פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "רק אל תכנסי ליערות": מסע טרמפים ואוהלים בדגסטן וצ'צ'ניה

      "אם אתה נמצא באזורים אלו - עליך לעזוב". אזהרות המסע זורעות בהלה והתדמית בעולם נוראית, אבל בדגסטן וצ'צ'ניה תמצאו אירוח לבבי, סקרנות כלפי ישראל ושוטרים אדיבים. המדינות האסורות, פרק 2

      "רק אל תכנסי ליערות": מסע טרמפים ואוהלים בדגסטן וצ'צ'ניה
      עריכה: ניר חן

      "אל תחשבי על נסיעה לדגסטן וצ'צ'ניה", אמרה לי חברה, "הייתי שם בירח דבש לפני עשרים שנה. חבורת גברים רדפה אחריי עד לחדר במלון. שמרנו כל הלילה על הדלת, שלא יפרצו אותה".

      "אני למדתי באוניברסיטה רוסית", אמרה לי תרמילאית בטביליסי, "הדגסטנים היו יושבים על הגדר, מתחילים עם הסטודנטיות, עוקבים ומציקים. הם פשוט לא ידעו להרפות".

      "ישבתי בפאב במוסקבה, היו שם דגסטנים שרבו על כיסא פנוי, הלכו מכות ואיימו ברצח. זה נגמר באיזו סולחה, אבל זה יכול היה להיגמר אחרת".

      "דגסטן וצ'צ'ניה זה המקום של כל הערסים והמופרעים", סיכם ידיד אחר, "אין לך מה לעשות שם".

      המדינות האסורות, פרק 1: ביקור בעומאן

      דגסטן וצ'צ'ניה הם שני מחוזות שכנים בדרום רוסיה, בקצוות הצפוניים של הקווקז. הם ידועים במאבקם רב השנים לעצמאות מהשלטון הרוסי. עם הזמן הצטרפו למאבק אלמנטים איסלאמיים קיצוניים, שהשתלטו על הדימוי שלו בעולם. זה אינו דימוי מחמיא במיוחד. כשמחפשים בגוגל את המילים "דגסטן" או "צ'צ'ניה", עולות התמונות הבאות: דזנט אבדורחמנובה, בפוזה של בוני וקלייד עם בעלה וזוג רובים. דזנט היא האלמנה השחורה האחראית לפיגוע ברכבת התחתית של מוסקבה ב-2010. היא ביצעה את הפיגוע זמן קצר לאחר שהוא ביצע פיגוע התאבדות. לצדם מופיעים האחים צרנייב, מבצעי הפיגוע במרתון בוסטון ב- 2013, שרבות דובר על מוצאם הדגסטני, וכמובן הפיגוע בבסלאן שהגיע מכיוון הצ'צ'נים. לאחרונה מופיעות גם תמונותיה של הכלה הצ'צ'נית בת ה-15, שאולצה להתחתן בכפייה עם מפקד המשטרה המקומי, בנוכחותו של מושל צ'צ'ניה. מקרה זה עורר הדים בכל העולם ושוב הציב את צ'צ'ניה באורם המביך של הזרקורים.

      צ'צ'ניה – תעודה זהות (עיבוד תמונה)

      גם אתרי התרמילאים לא ממש להוטים להמליץ על האזור. "ביקור בדגסטן, לדוגמה, או אזורים אחרים של אי-שקט ואנרכיה כללית, אינו מומלץ", נכתב בלונלי פלאנט. "ביקור בדגסטן אינו מומלץ בכלל", מציין ויקי-וויאג'. "עקב פשיעה גדולה, הפצצות תכופות, וככלל היעדרו של שלטון חוק". משרד החוץ הקנדי סיכם זאת באזהרת מסע פשוטה: "אם אתה נמצא באזורים אלו, עליך לעזוב".

