פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לנו העומאנים אין בעיה עם ישראלים": ביקור נדיר במדינה אסורה

      הסולטן הביא עושר למדינת המדבר וכעת גם המובטלים מקבלים וילות. נטייתו המינית של השליט היא סוד גלוי, אך הומוסקסואליות "לא קיימת במדינה", ותעשית מין משגשגת בה. וברקע, שמועות על יורש מסתורי שמוסתר בארמון. בחזרה מעומאן - יומן מסע במדינה שסגורה בפני ישראלים

      "לנו העומאנים אין בעיה עם ישראלים": ביקור נדיר במדינה אסורה
      עריכה: ניר חן

      כשהסולטן קבוס חזר לביתו ב-2014, לחגוג את העיד, כל עומאן חגגה. לא שלושה ימים כמקובל בדת ולא שבעה, כמקובל בעומאן, אלא תשעה. תקופה ארוכה היה הסולטן מאושפז בבית חולים בברלין, מנסה בכל מחיר להאריך את חייו. כולם יודעים שימיו ספורים, אף אחד לא יודע מה יקרה כשהם ייאזלו, אך נבואות שחורות לא חסרות - החל מאנרכיה וכלה במלחמת אזרחים שתפיל את המדינה. השמועות היו שהסולטן יחמיץ לראשונה בחייו את חגיגות העיד בשל מצבו הבריאותי. לכן, כאשר הוא חזר בזמן לבסוף, אנשי עומאן נשמו לרווחה והשמחה הייתה בהתאם. אך לאר שלאחר החגיגות, המשיך הסולטן לנוע על ציר עומאן-ברלין וגורל המדינה חזר להיות עמום.

      בין הסולטן לעמו קיימים יחסים מורכבים, הנעים בין שביעות רצון, נאמנות ונאמנות כפויה. "הסולטן קבוס טוב", אומרים עוברי אורח ונהגים שנותנים טרמפ. "טוב לנו בעומאן". קבוס הוא השליט הבלעדי, העומד בראש כל הרשויות. התקשורת אינה מעיזה לבקר אותו. באינטרנט ניתן למצוא אתרים המהללים אותו, כמו "אתר הנאמנות לסולטן". בלוגים המביעים דעות אחרות נעלמים חדשות לבקרים, יחד עם פעילי זכויות אדם, שאיש אינו יודע מה עלה בגורלם. חלקם חזרו מהחור השחור כדי לדווח על עינויים, הכוללים שינויי טמפרטורה בחדר והשפלות.

      נוכח כל אלה, הדרך היעילה ביותר להביע חוסר שביעות רצון היא... חמורים. במדבריות עומאן מסתובבים חמורים עם שלטים בעלי תוכן אנטי-ממסדי על גבם ואיש אינו חפץ להילחם בהם. רק שוטר משועמם באמת ירצה להחרים חמור, לאחסן אותו בתחנת המשטרה ולחפש את הבעלים בגבעות. בין הססמאות ניתן למצוא גם קללות המרמזות על נטייתו המינית של הסולטן, שהיא סוד גלוי בעומאן. רשמית, הוא אינו הומוסקסואל, כיוון שאין הומוסקסואלים בעומאן, אולם כאשר כותבים את שמו בגוגל, מיד קופצת המילה "הומו", יחד עם שמועות על שומרי ראש חתיכים, אותם בחר בקפידה. זה גם מסביר כנראה למה לא התחתן שוב מאז שגירש את אשתו הראשונה, איך אין לו יורש ומדוע העומאנים חוששים מאנרכיה. נטיותיו של הסולטן לא עזרו לעיתון עומאני שפרסם כתבה על סצינת הגייז במדינה. העורך והכתב הועמדו לדין והעיתון הושעה.

      תמר ברס בעומאן, 2015 (מערכת וואלה! NEWS)
      לתיירות מערביות אין בעיה למצוא טרמפים, מחסה ומזון. תמר ברס בעומאן

      למרות היותם מוסלמים אדוקים, העומאנים מוכנים לבלוע את הצפרדע שהיא אורח חייו של הסולטן, כיוון שהוא רומם את עומאן ממדינת מדבר ענייה למדינה עשירה, כמעט כמו שכנותיה, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית. מדרום לה יושבת תימן, תזכורת למה שעומאן הייתה פעם. בעבר, עומאן הייתה אימפריה ששלטה גם בחלקים של פקיסטן וזנזיבר. היא הייתה עצמאית במשך מאות שנים והכיבוש הבריטי לא הגיע אליה, אף שהשפעתו הייתה רבה. בשנות החמישים, אביו של קבוס, הסולטן סעיד, דרדר את עומאן למצב של עוני וחוסר יציבות. במדינה היו רק בית חולים אחד, שישה מוסדות השכלה וכביש באורך עשרה ק"מ. איסוריו הדתיים היו קשים לעיכול, כמו האיסור לענוד משקפי שמש.

