מתכוונת לטייל מחוץ לערים, את חייבת להתכסות".

"טוב, אני אתכסה", אני מחליטה סוף סוף ועובדת המלון שמחה שניסיונות השכנוע שלה נשאו פירות. אני יוצאת לחנות הבגדים בלוויית עובדת המלון ומתורגמן לעת מצוא. החנות מציעה שלל שמלות רחבות עם דוגמאות של זברה סגולה, נמר ורוד וצבעים פסיכודאליים. "מה השמלה הזולה ביותר פה?", אני שואלת והמוכר נותן לי שמלה עם דוגמא של פרחים כחולים וחומים. אני מודדת אותה והם אומרים: "משאללה, את יפה! איך את מרגישה עכשיו?"

"חם לי". אני מקבלת מחמאות מהעוברים ושבים, שעקבו אחריי ברחוב וצפו במהפך. הבטיחו לי שאם אתאסלם, אלך לגן עדן אבל בינתיים יש פה חום של גיהינום.

למחרת אני נוסעת לשייח, עיירה קרירה וגשומה הנמצאת על הר ירוק שדומה לכרמל וצופה על המישורים המדבריים. הדרך לשם היא סיפור בפני עצמו, כיוון שאין בסומלילנד אוטובוסים ממשלתיים. חברה אחת מספקת אוטובוס ירוק בשעות קבועות, אך הוא יכול לדלג על כמה עיירות אם הוא מתמלא, מה שקורה כמעט כל בוקר ותושבי העיירות מחכים לאוטובוס הבא. כשאוטובוס אחד חולף בשייח בלי לעצור, ניגשים אליי עוברים ושבים כדי לעודד אותי ואומרים: "אל תדאגי, האוטובוס הבא יגיע עוד מעט".
-"מתי?"
-"בעוד שעתיים".

האוטובוס הבא מגיע לעיירה כדי לתקן פנצ'ר במוסך. לאחר שהוא מעלה את הנוסעים ונוסע, הוא מתפנצ'ר במדבר. אחר כך הוא עושה סיבובים, עוצר בהרבה עיירות ונסיעה של שעתיים נמשכת שבע שעות. מלבד האוטובוסים הירוקים, יש רק מוניות שירות שנוסעות לאחר שהתמלאו (תהליך שלוקח בין שעתיים לשלוש). בנסיעה לשייח נדחסים עשרה נוסעים לתוך שמונה מושבים והכרטיסן נדחס לבגאז'. בשייח אני ישנה במלון גדול שכל חדריו ריקים. אני מניחה את המוצ'ילה, מסתובבת בעיירה ומחפשת אינטרנט, שלפי השמועות קיים. שוטר עוצר אותי ברחוב ואוסף אותי בחזרה למלון. "את לא יכולה להסתובב פה לבד אחרי השקיעה", הוא מסביר. בערב אני יושבת עם העובדים מול הטלוויזיה, ליד ערמות של עלי גת. הם צופים בערוץ האגרוף ושואלים אותי מה התכניות שלי למחר. "אני הולכת לטייל בהרים", אני אומרת. "אסור לך לטייל לבד", אומר אחד העובדים, "אם תטיילי לבד, שוטר יעצור אותך ויחזיר אותך למלון ואם יקרה לך משהו, כל הגברים בעיירה יהיו בבעיה". אני מתווכחת והוא מתעקש: "פה זה לא הרגיסה. את באזור כפרי, אנשים פה פרימיטיביים יותר, והם יציקו לך".
-"אני רגילה לטייל לבד ואני רגילה לאנשים מציקים".
-"איפה טיילת?"
-"בהודו".
-"אבל בהודו הם חומים. כאן הם שחורים. זה יותר גרוע. אם היית גבר זה היה אחרת. את לא יכולה לטייל לבד. מוחמד פה ילווה אותך מחר. תלבשי חיג'אב ושמלה ותלכי תמיד מאחוריו, לא מקדימה ולא ליד".
אני מקבלת את הדין והם עוברים לערוץ החדשות המקומי, שם מופיעה על המסך קבוצה של נשים רעולות: "הן דורשות לשריין מקומות לנשים בפרלמנט", מתרגם אחד העובדים.

לאחר הטיול בשייח, אני נשארת בהרגיסה כמה ימים, כדי להכין כתבה על בעיית הפליטים הסומלים. אני נוסעת לשכונות הפחונים של הפליטים יחד עם שדרן טלוויזיה מקומי.
"טוב, אנחנו צריכים לחזור", אומר השדרן במהלך הראיונות, "יום העבודה שלנו הסתיים".
"אבל השעה עכשיו 12 בצהריים"
"כולם מסיימים לעבוד ב-12", הוא אומר, "והצלם עצבני וצריך ללעוס גת".

אנו נכנסים למכונית והצלם נוסע במהירות בין הפקקים, שם כולם צופרים וכולם ממהרים הביתה לארוחת צהריים וזלילת גת: "איך הכלכלה שורדת עם ימי עבודה קצרים?" אני שואלת את השדרן.

"אין מספיק עבודה לכולם", מסביר העיתונאי, "אז מחלקים את התקנים בין הרבה עובדים וכל אחד עובד פחות שעות. גם ככה העובדים הסומלים לא יוותרו על סשן של גת בצהריים".
הצלם משיג את עלי הגת שהוא רצה בדוכן גת, ומתחיל ללעוס. "אז מה את חושבת על סומלילנד?" שואל השדרן.
-"איך משיגים ויזת עבודה?"