      עברתי על אזהרות אלו כשהייתי בגאורגיה. חלום חיי היה לבקר בקווקז הצפוני והתלבטתי רבות. לצד תמונות של אלמנות שחורות ומחנות מורדים, הופיעו בגוגל גם תמונותיו המפורסמות של פרוקודין, צלם רוסי שטייל לפני מאה שנה ברחבי רוסיה ושכנותיה – גברים עם חרבות וכובעי פרווה ענקיים יחד עם נשים רעולות, על רקע הרים ירוקים ומשוננים, וכפרים יפהפיים עם בתים מבוץ ואבן. האזור שימש כתחנת מעבר לשבטים פרסיים, טורקיים, סלאביים, צוענים ואוארים, וכיום חיים בדגסטן כ-30 שבטים בעלי שפות שונות, ובצ'צ'ניה כ-8 שבטים. הוא היה מסתורי ומעט מאוד ידוע עליו.

      צ'צ'ניה (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      העיקר שהארנב חולץ (צילום: תמר ברס)

      בין רוסיה לגאורגיה, צפונה מהקזבגי, מפריד גבול יבשתי. ישראלים הם בין היחידים שיכולים לעבור בו ללא ויזה. השאר צריכים לחכות כחודש לקבלתה. את הדרכון הישראלי השארתי אצל מארחת בטורקיה. כדי שאוכל להיכנס לרוסיה בחופשיות, יצאתי למסע טרמפים של שבוע, מצפון גאורגיה לאיסטנבול. באיסטנבול לקחתי את הדרכון ונסעתי בחזרה לתוך גאורגיה. טרמפ ישיר מדרום גאורגיה עזר לי לעבור את הגבול והסיע אותי לולדיקווקז – עיירת הגבול של רוסיה. שם הייתי צריכה לטפל בכאב ראש הבא: על כל תייר שנכנס לרוסיה לבצע הליך רישום תוך שלושה ימים מההגעה למדינה. רוב המלונות ביצעו את הרישום בעצמם, אך בחצר הדרומית של רוסיה דברים התנהלו אחרת. יחד עם כמאה איש הצטופפתי בתור למשרד הפנים של ולדיקווקז, שם איש לא ידע אנגלית. השתמשתי במעט הרוסית שלמדתי מאתר אינטרנט חינמי, יחד עם עזרתה של פקידה סימפטית, וחילצתי את עצמי אחרי ארבע שעות עם הניירות הדרושים.

      לקראת ערב המשכתי לגרוזני, בירת צ'צ'ניה.

      דאגסטן - תעודת זהות (עיבוד תמונה)

      כאשר מחפשים את גרוזני בגוגל, עולות תמונות של טנקים וחיילים. התאכזבתי לגלות עיר שטוחה ורגועה עד כדי שעמום, בתים רוסיים עם גגות משולשים, תחנה מרכזית סטייל ישראל בשנות השישים, עם דוכן וחצי של בייגלה. המשכתי במונית שירות למחצ'קלה, בירת דגסטן. לא היה לי מושג איפה אשן. יש רק שלושה מלונות במחצ'קלה, והם עולים כמאתיים שקל ללילה. ניסיון למצוא מארחת לגלישת ספות נכשל, וההודעות בקאוץ' סרפינג לא זכו לשום מענה. לא שהופתעתי במיוחד. הפרופילים שהופיעו היו של בנות כמעט חשופות-חזה, ואחת שכתבה: "אני רופאה, שזה יתרון" וסמיילי. הרופאה לא ענתה להודעות. אחת הנוסעות במונית, אישה בשנות ה-40 לחייה, התיישבה לידי. "מאיפה את?" היא שאלה.

      "מישראל".

      "אני עבדתי בישראל! אני כל כך אוהבת את המדינה הזאת! יש לך איפה לישון בלילה?"

      "לא ממש".

      "אז תישני אצלי".

      ירדנו בתחנת האוטובוס, ופילסנו את דרכנו בין צועניות שביקשו נדבות, מוניות שנדחפו זו לזו ורחובות צפופים ומאובקים נטולי אספלט. המארחת לא ידעה מילה באף שפה מלבד רוסית וקומיקית, שפה מקומית. תקשרנו באמצעות שיחת סקייפ עם אחותה, שהיגרה לישראל.

      "מה את עושה פה?!" האחות שאלה.

      "מטיילת".

      "את משוגעת! טוב, תשמרי על עצמך. ואל תיכנסי ליערות".

      "למה?"

      "המורדים נמצאים שם".