      באותה תקופה, קבוס היה עסוק בניסיון לשרוד התבגרות הזויה, כלוא בין קירות הארמון ללא רשות לצאת ממנו. מספר מועט של אנשים שנבחרו בקפידה על ידי אביו, הורשו לתקשר עמו. אחד מהם היה איש צבא בריטי, שלימים עזר לקבוס להדיח את אביו. כשסעיד הודח והוגלה לאנגליה, קבוס ביטל שורה של איסורים דתיים וקבע חוקים המאפשרים לנשים לבחור, לנהוג, לעבוד ולרכוש השכלה. בעזרת הבריטים ומאגרי הנפט, הוא הפך את עומאן למדינה עשירה וגם לבמה לפולחן אישיות. בין אוניברסיטת קבוס, בית החולים קבוס, שכונת קבוס, מסגד קבוס ושדה התעופה קבוס, תלויות תמונות של הסולטן, אשר פניו מהדרים כל שטר.

      לעומאן הגעתי במסגרת מסע למדינות "עוינות". זו הייתה תחנה בדרך, כיוון שהחוק העומאני אוסר על כניסה לישראלים ואפילו לתיירים שיש להם חותמת ישראלית בדרכון. רציתי לדעת איך נראית המדינה המוזרה הזו, שמקבלת את כל העולם בזרועות פתוחות וסוגרת את הדלת בפני הישראלים. רציתי גם לדעת האם הדלת באמת סגורה הרמטית. עם הנחיתה בשדה התעופה, פקיד עם תרבוש צבעוני עיין בדרכון האמריקני ושאל: "מקום לידה, כפר סבא. איפה זה?". "בטקסס", אני עונה. "בסדר. אהלן וסהלן".

      כל אחד זוכר את ההלם שביציאה משדה התעופה ואת הדברים הראשונים שהוא ראה במדינה זרה. אני ראיתי שכל הגברים העומאנים, ללא יוצא מהכלל, לבושים בשמלות לבנות וכיפה או תרבוש. עומאן היא שילוב מוזר בין שמרנות לפתיחות. זרים יכולים להתלבש כרצונם, אך אישה עומאנית לא תצא מהבית ללא חיג'אב או עבאיה. לעומאנים אסור לקנות אלכוהול ולכן חלקם ישיגו אותו דרך התושבים הזרים, המחזיקים ברישיון מיוחד לרכישת אלכוהול. גם האינטרנט מצונזר. פייסבוק פתוח, אך סקייפ חסום וכשאני מנסה להתקשר למשפחתי קופץ חלון בו מוסבר: "גולש יקר, אתר זה חסום כיוון שלדעת הסולטנות של עומאן הוא אינו הולם את רוח האיסלאם. במידה שהנך חושב אחרת, אתה מוזמן לכתוב לסולטן בכתובת שלמטה".

      תמר ברס בשוק עומאן 2015 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      יש פייסבוק, אין סקייפ (צילום: תמר ברס)

      נטייתו של הסולטן לחלק בתים הופכת את העומאני העני ביותר למושא קנאה לישראלי ממעמד הביניים. את הבתים הסוציאליים של הסולטן ניתן לראות כמעט בכל עיר. "אני גר בחרא של בית", מתלונן תושב שאוסף אותי בדרך, "יש לי בית סוציאלי, כמו זה שאת רואה פה". הוא מצביע לעבר וילה עם שתי קומות, גינה וצלחת לווין. "כל מי שמובטל או לא מצליח להתפרנס מקבל בית כזה". "מה אני צריכה לעשות כדי לקבל בית כזה?". "להתחתן עם עומאני", הוא משיב. "אפשר להתחתן איתך?".

      אולי כדי שהעומאנים ימשיכו לשתוק לנוכח אורח חייו של הסולטן והצנזורה הנוקשה, הוא דואג לגורלם. בעומאן חיים שניים וחצי מיליון עומאנים ומיליון וחצי זרים: עובדי בניין ונהגי משאיות הודים, פקיסטניים, אפגנים ובנגלדשים, מהנדסים ויועצים אירופאיים וקוריאנים. אחרי גלים של ייבוא זרים, חלה התמרמרות בקרב העומאנים, כשחלקם התקשה למצוא עבודה. כשאביב העמים שטף את מדינות ערב, הסולטן מיהר לכנס את בעלי החברות הגדולות והנחית עליהם פקודה: יש להעסיק אלפי צעירים מובטלים וחסרי מנוח תוך שבוע בלבד. מפעלים בני 300 עובדים קיבלו 300 עובדים נוספים, חסרי הכשרה וחסרי ניסיון, אך בעיית האבטלה נפתרה ואביב העמים פסח על עומאן.

      "שכר המינימום פה הוא נושא בפני עצמו", אומר מהנדס בריטי. "לפעמים, כשנחה דעתו של הסולטן, או כשהוא מקבל מכתבים מתושבים מקומיים, שכר המינימום קופץ, ללא התייעצות עם מומחה כלכלי כלשהו". במדינה בה יש נפט, הכל אפשרי ושכר המינימום יכול לעלות בהתראה של שבוע. עליית מחירי האוכל נבלמת, כיוון שהסולטן קבע את המחירים ואסר לחרוג מהם. כך, ארוחה דשנה במסעדה יכולה לעלות חמישה שקלים בלבד. כל הטיפולים הרפואיים ניתנים בחינם וכל שיש לעשות הוא לגשת לבית החולים, אולם ההתמרמרות של עומאנים שלא מצאו עבודה ההולמת את כישוריהם עדיין קיימת. "אני יודע ארבע שפות, יש לי שני תארים וניסיון עבודה בעומאן ובהודו, ואני לא מוצא עבודה", מתלונן יוסוף, פקיד הקבלה במלון.

      יוסוף מדבר עם הקולגות ועם לקוחותיו בערבית, הינדי ובלושי, שפה של שבט מקומי שמוצאו מפקיסטן. הוא מחליף בין השפות, מתיידד עם האורחים וחלקם מרגיש מספיק בנוח כדי לשתף אותו בחוויותיהם עם עובדות מין. כשגבר נכנס ללובי ומבקש ממנו: "אחי, מין תפדלק, אתה יכול לתת לי חדר?", הוא מהנהן ונותן לו את המפתח. אחריו נכנסת אישה שפניה מכוסות בסדין וידיה מעוטרות בחינה. כאשר השניים הללו הולכים לחדר יחד, יוסוף מצקצק בלשונו. "נמאס לי להתעסק עם השטויות האלה. זה מגעיל. אחר כך הם מספרים לי על ההתנסויות שלהם. אני צריך לשמוע את זה? מה גורם לאישה עומאנית לאבד ככה את הכבוד שלה?". "אולי הן אמהות חד הוריות? אולי חסר להן כסף?", שאלתי. "להן? את יודעת שאמא חד הורית בעומאן מקבלת בית בחינם, תקציבים לילדים וסבסוד לבתי הספר? ונגיד שחסר כסף, אז מה? גם לי חסר כסף. אני לא יכול לעבוד בזנות".

      תמר ברס בשוק עומאן 2015 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      הסולטן פותר בעיות בשוק העבודה בהחלטה של רגע (צילום: תמר ברס)

      המלון של יוסוף הוא הזול ביותר במוסקט, 60 דולר ללילה. כמו מלונות רבים באזור, גם הוא היווה מוקד משיכה לעובדות מין ולקוחות ממדינות המפרץ. כאשר האווירה הסליזית זלגה לאזורי התיירות היפים והגיעו מים עד נפש, נעשו ניסיונות למגר את הזנות מהמלונות, אך גם במדינה בה הסקייפ חסום, קשה לחסום את המקצוע העתיק בעולם. בקרבת המלון נמצא שוק הבגדים והמזכרות. המוכרים קוראים ללקוחותיהם בערבית, הינדי, אורדו ובלושי. הסחורות והאנשים משקפים את אוכלוסייתה המגוונת של עומאן, שמורכבת משבטים תימנים, סעודיים, זנזיבריים ופקיסטניים, מה שיצר מספר דיאלקטים וערבית מוזרה, המשלבת בתוכה מילים הינדיות.