      "אוי".

      "אל תדאגי, אם לא תיכנסי ליערות אז את בסדר".

      צ'צ'ניה (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      "רק אל תיכנסי ליערות". צ'צ'ניה (צילום: תמר ברס)

      בגלל המורדים והפיגועים, דגסטן וצ'צ'ניה כמעט שאינן רואות תיירים בעשר שנים האחרונות. אתר אינטרנט ישן טוען שקיים מרכז מידע לתיירים בגוניב, עיירת נופש השוכנת בלב הרים ירוקים. אני מחפשת את המרכז, אבל התושבים רק מושכים בכתפיהם ואומרים שאין דבר כזה. גם מלונות אין. אם הבית בפנימיית נוער מקומית מציעה לי מיטה תמורת מאתיים שקל ללילה. אני מוותרת וממקמת את האוהל בשולי הכפר, ליד הנחל. אני מבלה שם את הלילות הבאים, ישנה לצלילי המוסיקה בקייטנת הנוער של הפנימייה.

      למרות הנופים המדהימים (שבאמת נראים כמו תמונותיו של פרוקודין), נטישת התיירים מורגשת בכל האזור. צ'וך, עיירת מסחר בת מאות שנים החונה על מדרונות הר תלול, הייתה בעבר אחת מפנינות התיירות של דגסטן. עד המאה ה-19 חיו שם שבטים אואריים שהיו עצמאים מכל סוג של שלטון, והרוסים היו הראשונים שהשתלטו על העיירה. התושבים המקומיים קיבלו את מרותם ללא התנגדות. בתגובה לכך, השבטים השכנים שרפו את בתיהם. כיום, רוב הבתים ריקים וברחובות רואים בעיקר זקנים וילדים. אחת מהנשים המבוגרות מזמינה אותי לביתה, בו היא מתגוררת עם אביה בן ה-90. "איפה הגברים?" אני שואלת אותה. "עזבו למחצ'קלה, למצוא עבודה. מאז שהתיירים הפסיקו להגיע כבר אין עבודה פה. אנשים חושבים שמפחיד כאן. לא מפחיד פה בכלל".

      דזנט אבדורחמנובה, מחבלת ממוצא דגסטני ובעלה, בטרם ביצעו פיגועי התאבדות (רויטרס)
      "האלמנה השחורה" ובעלה מדגמנים בוני וקלייד. המדינה סובלת מתדמית רעה מאוד בעולם (צילום: רויטרס)

      מההרים אני ממשיכה למסע טרמפים שנמשך לילה שלם, לעבר דרבנט. לפנות בוקר הנהג לוקח אותי למלון - חוף, ומסביר לשומר שאני תרמילאית תפרנית ואין לי איפה לישון. השומר מצביע לעבר נקודה בחול, ואני מקימה את האוהל שם. אני מתעוררת בין עשרות רוסים שבאו לנפוש בים הכספי, בעיר הנחשבת להכי תיירותית והכי "בטוחה" באזור. דרבנט היתה בעברה עיר פרסית, שנשלטה על ידי מלכים פרסיים. המבצר של דרבנט, שכיום הוא מוזיאון, נבנה על ידם. קהילה יהודית התקיימה שם כבר מלפני מאות שנים, והוזכרה בכתביו של בנימין מטודלה מהמאה ה-12. היא גדלה במאה ה-19, כאשר יהודים ברחו מההרים עם הכיבוש הרוסי והתרכזו בדרבנט. יהודים רבים נהרגו בדרבנט במלחמות בין הפרסים לרוסים באותה תקופה.