      מוסקט היא עיר יפהפייה, נקייה ומטופחת, אך יוקר מלונותיה מאלץ תיירים רבים, אירופאיים, הודיים וערבים, לצאת ממנה בהקדם האפשרי ולבלות את שאר הלילות באוהל. לאורך החוף מוקמים מאהלים של יחידים ומשפחות ומוסיקה הודית ועומאנית נשמעת עד אמצע הלילה. בבוקר הם נוסעים ממקום למקום, בין אתרי התיירות של עומאן: הסירות השטות בואדי שאב המוצף במים, הבולען עם מי התורכיז שצעירים קופצים לתוכו, ההרים הקרירים של ג'בל אחד'ר בהם מגדלים ורדים ורימונים, הגבעות המשוננות והסלעיות של ג'בל שמס שם עיזים מקפצות מעל עצים ושיחים וסלאלה, הקצה הדרומי והטרופי של עומאן. בכל מקום עומדים כפרים עתיקים, בתי בוץ ואבן הצמודים לקיר סלע תלול ולצדם, וילות ענקיות ומרשימות בצבע ורוד פוקסיה.

      "כך חיינו פעם", אומר לי בחור כבן 20, "לפני שעברנו לבית החדש. הצטופפנו כל המשפחה בחדר אחד ושאבנו מים מהבאר. לא תמיד היינו כל כך עשירים". הקפיצה לעושר הייתה כל כך מהירה, שכאשר הגיעו גלי התיירים, העומאנים לא חשו צורך להציק להם כדי למכור את מוצריהם. בעומאן, הטרדות של תיירים, כספיות או מיניות, כמעט שאינן קיימות.

      במהלך הטיול אני פוסחת על התחבורה הציבורית ונעה בטרמפים בלבד. קל לתפוס טרמפים בעומאן. תיירת לבנה לא תעמוד דקה בצומת מבלי שמישהו יעצור. אני זורקת את המוצ'ילה לתוך מכוניות משפחתיות גדולות ויקרות, מהסוג שאין בארץ. כמעט כל הנהגים יודעים אנגלית. "ברוכה הבאה", הם אומרים לי, "תאכלי משהו. את בטח רעבה". אני משיבה: "אכלתי בטרמפ הקודם. אני לא רעבה", אבל הם מתעקשים ועוצרים בתחנת הדלק הקרובה כדי לקנות לי בקבוקי מים, אוכל וממתקים. "ראית את נוזווה?", שואל אחד הנהגים. "לא". "את חייבת", הוא מתעקש, סוטה מנתיבו ומוציא אותי לסיור בן שעה בשוק של נוזווה ובשאר האטרקציות שבסביבה. אחרים אומרים שהם נוסעים רק לעיר הקרובה, אך ממשיכים ק"מ נוספים לאחר הצומת, כדי לקרב אותי ליעדי. "לא חרגת מיעדך?", אני שואלת. "מאפי מושקיל", אין בעיה, היא התשובה.

      קאבוס סולטן עומאן, 2015 (AP)
      תהיות על נטיותיו המיניות. הסולטן קבוס (צילום: AP)

      לפעמים אוספות אותי נהגות בדרכן לעבודה, ללימודים או לסידורים. אחת מהן מסיעה אותי למקום עבודתה, גן ילדים מטופח עם טרמפולינה ענקית וילדים לבושי מדים וממושמעים. הגננות מרשות לי לצלם את הילדים, אך מסרבות להצטלם בעצמן, בשביל הצניעות. כשאני מקימה את האוהל בשולי הכפרים, התושבים יוצאים לשדה כדי לוודא שאני בסדר ולהזמין אותי לישון בביתם. "את לבד?". אני עונה: "כן, הכל בסדר". הם שואלים: "לבד? בחורה? אין לך בעל?". "הכל בסדר", אני עונה שוב ונענית להזמנתה של משפחה אחת, כדי לטעון את הפלאפון. "בחורה עומאנית לא תישן לבד באוהל ולא תיסע בטרמפים", אומרת ג'מילה, אחת הבנות במשפחה, "האיסלאם אוסר על אישה לנסוע לבד עם גבר במכונית". ממבטה אני מזהה שביב של קנאה. ג'מילה לומדת במכללה עם צוות אמריקאי ומדברת אנגלית סבירה. הסיכוי שלה למצוא עבודה גבוה מזה של נשים הגרות בדובאיי, קטאר, בחריין, ערב הסעודית ותימן, אך עדיין נמוך משמעותית מזה של הגברים העומאנים. יש סיכויים גבוהים יותר שהיא תהיה עקרת בית. מאז הרפורמות של קבוס, מצבן של הנשים הולך ומשתפר, אך מדי פעם יש הפתעות: מכללת הנדסה שפתאום החליטה לאסור את הכניסה לנשים, כיוון שסביבת העבודה לא תהלום את צניעותן או סגירת ארגון הנשים של עומאן והסבתו למחלקה ממשלתית, שמטרתה ליצור מקומות עבודה נשיים בתחום הטיפול והחינוך.