      צ'צ'ניה (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      התיירים לא מגיעים לצ'צ'ניה (צילום: תמר ברס)

      אחרי כמה ימים של נופש תרמילאי בדרבנט, אני חוזרת שוב צפונה לכיוון מחצ'קלה, שם אני עוצרת במסעדה הקבועה שליד התחנה המרכזית, זו שמתעקשת לתת לי ארוחות חינם למרות שאני מנסה לשלם עליהן. אחר כך אני ממשיכה מערבה לצ'צ'ניה. המטרה הייתה להגיע לאיטום קאלה, עיירת הנופש של צ'צ'ניה, עוד פנינת תיירות לשעבר. הטרמפ האחרון היה טרנטה עם שני צעירים חביבים, חמושים באקדחים, שאוהבים לשים מוסיקה רועשת ולנהוג במהירות 200 קמ"ש בכביש מפותל בין הרים משוננים. הטרנטה חורקת בפניות החדות ומעיפה את הנוסעים מצד לצד. השוטרים שבמחסומים אינם רואים שום בעיה בסיטואציה, מלבד התיירת שיושבת מאחור. אחרי שהנהג והשוטר מחליפים חיבוק וצ'אפחה, הם מוציאים אותי מהרכב ונותנים לנוסעים להמשיך.

      "חכי פה", הם אומרים. לאחר כמה זמן מגיע הקצין, שוטר בלונדיני מרוסיה הצפונית, היחיד באזור שיודע אנגלית. "אינבסטיגיישן", אומר הקצין ומצביע על עצמו, "אני, ק.ג.ב". קגב מסיע אותי לתחנת המשטרה ונועל אותי בתוך חדר, לחקירה של שעה באמצעות גוגל טרנסלייט. הוא עובר על התמונות, אחת מהן מראה ג'יפ על ראש הר בגיאורגיה. "של מי האוטו?" שואל הקגב, ורושם את מספר הרישוי.

      "של מישהו מגיאורגיה."

      "למה יש לך שני דרכונים?"

      "כדי להיכנס לכורדיסטאן העיראקית".

      "למה נכנסת לשם?"

      "כדי לטייל".

      "מה את עושה פה?"

      "מטיילת".

      "למה?"

      "שמעתי שנחמד פה".

      מר קגב משתכנע, אבל אומר: "צריך אישור מיוחד כדי לנסוע לעיירה איטום קאלה. תשיגי אותו במשרד הפנים של גרוזני". הוא שולח את אחד מחייליו להסיע אותי לגרוזני, אך החייל מקטין ראש ומוריד אותי במחסום, ליד החיילים. "שמענו שאת מישראל", אומרים החיילים, "זה נכון שאצלכם עושים ברית מילה?"

      החיילים מנסים לעזור לי להשיג טרמפ לגרוזני, אבל בשעה זו בחושך כבר אין טרמפים.

      "אפשר לשים פה את האוהל?" אני שואלת.

      "לא, זה שטח צבאי סגור. אבל את יכולה לישון אצלנו בתוך הבסיס". הם מראים לי חדר דחוס במיטות קומותיים של חיילים. "את תשני במיטה הזו", הם אומרים, "אין לך מה לחשוש. אנחנו נכבד אותך ולא נסתכל עלייך. את מתלבשת, אנחנו יוצאים".

      "יש אלטרנטיבה אחרת?"

      "תישני בבית של המפקד, האיש הזה שמה. יש לו בבית אישה ושישה ילדים".

      צ'צ'ניה (מערכת וואלה! NEWS , תמר ברס)
      הטרנטה חורקת בפניות החדות ומעיפה את הנוסעים (צילום: תמר ברס)

      המפקד מסיע אותי לביתו, ובדרך מטפל במגוון סידורים, בין היתר חילוץ ארנב פצוע. למחרת הוא מסיע אותי למשרד הפנים בגרוזני, שם מתברר שתהליך השגת אישור לבקר באיטום קאלה לוקח חודשיים. בשלב הזה כבר ויתרתי והמשכתי למדינה הבאה.

      דגסטן וצ'צ'ניה היו תחנה במסע ארוך, שמטרתו היתה להגיע למדינות "עוינות" או "בעייתיות". כבר ראיתי מדינות עם תדמית בעייתית ומציאות שהיא טובה יותר. דגסטן וצ'צ'ניה היו כאלה. אך מעולם לא הייתי במקום עם פער כל כך גדול בין המציאות לדמיון. מארץ של פיגועים, הטרדות מיניות ואנשים "פרימיטיביים", דגסטן וצ'צ'ניה הפכו בעיני לארץ של אנשים חברותיים והכנסת אורחים מדהימה. המקום אפילו הרגיש בטוח למדי. בטוח עד כדי שעמום...