      תמר ברס בשוק עומאן 2015 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      שוק עומאני (צילום: תמר ברס)

      נוכח החמימות הרבה אני מעיזה לשאול את אחד הנהגים: "שמעתי שלישראלים אסור להיכנס לעומאן. זה נכון?". הוא עונה: "כן, אבל רק מסיבות פוליטיות. לעומאנים עצמם אין בעיה עם ישראלים". יחסי ישראל ועומאן הם נושא מעניין בפני עצמו. מאז קום המדינה, שוררת עוינות שקטה בין שתי המדינות, אך משנות השבעים החלו היחסים להתחמם ובשנות התשעים הוקמו נציגויות מסחריות בשתי המדינות. עם פרוץ האינתיפאדה, הנציגויות הללו נסגרו ומאז אין שום יחסים בין המדינות, מלבד שמועות על מגעים חשאיים. אני מנצלת את הטרמפים כדי לברר דברים נוספים: "מה יקרה אם הסולטן ימות? מי ישלוט אם אין לו בנים?". "יש לו בן", משיב הנהג, "אבל הוא מחביא אותו מסיבות ביטחוניות. כשהסולטן ימות, הוא יתגלה אלינו וישלוט על עומאן, כמו שקבוס הוחבא בארמון בילדותו". בינתיים, הבן המסתורי הוא רק שמועה ואיש לא שזף בו את עיניו. התקשורת העולמית מצביעה על כמה קרובי משפחה רחוקים כקנדידטים אפשריים. אם הם לא יסכימו ביניהם תוך שלושה ימים על בחירת מנהיג, ייפתח מכתב שכתב הסולטן הגוסס ובו שמו של הסולטן החדש.

      עומאן הקטנה והשמרנית נמצאת בין העושר המנקר של המדינות השכנות, תיירות חשופות מראה, שמרנות איסלאמית אדוקה וקולות של צעירים מרחבי העולם הערבי, שרוצים יותר חופש.
      "זה הסיפור שלי", אומר אחד הנהגים, "וזה סיפור נפוץ בעומאן. בן דודי רצה שאתחתן עם אחותו. הוא דאג לה ורצה לשמור עליה. הוא העדיף להשיא אותה למישהו מהמשפחה, אז הוא לחץ עליי. בהתחלה אמרתי: אבל היא בת דודתי, שיחקנו יחד בחצר כשהיינו ילדים. אני לא יכול להתחתן איתה. אבל ההורים שלי לחצו והסכמתי. בסוף זה לא עבד. לא הייתי מסוגל לשכב איתה והתגרשנו."

      "נפגשת בעבר עם בחורות ללא הסכמת ההורים? אנשים עושים את זה פה?"

      "כן, בטח".

      "אז עוד מעט כבר לא יהיו נישואין מאורגנים".

      "לא. הנישואין המאורגנים יישארו עוד הרבה זמן, אולי לתמיד, כי רוב העומאנים הם כמו התושבים בכפר שלי, שמרנים מאוד. מה שאני עושה עכשיו לא ימצא חן בעיניהם. אני נוסע לעיר כדי לעשן נרגילה. לא יפה לעשן פה נרגילה. אבל מה לעשות, בן אדם צריך להתפרק קצת".

      "גם אחותך יכולה לצאת לבד ולעשן נרגילה?"

      "אחותי לא יכולה ללכת לשום מקום בלי רשותי, ואני לא אתן לה לעשן נרגילה בחוץ".

      אני עוזבת את עומאן, תוהה איך היא תראה בעוד עשר שנים. האם תישאר שלווה ויציבה? האם יהיה יותר חופש מדת? והאם ישראלים יורשו, סוף סוף, להיכנס?

      תמר ברס בשוק עומאן 2015 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      מה יקרה פה בעוד עשור? (צילום: תמר ברס)